שדי חמד - פאת השדה/כללים/א/קמ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה כללים א קמ

ק"מ) אשת חבר הרי היא כחבר. אי איכא חיובא דאורייתא או דרבנן לקום מפניה או אינו אלא מדת חסידות בעלמא. ציינתי בנדפס אות שט"ו לעיין בברכי יוסף חשן משפט סי' י"ז אות ה' ותורף הדברים שבברכי יוסף הוא שכתב בשם מרן החביב בכנסת הגדולה דלקום מפני אשת חבר אינו אלא מדת חסידות ופלפל בדב"ק ודעתו נוחה דהוא חייב מן הדין ודקדק כן מדברי התוספות בשבועות דף ל' ע"ב וכן מדברי שאר הראשונים שכתבו דאחר מיתת בעלה אין חיוב עשה מן התורה וכו' ואם בחיי בעלה לא היה כי אם מדת חסידות אחר מיתת בעלה לא היה אף משום מדת חסידות וכו' אלו תורף דב"ק. וראיתי עתה להרב חשק שלמה בסי' י"ז בהגהות הטור אות ז' שהביא מה שפירש רש"י בשבועות דף ל' ע"ב בעובדא דדביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמי דרב נחמן וכו' שזה היה אחר מיתת רב הונא ולכאורה אינו מובן מי הזקיקו לפרש כן וכתב שהוקשה לרש"י למה הוצרך רב נחמן לאפרוחי בר אווזא והוה ליה לקום מקמה להדיא כיון דאשת חבר כחבר לכן פירש דהיה אחרי מות בעלה דליכא אלא משום מדת חסידות עכ"ל עי"ש שכתב כן על פי דברי הרמב"ן והר"ן שרמז הרב שפתי כהן בסק"ו ומתבאר דבחיי בעלה החבר מדינא איכא חיובא למיקם קמה וכן מתבאר מדברי הגאון באורים ותומים סקי"א דבחיי בעלה איכא חיובא מדינא לקום מפניה ולא חיישינן למיסתתמן טענתיה דבעל דין א לאחר מיתה משמע שסובר שחייב לקום מפניה משורת הדין ואין לחוש משום דמיסתתמן טענתיה שלא כמו שנראה מדברי הרב חשק שלמה וכן מדברי מרן חיד"א שם דאחר מיתה אין חיוב אלא מדת חסידות שהרי כתב באורים שם דמה שעשה כן רב נחמן הוא רק משום מדת חסידות ועל כל פנים בחיי בעלה שוים הם בדעת אחת דאיכא חיובא מדינא:

גם הרב מוהר"י אלפאנדארי בתשובתו שבספר יבא הלוי בחלק ח"מ סי' ו' מר קעסיק בפיטור אשת חבר ממסים וארנוניות ובד' י"ב (בד"ה ועוד אמרי') הביא העובדא שבש"ס שבועות הנ"ל דמוכח דמן הדין חייב לעמוד מפניה וכו' ושבברכי יוסף כתב בשם הראשונים שבחיי בעלה על כל פנים מצד הדין חייב לקום מפניה עי"ש הרי דנקיט גם הוא כדעת הראשונים דמדינא איכא חיובא בחיי בעלה מיהא לעמוד מפניה וכן מוכח ממה שפסק הרמ"א ביו"ד סי' רנ"א ס"ט (בדין ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ אפילו חכם לכסות ועם הארץ להחיות) דאשת חבר כחבר ולפי מה שכתבו הרבנים הנז"ל דלענין כבוד אשת חבר יש לחלק בין בחיי בעלה ללאחר מיתה צריך לומר דהכא נמי מיירי בחיי בעלה ואם בחיי בעלה אין חיוב מן הדין בכבודה אלא ממדת חסידות אין סברא לדחות את העם הארץ משום מדת חסידות דאדם רשאי להתנהג במדת חסידות במקום שאינו חב לאחרים דהיינו לעמוד מפניה וכיוצא שאדם רשאי להחמיר על עצמו אבל אין סברא כלל לעשת את שאינו זוכה כזוכה לחוב לאחרים אלא מוכח דמדינא הוא