שדי חמד - פאת השדה/כללים/א/פה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה TriangleArrow-Left.png כללים TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png פה

פ"ה) אין אדם משים עצמו רשע בנדפס במערכה זו אות ל"ד כתבתי בענין אם כשאומר כן דרך תשובה נאמן או לא והארכתי קצת בס"ד בדברי רבני האחרונים בדין זה והשגתי עתה ס' חדש שו"ת דבר אליאו להגאון מוהר"א אבד"ק טרלא (שנדפס בשנת תרמ"ד) וראיתי בסי' ג' שנשא ונתן בדברי הרבנים חו"י ונוב"י וחת"ס שהבאתי בספרי ומסקנתו דאשה שהודית בחליה שזנתה נאמנת ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ומכל מקום מסיק בנדונו (שהודית קודם מותה שלפני חמשה שנים זנתה עם עובר ארח אשר היה בביתה והיא הניחה בן קטן בן שלשה שנים ואם אמת כדבריה נמצא שהבן חלל) דאינה נאמנת בהודאתה לעשות בניה חללים עי"ש שפלפל בחכמה בעניינים אלו ולא פניתי לעיין היטב בדב"ק רק אגב ריהטאי נראה לי כן מדבריו פוק חזי ומה שכתבתי בדף י"ב ע"א (בד"ה העולה) דמה שכתב בעמודי אש בשם מוהרח"ך ראפאפורט יו"ד סי' א' שפסק כהגבעת שאול בשו"ב שאומר דרך תשובה אינו נאמן שחיפשתי בשו"ת מים חיים ראפאפורט ביו"ד סי' א' ולא מצאתי וכו' הנה כבר הודעתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ט"ו אות מ"ז אשר שגיתי בכמה מקומות בכיוצא לזה על לא הודע אלי כי שני גאונים הם שמותיהם שוים רח"ך ראפאפורט והראשון הוא מלעמברג אשר אליו רומז הגאון עמודי אש יצ"ו בכמה מקומות ואני הדל לא ראיתיו מעולם עד עתה (בששון) שזכני בו ידידי הרב ר' מרדכי לערנער אבד"ק מינקאוויטש יצ"ו ועיינתי ביו"ד סי' א' והוא על שו"ב שהודה שכמה פעמים שחיטתו פסולה בשכרות וכו' וכו' והרבה להביא ראיות דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע וכמו שכתב בשמו בעמודי אש ועיין במה שהבאתי בענין זה בקונטריס הערות לכללים סי' קי"ח אות ??:

ועל מה שהבאתי בספרי בדף י"ב ע"ג (בד"ה הן אמת) דברי הרב ש"ך בח"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג דבפסולי עדות מחמת עבירה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכתבתי ליישב מה שנראה מדברי ראבי"ה שבמרדכי היפך סברתו עי"ש ואעתיק פה אשר כתב אלי ידידי הגאון מוהר"ר דוד פרידמאן יצ"ו אבד"ק פינסק קארלין וז"ל במערכת אין אדם משים עצמו רשע בתוך מרוצת לשונו כותב שעד שנפסל מחמת רשעתו לא קפדינן שיהיה תחלתו וסופו בכשרות הן אמת שהש"ך בחו"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג דעתו כן אבל אנכי רשמתי על הגיליון שם בזהל"ש א"ה עיין בתוספתא בפ"ה דמס' סנהדרין היה יודע עדות עד שלא נעשה סוחר שביעית ונעשה סוחר שביעית ומשנעשה סוחר שביעית חזר בו כו' זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר תחלתו בפסלות וסופן בכשרות פסול הרי דפסול מחמת רשעתו שוה ל סול שמחמת גופו ובפסק הלכה שלי בפ"ד דאישות אות קנ"ד בהגה"ה, ב' הארכתי בזה ודברי הש"ך תמוהים ובעיקר הסברא דאין אדם משים עצמו רשע הנני העתיק מ"ש בזה בחיבורי על מס' ב"מ ובפסקי הלכות שלי בענין פיו שמחייב קרבן עיין ב"מ בתוספו' ד"ה מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע וכו' נ"ב נ"ל לאמר דבר חדש דדוקא לפיסול לעדות אינו יכול ע"י עצמו והראיה באמרו אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע משמע דהוה משום שהוא קרוב וגדר הקרוב שלא האמינו אותו אינו משום שאין לו נאמנות אלא משום גזה"כ וכאמרם ב"ב קנ"ט משה ואהרן לאו משום דלא מהימני היא וכו' אלא גזירת מלך וזה דוקא במקום שעי"ז יופסל לעדות דלפסול אדם לעדות צריך ב' עדים שידעו שעבר עבירה ואפילו יבואו משה ואהרן ויעידו על אחד שעבר עבירה שנפסל ע"י לעדות לא יופסל ולכן לא מהימנינן ליה לאמר על עצמו שהוא רשע לענין שיופסל לעדות שצריך לזה עדות גמורה אבל במקום שאין צריך עדות נאמן הוא ולא תמצא גדר זה בכל הש"ס שאין אדם משים עצמו רשע אלא במקום שצריך לפסול ע"י דבריו וכשם שאין אדם מת ע"י דבריו ואינו נענש עונש ע"י דבריו ולפוסלו לעדות הוה גדר עונש וכן דקדק רש"י ביבמות ד' כ"ה ב' ד"ה ואין אדם משים את עדותו עדות אצל עצמו לעשות רשע והא דקי"ל הודאת פיו כמאה עדים דמי ה"מ לממונא אבל לקנסא ולענוש מלקות וליפסול לא וכן דקדק בכתובות ד' ח"י בד"ה אין אדם ובד"ה אלא כו' לאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשעים בעדות פיהם דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה בד"נ ובפסולי עדות לפסול על פיו עי"ש וכן שם בד"ה אין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות וכן דקדק רש"י ז"ל בסנהדרין ד' ל"ב בד"ה רבא אמר וכו' וכן דקדק בד' כ"ה א' בד"ה רבא לטעמי' כו' אינו יכול לפסול עצמו על פיו דהא אין קרוב מעיד לא לזכות ולא לחובה אדם קרוב אצל עצמו אלמא דוקא במקום שצריך עדות אינו נאמן דאין הקרוב יכול להיות עד לא במקום שא"ץ עדות כגון בדברים של עצמו שכל אדם נאמן עליהם וכן במודה בממון שחייב ר"ל שלוה או שהזיק שזה דבריו של עצמו ודו"ק בזה ובזה מתורצים כל סוגיות הש"ס בעניינים אלו שלא קשה כל קושיות האחרונים בזה. א"ה אף הראב"ד שהביא הר"ן בפרק המדיר שסובר שאינה נאמנת לאמר שהאכילתו שאינו מעושר משום דאין אדם משים עצמו רשע ג"כ אינו חולק ע"ז רק סברתו כיון דהירושלמי אומר בזה וכולם בעדים א"כ סובר דהוה קנס מה שמפסדת כתובתה וסובר הראב"ד דדוקא להודות מה שחייב מן הדין קי"ל דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אין זה עונש וא"ץ עדים ע"ז משא"כ בדבר שאינו חייב אלא מטעם עונש ואין אדם נענש ע"י עצמו והר"ן חולק שם וסובר דעונש להפסיד ממונו א"ץ עדים זולתי בקנסות שלא חייבה התורה אלא ע"י עדים לא בקנסות שקנסו חז"ל מחמת רשעתן ודו"ק בכל זה ועיין בחיבורי פ"ה שלי שהארכתי בגדר זה (ועיין בבה"ת שער כ"א חלק ב' אות ג'):

ואם אדם יודע בעצמו שעבר עבירה שנפסל ע"י לעדות ויודע שאין שום אדם יודע מזה אם הוא בעצמו חושש לעדותו. בדברים שצריך עדות לעצם הדבר צריך תלמוד והדעת נוטה דאין צריך לחוש כלל כיון שאין שום אדם יודע מזה אזי לא יוכל להפסל לעדות בשום אופן דדוקא כשיש עדים יודעים מזה ולאחר שיעידו בב"ד נפסל למפרע אבל בעבר בינו לבין עצמו במקום שאין שום אדם יודע מזה לדעתי לא נפסל הנהו לשום דבר (ועכ"ז צריך תלמוד):

גם מסופק אנכי ביודע באחד שעבר עבירה שנפסל ע"י אם מעיד בדבר שצריך עדות לעצם הענין כמו קידושין וכדומה אם חושש לעדות זה אם לא. גם מסופק אנכי אם עבר עבירה לפני עדים והעדים מתו לדעתי אם שב מרשעו בינו לבין עצמו מהני ליה כיון שלא נתברר רשעו בעדים ולא יתברר הדבר לעולם ברור הדבר דמהני ליה מה שהרהר בחשובה ועיין מה שכתבתי לתרץ קושיית הרדב"ז על המקדש בפני עדים רשעים למה לא נחוש שמא הרהרו בתשובה בלבם והעדות שראה בעודו לא שב מדרכו אם צריך לחוש לעצמו בדברים שצריך עדות לעצם הדבר לא רק לידע אמיתות הדברים הדבר צריך תלמוד והדעת נוטה דיחוש לעצמו בזה. וכן יש להסתפק בראה הוא ואחד על חבירו שעבר עבירה שנפסל ע"י לעדות ומת חבירו ואין מי שיעיד עליו עוד אם הוא בעצמו חושש לעדותו בדבר דצריך עדות לעצם הענין אם יחוש לעדותו למשל אם האחד יקדש אשה בפני אותו העד ואחר עמו וע"י הקדושין האלו תפטר צרתה מיבום וחליצה אם יהי' מותר הוא ליקח את הצרה הזו כי לדבריו אינה צרת ערוה לאשר הערוה נתקדשה בפני עדים פסולים ואין בהם חשש קידושין והדבר צ"ת ויבורר כ"ז בפנינו בהלכות אישות בחיבורי פסקי הלכות עכ"ד הרב הנז"ל יצ"ו:

אמר המחבר מה שהשיג הגאון יצ"ו על סברת הרב ש"ך מדברי התוספתא בפרק ה' דסנהדרין הנה בנדפס שם ציינתי לעיין בזה בפתחי תשובה ח"מ סי' ל"ד ס"ק מ"ה ושם אתה