דחייב לעמוד מפניה בחיי בעלה ולכן היא קודמת לעם הארץ גם כן מן הדין ולא ממדת חסידות ובפרט לפי מה שמפרש מרן הבית יוסף דחכם לכסות ועם הארץ להחיות היינו להצילו מן הנהר וכיוצא דודאי אם נאמר דאשת חבר כחבר ותהיה אשת חבר לכסות קודמת לחיי עם הארץ לא מסתבר כלל שמפני מדת חסידות נדחה חיי עם הארץ ועיין להגאון יד שאול שם בסק"ה מה שמפלפל בדברי מרן בזה ועל כל פנים אם אין אשת חבר כחבר מן הדין אלא ממדת חסידות אין סברא כלל לדחות חיי העם הארץ אלא מוכח דמדינא הוא ועיין במה שכתבתי לקמן (בד"ה שוב ראיתי):

ולא עוד אלא דגם מאי דסבירא להו לרבנן קדישי הנ"ל שלאחר מיתת בעלה אין חייבים בכבודה אלא ממדת חסידות אנכי הרואה שיש לתמוה עליהם שלא זכרו שרים שאין זה פשוט ולדעת הרב מוהר"ם מינץ כתב הרב טורי זהב ביו"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ד דלאחר מיתה נמי כל שיושבת תחת כבוד בעלה שלא נשאת לאחר חייבים בכבודה וז"ל הרב טורי זהב עשה דכבוד תורה לענין אשת חבר שמא אין שייך לאחר מיתה כן כתבו התוספות בשבועת העדות דף ל"ו אבל בתשובת מוהר"ם מינץ כתב אשת חבר שנשאת לעם הארץ אין חייבים לכבדה כבראשונה משמע דבעודה אלמנת תלמיד חכם חייבים לכבדה כבראשונה ע"כ מצאתי עכ"ל הרב ט"ז ומשמע דמה שכתב דמוכח ממוהר"ם מינץ דבעודה אלמנת החכם חייבים בכבודה היינו מדינא ולא מדת חסידות בעלמא ומעתה אף אם נאמר שלא כדעת הרב מוהר"ם מינץ ואינו אלא מדת חסידות מיסתיין למימר הכי לאחר מיתה אבל בחיי בעלה מיסתברא דלכולי עלמא איבעי לן למימר דאיכא חיובא מדינא ומה שקשה לכאורה על סברת הרבנים מוהר"ם מינץ וט"ז דגם אחר מיתת בעלה איכא חיובא מדינא דאם כן למה הוצרך רב הונא לאפרוחי בר אווזא הנה המעין בברכי יוסף שם יראה דיש ליישב דמשום דלאו כולי עלמא ידעי האי דינא דאשת חבר צריך לעמוד מפניה חש רב נחמן למיסתתמן טענתיה אף שלפי האמת חייב מדינא לעמוד מפניה וכבר כתבתי כן בשם הגאון באורים ס"ק י"א דרב נחמן מדת חסידות הוא דעבד:

וראיתי להגאון יד שאול בסי' רמ"ב ס"ק ט"ז במדה"ב שתמה על גדולי ישראל שהבינו מדברי התוספות דאשת חבר אחר מיתת בעלה אין בה עשה דכבוד התורה איך לא דקדקו בלשון התוספות שמתבאר בהיפך וזה לשון היד שאול אחר שהעתיק לשון הטורי זהב וכתב הטעות שבמראה מקום שבטורי זהב כי דברי התוספות הם בד' ל' בד"ה והאמר) אבל תמיהני שלא העתיק יפה דברי התוספות ולפי הבנתו תמוהין דברי התוספות דאם כן למה חרד כל החרדה ולומר לא אקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר והרי כבר מת ר"ה. אמנם באמת התוספות לא כתבו כן רק דעשה דכבוד התורה עדיף לא שייך לאחר מיתה והיינו דאף דשייך עשה דכבוד תורה אף לאחר מיתה כמ"ש המהר"ם מינץ אבל על כל פנים אסור להושיבה ולבטל עשה דבע"ד בעמידה משום דעשה דכבוד התורה עדיף דהא אפשר דלא שייך לאחר מיתה שוב ראיתי בפסקי התוספות בשבועות שם אות ל"ח שהעתיק בשם התוספות דעשה דכבוד תורה אין שייך לאחר מיתה וכפי הנראה מזה יצא להמ"כ והט"ז מ"ש בזה אבל דברי הפסקי תוספות עצמם תמוהים ולא ידעתי מי חברם ולא העתיק יפה וצריך עיון גדול שוב ראיתי בב"ח סי' רמ"ב שגם הוא העתיק המ"כ הנ"ל והט"ז לקחו משם ותמיהני על גדולי הדור שלא הרגישו בדברי התוספות שדקדקו בלשונם כדרכם בקדש ועיין בהרא"ש שם עכ"ל ביד שאול הנך רואה שלדעתו איכא עשה דכבוד התורה באשת חבר גם אחר מיתת בעלה וחייבים לעמוד מפניה מדין תורה ולא נסתפקו התוספות אלא לדחות העשה דבעלי דין בעמידה דקיימא לן בעלמא דמותר להושיב תלמיד חכם משום דעשה דכבוד תורה עדיף והבין כן בדעת מוהר"ם מינץ כמבואר בדב"ק:

אמנם במחילת כבוד גאונו אין דבריו מוכרחים אף שלכאורה מה שדקדק מלשון התוספות (דעשה דכבוד תורה עדיף לא שייך אחר מיתה) הוא דקדוק נכון אבל כנראה לא ראה שהר"ן בהלכות כתב שמעשה זה היה אחר שמת רב הונא ולפיכך לא היה צריך להושיבה שמן התורה לא היה כאן עשה דכבוד התורה אלא מדרבנן עכ"ל הנה לא כתב שלא היה עשה דכבוד התורה עדיף דלא כתב אלא לא היה עשה דכבוד התורה וגם כתב מפורש דאינו חייב בכבודה אחר מיתת הבעל אלא מדרבנן והרשב"א בחידושיו כתב וז"ל דביתהו דרב הונא לאחר מיתת רב הונא הוה ואין כאן עשה מן התורה עכ"ל ומשמעותו גם כן דליכא עשה כלל אלא חיובא מדרבנן וכדכתב הר"ן ואם באנו לדקדק מדברי התוספות כמו שדקדק הגאון צריך לומר דהרשב"א והר"ן פליגי עם התוספות וזה ודאי דוחק גדול להמציא פלוגתא ביני רבוואתא וטפי ניחא לן למימר דמה שכתוב בתוספות עשה דכבוד התורה עדיף לא שייך אחר מיתה הוא אשגרת לישנא דש"ס דאמרינן הכי עשה דכבוד התורה עדיף ולאו לדיוקי מינה דעשה דכבוד התורה מיהא איכא גם לאחר מיתה אלא לאחר מיתה ליתיה לעשה כלל ומה שהקשה על הטורי זהב שלפי הבנתו בדברי התוספות דבריהם תמוהים דאם כן מה כל החרדה דאמר לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר והרי כבר מת רב הונא הנה לפי דברי הרשב"א והר"ן הנ"ל מתיישב שפיר שהרי על כל פנים איכא חיובא מדרבנן ומה שכתב על הפסקי תוספות שלא העתיק יפה ולא ידע מי חברם וכו' הנה כבר כתבתי בקונטריס פאת השדי לחלק אסיפת דינים במערכת בית הכנסת אות וי"ו על דבריו שבשו"ת שואל ומשיב קמא ח"ג סי' ע"ב (שכתב שאין ראיה מפסקי תוספות להתוספות) שאף שהאמת הוא שאינו ברור שהתוספות עצמם עשו הפסקי תוספות ויש בזה מבוכה גדולה שיש סוברים שהרא"ש חברם ויש סוברים שהריב"ה בנו חברם ויש אומרים שבעלי התוספות עצמם עשו את הפסקי תוס' ויש אומרים שהם מרב אחד כמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים (שנדפס בשדי חמד חלק אסיפת דינים שמאות הדל"ת והלאה) בסי' ט' אות ח' מכל מקום כולי עלמא מודו שמחברם גדול כבודו ובמקומות רבו מספר כותבים הפוסקים להכריע איזה דין על פי מה שכתוב בפסקי תוספות וכו' עי"ש ובמאי דקמן יש לנו להכריע שמה שכתוב בתוספות תיבת עדיף יתר כנטול דמי נסמוך על נאמן ביתם המחבר פסקי תוספות שהשמיטה לפי שהבין שהיא אשגרת לישן כאמור ולכן נראה שמה שכתבו הרבנים הנ"ל דאחר מיתת הבעל ליכא עשה כלל הוא אמת וגם התוספות לא פשיטא להו דאיכא עשה כלל (כדמשמע ליה להגאון יד שאול וכן מה שייחס לדעת רבינו מוהר"ם מינץ שאחר מיתת בעלה גם כן וכא עשה דכבוד התורה אינו מוכרח לדעתי הקצרה דאף למה שדקדק הרב טורי זהב מדבריו דבעודה אלמנה חייבים לכבדה כבראשונה אינו מוכרח שכונתו שכשם שבראשונה מדאוריתא כן גם עתה אלא כונתו דאיכא חיובא מדרבנן לכבדה כבראשונה וכן בדין משום דאף אי נימא בכונת התוספות כדכתב הגאון מדקדוק תיבת עדיף מכל מקום כיון שהרשב"א והר"ן סוברים שלאחר מיתה ליכא אלא חיובא מדרבנן מנא ליה למוהרמ"מ למיפסק בסכינא חריפא כדעת התוספות בפרט בדבר שאינו מפורש בדבריהם ורק מדיוקא הוא דאתינן עלה לכן נראה דגם לדעת מוהרמ"מ ליכא עשה מדאוריתא אלא חיובא מדרבנן:

ומלבד הרבנים הנז"ל שהבינו דברי התוספות כפשטן דלאו לדיוקא נקטי בלישנייהו תיבת עדיף ראיתי שכן דעת הרב מחנה יהודה בהלכות דיינים סי' י"ז אות ד' דף ע"ב הביא דבריו מר נכדו הרב מעשה אברהם בחלק יו"ד סי' ח"ן (ד"ה ברם) והוא שהביא דברי התוספות בשבועות דף ל' ד"ה והאמר שמתבאר מדבריהם דלשינויא קמא פשיטא להו דאשת חבר היא כחבר מדאוריתא ולשינויא בתרא מספקא להו והקשה מאי שנא מהא דאמרינן בכתובות פרק הנושא דף ק"ג אהא דאמר רבי בשעת פטירתו הזהרו בכבוד אמכם ופרכינן דאוריתא היא ומשנינן אשת אב היתה ואף דאשת אב נמי מדאוריתא (את אביך זו אשת אביך) הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא דמתבאר דלאחר מיתה אינו חייב מדאוריתא אלא מדרבנן ומדברי הרמב"ם בסוף פרק ששי מהלכות ממרים משמע דאף חיובא מדרבנן ליכא אם כן מוכח דאחר מיתה פקע מיניה חיובא דכבוד לענין כבוד אב ואם ואמאי לא נימא הכי לענין אשת חבר דמאי שנא ויהי כמשיב דשאני אשת חבר דאיהי גופא חשיבא חבר כדאמרינן נשי במאי זכיין דמקריין בנייהו ומנטרן לגברייהו ופלגי בהדייהו מה שאין כן אשת אב שכבודה הוא מחמת האב וכשמת פקע (אמר המחבר הנני להודיע כי מסיגנון לשון הרב מעשה אברהם בשם הרב מחנה יהודה נראה שקושיתו תלה לשינוייא בתרא שבתוספות דמספקא להו ולפי שאינו מובן לדעתי הקצרה אמאי לא תיקשי ליה אשינוייא קמא דנתי בדעתי דמה שתפס הרב בלשונו שינוייא בתרא כונתו דאף אשינוייא בתרא קשיא ליה וכל שכן דקשיא ליה אשינוייא קמא דפשיטא להו דאיכא עשה מן התורה גם לאחר מיתה וספר מחנה יהודה אין מצוי אצלי ואם שגיתי אתי תלין) הנה בעיניך תביט ששני הרבנים מר קשישא ומר נכדו מייחסים להתוספות בתירוץ שני דמספקא להו אי איכא עשה באשת חבר אחר מיתה ואם היו מפרשים את דברי התוספות כדמתרגם רב יוס"ף סיני הגאון יד שאול הנ"ל הרי אם כן התוספות פשיטא להו גם לתירוץ השני דאשת חבר כחבר מן התורה גם אחר מיתה ולא נסתפקו אלא לגבי דחיית העשה דבעלי דינים בעמידה והוה ליה לאולמיה קושיתיה מההיא דאשת אב דליכא חיובא מן התורה כלל ואילו באשת חבר קים להו להתוספות בבירור דאיכא חיובא מדאורייתא אלא ודאי מוכח שהבינו דבריהם כפשטם ואהכי כתבו דלשינויא בתרא מספקא להו והנה כבר כתבתי שספר מחנה יהודה אינו אצלי ואיני יודע אם הזכיר מה שכתב הר"ן דאחר מיתת החבר ליכא חיובא אלא מדרבנן וכן נראה דעת שאר הראשונים וכמו שכתב מרן חיד"א בברכי יוסף ח"מ סי' י"ז אות ה' וז"ל ויש להעיר על הרב כנסת הגדולה שהרי רש"י והתוספות והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והר"ן אוקמוה להאי עובדא לאחר מיתת רב הונא וכתבו דמן התורה לא היה כאן עשה דכבוד התורה אלא מדרבנן ולכך לא הושיבה עכ"ל הרי שמייחס לכולהו הני רבוואתא דסברי דלאחר מיתה איכא חיובא מדרבנן (אף שאני הדל לא ראיתי שכתבו כן מפורש זולת הר"ן בהלכות נאמן עלינו הדיין יוסף צדיקא די כל רז לא אניס ליה ואין לא ראינו ראיה) שלכאורה גם עליהם יש להקשות מההיא דאשת אב דמתבאר מדברי הרמב"ם דגם מדרבנן ליכא חיובא ומדתלה קושייתו על סברת התוספות נראה לכאורה שלא ראה דבריהם אך יש לומר דל"ק ליה עלייהו משום שיש לומר שהם סוברים דאף שלאחר מיתה אין כאן חיוב מן התורה משום אשת אב מדרבנן מיהא יש חיוב כבוד גם לאחר מיתה ורבינו הקדוש שהזהירם על זה היא גופא אשמועינן דאיכא חיובא מדרבנן שאם לא היה מזהירם אפשר שהיו סוברים שלאחר מיתה אין חיוב גם מדרבנן (וכמו שסובר כן הרמב"ם לקושטא דמילתא) אהכי הוצרך להזהירם על זה ואזהרתיה מהכא משום דעל כל פנים איכא חיובא מדרבנן לכבדה גם אחר מיתת האב:

ולא אכחד מאי דתמיהא לי בדברי הרב מחנה יהודה ולא ידעתי איך נתקררה דעתו במה שכתב לחלק בין אשת חבר לאשת אב שאף שהחילוק הוא נכון אכתי קשה אי פשיטא לן דאשת חבר בעלמא חייבים בכבודה מן התורה או מדרבנן למאי איצטריך רבי להזהירם על זה הלא אף אם לא היתה אשת אב הרי חייבים בכבודה משום שהיא אשת חבר שגם לאחר מיתה חייבים בכבודה (נחזור למאי דאתאן עלה באשת חבר אי איכא חיובא אחר מיתת הבעל):

שוב ראיתי מה שאמרו בירושלמי בשלישי דמסכת הוריות הלכה ד' כסות אשת חבר וחיי עם הארץ כסות אשת חבר קודמת מפני כבודו של חבר ולא אמרן אלא בחיי החבר וכו' עיי"ש הרי מבואר דמשום כבודו של חבר אינו אלא בחייו ולכאורה קשה מזה על מה שכתבו הראשונים הנז"ל דמדרבנן איכא חיובא גם אחר מיתה שאם כן למה לא תקדים אשת חבר מדרבנן מיהא וצריך לומר שלא חייבו רבנן לכבדה אלא כשאין מזה חוב לאחרים כגון לקום מפניה וכיוצא אבל לא מפני זה יחובו לאחרים להקדימה לחיי העם הארץ והנה מדברי הירושלמי יש סתירה לסברת הגאון יד שאול שהרי על כל פנים צריך לומר דמדאורייתא מיהא אין חיוב לכבד אשת חבר אחר שמת החבר. אמנם כבר פקח עיניו על זה הגאון יד שאול בהגהותיו להירושלמי ציון וירושלים שם וכתב וז"ל לא מר אלא כסות אשת חבר בחיי חבר ע' תוס' ד"ל שנסתפקו בזה דעשה דכבוד תורה לענין אשת חבר שמא לא שייך לאחר מיתה ועטו"ז יו"ד סי' רמ"ב סקי"ד ע"ש מ"ש ביד שאול וכאן מבואר דדוקא בחיי החבר ולפמ"ש ביד שאול יש ליישב גם כאן ודוק היטב עכ"ל ועם שלדעתי העניה לא ידעתי איך יתישבו דברי הירושלמי על פי שיטתו שביד שאול כתבתי דב"ק והמעיין יכריע:

וראיתי בעין יעקב הקטנים דפוס רא"ם בפרק שבועת העדות סי' ט"ז דמובא שם בשם ספר פתח עינים למרן חיד"א דלרבינו האר"י אין חיוב לעמוד מפני אשת חבר ולא לעשות לה הידור אפילו בחיי בעלה וכן כתב בפירושו על ספר החסידים (ברית עולם) סי' תקע"ח שציינתי בנדפס וכתב בפתח עינים דלפי זה צריך לומר דרב נחמן דאמר אפרח עלי בר אווזא אמר כן ממדת חסידות ואף שלפי זה נראה דלאחר מיתה נחית דרגא וליכא אף משום חסידות יש לומר דרב נחמן היה רגיל לעמוד מפניה בחיי בעלה ממדת חסידות ואם עתה לא יעשה לה כמנהגו תצטער הרבה ויסתתמו טענותיה לכן הוצרך להפריח בר אווזא ולי הדל נראה דלפי דברי רבינו האר"י אין אנו צריכים לומר דעובדא דרב נחמן היה אחר מיתת בעלה (לפי מה שביאר הרב חשק שלמה מה שהזקיקו לרש"י לומר כן כנז"ל) דיש לומר שהיה בחיי בעלה ועשה כן ממדת חסידות ואי תיקשי לך איך נאמר שיפרש הרב האר"י שלא כפירוש רש"י ושאר הראשונים הנה בלאו הכי דבריו נראים בעליל שלא כדברי הראשונים שהרי הוא כמבואר בדבריהם דבחיי בעלה איכא חיובא מדינא וכבר ציין בפתח עינים לעיין במה שכתב בברכי יוסף והמעיין שם ישר יחזה שדעתו להבין מדברי הראשונים שבחיי הבעל החבר יש חיוב לעמוד מפניה מן הדין:

והנה במכתב ידידי הרה"ג מוהר"ר שלום צבי הירש אבד"ק יאנאווצא יצ"ו שרטט וכתב לי לעיין בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"ב סי' קה"ל וכבר ציין תשובה זו הרב עיקרי הד"ט בחלק יו"ד סי' כ"ו אות ז' (ד"ה ועיין) אך לא היה בידי שו"ת הנ"ל לעיין בו ועתה שהשגתי ס' הקדוש הנ"ל עיינתי שם וראיתי השאלה שם היא אם צריך לקום מפני אשת חבר וכתב דלכאורה תלמוד ערוך הוא בפרק רביעי דשבועות דף ל' בעובדא דדביתהו דרב הונא אתיא לקמיה דרב נחמן לדינא ואמר היכי איעביד איקום מקמה מיסתתמן טענתי דבעל דינה לא איקום אשת חבר הרי היא כחבר ואפרח עליה בר אווזא וכו' והתוספות נדחקו דהא בעינן קימה שיש בה הידור והגאון המחבר כתב דלפי מה שפירש רש"י דהאי עובדא הוה אחר מיתת רב הונא אם כן יש לומר דבזה אין חיוב גמור אלא ממדת חסידות וכתב שמפני זה הוצרך רש"י לומר דאחר מיתה הוה ולא ניחא ליה לומר דמה שרש"י הוצרך לפרש כן הוא משום דמסתמא אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והיה לו לרב הונא עצמו לבא לבית דין ולא תבא אשתו דאי מהא לא איריא דיש לומר דרב הונא לא היה הולך לדון לפני רב נחמן שהיה גדול ממנו או שמא היה הדין בנכסי מלוג ולכן מוכרחים לומר בכונת רש"י שבא ליישב הרגש התוספות ולכן אמר שהיה אחר מיתה דבכי האי גוונא ליכא חיוב גמור אלא מדת חסידות ועוד הוכיח שאין חיוב מן הדין בכי האי גוונא שאם כן לא היה לנו לחוש דמיסתתמן טענתי דבעל דינה כיון שכן שורת הדין מחייבת כדקיימא לן בח"מ סי' ז' דכשבא החכם לדין עומדים מפניו שוב כתב דיש לומר דאשת חבר חייב לקום מפניה מן הדין בין אם בעלה בחיים ובין לאחר שמת אלא שכשיש לחוש דמיסתתמן טענתי דבעל דין אינו חייב לקום אף מפני החבר בעצמו ומה שעשה רב נחמן דאפרח בר אווזא וכו' לפנים משורת הדין הוה וסיים שכן נראה שכבוד חבר נדחה כשיש לחוש דמיסתתמן טענתי דבעל דין ורק משום חסידות יש לעשות טצדקי לעמוד מפניו ושמח שמצא בכנסת הגדולה שכתב כן בעובדא דרב נחמן שאינו אלא מדת חסידות שאם מן הדין לא היה לחוש משום דמיסתתמן טענתי דבעל דין ומכל מקום כתב דאף מפני החכם אינו חייב לעמוד במקום המשפט שיש לחוש פן יסתתמו טענות הבעל דין ויצא משפט מעוקל וגם בלאו הכי מסתמא אין חיוב לבית דין לקום מפני סתם חכם דודאי לאו רבו הוא וסגי ליה בהידור בעלמא וכו' אלו תורף דב"ק אשר העתקתים מפני שאין ספר התורה הזה מצוי וכיונה דעתו לדברי הרב חשק שלמה הנ"ל שכתב לפרש בכונת רש"י שהוצרך לומר שהיה אחר שנסתלק רב הונא שאם לא כן לא היה צריך להפריח בר אווזא כנז"ל:

ויש להעיר על הגאון יעב"ץ די כל רז לא אניס ליה איך לא זכר שר דברי הרמב"ן והר"ן ושאר דברי הראשונים בעובדא דדביתהו דרב הונא ומה גם אחרי שכבר ראה דברי הרמ"א בחשן משפט סי' טו"ב סעיף ב' (תלמיד חכם שבא לדון מותר לעמוד לפניו ולא חיישינן שיסתמו טענות שכנגדו) איך לא הביט עין בדברי רבינו השפתי כהן שם וז"ל עיין באגודת אזוב דף ע"ה ע"א שלא ידע מאין הוציא הרב דין זה והוא מהרמב"ן והר"ן פרק שבועת העדות ומבואר שם מה שהקשה באגודה אזוב הא דהוצרך רב נחמן להפרחת אווז משום דאשת חבר לאחר מיתה היתה עכ"ל השפתי כהן וז"ל הר"ן יש לומר דעובדא דדביתהו דרב הונא לאחר מיתה דרב הונא הוה וכן פירש רש"י ולפיכך לא היה צריך להושיבה שמן התורה לא הוה כאן עשה דכבוד התורה אלא מדרבנן וכתב הרמב"ן שכן ודאי נראה שאילו בתלמיד חכם לא היה צריך לבר אווזא אלא מיקם הוה קאים להדיא וליכא משום מסתם טענתא דכולי עלמא ידעי והדרת פני זקן עכ"ל הנך רואה שדברי הגאון הם דברי הראשונים:

והרב עיקרי הד"ט בחלק יו"ד סי' כ"ו אות ו' ד"ה ועיין (שציינתי למעלה בד"ה והנה במכתב) ציין בדין זה ספרים רבים ולהועיל למי שנמצאים בידו אעתיק דב"ק וז"ל ועיין להרב בית יהודה סי' כ"ח שהשיב כהלכה ספקו של הרב הלק"ט ח"א סי' נ"ד אי בעי למיקם קמי סבתא דהדבר פשוט שכל מיני, כבוד שיש לעשות לאיש יש לעשות לאשה ועיין להרב ברית עולם סי' תקע"ח שהביא תשובת הלקט הנז' דסיים ומסתברא דלא מתחייב אלא לאשת חבר והוסיף עליו הרב"ע הנז' דאחרונים נבוכו בזה כמ"ש בברכי יוסף שלו בח"מ סי' טו"ב אות ה' ושהאר"י כתב דאין חיוב לקום מפני אשת חבר והרגיש גם כן על הרב שי' הח' דערער על הלק"ט דנסתפק והו"ל להעיר עליו יותר על מ"ש דמסתברא שלא לקום ופשוט בעיניו להפך ועיין גם כן להרב יעב"ץ ח"ב סי' קל"ה ולא זו בלבד שחלקו בכבוד אשת חבר בחיי חבר אלא שאפילו אחר מיתת החבר יש מי שמחייב לכבדה עיין בתוספות דשבועות דף ל' ע"ב ד"ה והאמר מר ועיין להרב זרע יעקב למהר"י בן נאיים שם בדרשותיו פרשת חיי שרה שנשא ונתן בזה ועיין להרב זרע יצחק (עטייא) בקונטרסין פלפלת כ"ש סי' ו' דהעיר על מה שמצא כתוב מכ"י הרב פ"ח דאף על גב דפשיטא ליה דחייב לקום מפני אשת חבר מספקא ליה אם חייב לקום מפני אשה חכמה מצד חכמתה והרב המחבר פשיט ספיקיה דהפר"ח לחיובא דאתיא מק"ו מאשת חבר והביא גם כן זכר לדבר מחיוב קימה לאשה זקנה ככתוב בס' חסידים סי' תקע"ט הזכירו הרב כנה"ג בי"ד סי' רמ"ד אות ה' ע"ש עכ"ל (ולענין אשה חכמה רשמתי למעלה באות ט"ן עי"ש):

עתה (תרנ"ח) השגתי ספר יקר יפה ללב חלק ח' למר קשישא הרה"ג מוהרי"ץ פלאגי יצ"ו וראיתי בדף יו"ד ע"ב אות ג' שעל מה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' רנ"א סעיף ט' ואשת חבר כחבר כתב וז"ל ס"ט בהגה ואשת חבר כחבר היינו בחיי חבר מפני כבודו של חבר וכגון שאין בעלה בעיר אבל לאחר מיתה לא דאין בא"ח לאחר מיתה עשה דכבוד תורה כמ"ש התוספות בשבועות דף כ"ט ע"ב ד"ה והאמר ומצא להם הרב אהלי יהודה נגיאר דקכ"ד ע"ג ראיה לדבריהם ממ"ש בירושלמי פרק ג' דהוריות ה"ד עי"ע ונראה דאם היא אשת חבר עיר דביתהו דרב המקום ההוא רב שאני דיש לה עדיפות עדפה על ידי בעלה ועיין בס' גנזי חיים מערכת ה"א אות ד"ן עכ"ד יצ"ו והנה ס' אהלי יהודה וס' גנזי חיים אינם אצלי לעיין בדב"ק ויש להעיר על מה שכתב בשם התוספות דשבועות (יש טעות בהמראה מקום לדף כ"ט כי דבריהם הם בדף ל' כנז"ל) שהרי התוספות לא החליטו לומר כן ורק בלשון שמא אמרו וכן הוא הלשון בפסקי תוספות ויותר היה לו להביא דברי הר"ן שכתב מפורש דאין באשת חבר אחר מיתת בעלה עשה דכבוד תורה אלא מדרבנן ומרן חיד"א כתב כן בשם כמה רבוואתא וגם בשם התוספות כתב כן כמו שכתבתי למעלה (בד"ה ומלבד) בשמו ולא יתכן שכונתו על דברי התוספות שבדף ל' הנ"ל שהרי לחד שינויא מתבאר בהיפך וגם לשינויא בתרא לא החליטו לומר כן אלא ספוקי מספקא להו ומה שכתב הרב יפה ללב שהביא ראיה מהירושלמי וכו' הוא הירושלמי שהבאתי למעלה (בד"ה שוב) ולא אדע מאי אמר רב אהלי יהודה למה שכתבו הראשונים דאיכא חיובא מדרבנן למה לא תקדים לגם הארץ אם סובר כמו שכתבתי אני הדל למעלה (בד"ה שוב) או מיישב בענין אחר ומה שכתב הרב יצ"ו לחלק בין אשת חבר דעלמא לאשת חבר רב המקום כעת לא מצאתי בעניותי טעם לחלק בזה ולפום ריהטא זו וזו אחת היא ואין עליהן עשה דכבוד התורה אחר מיתת החבר והמעיין יכריע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף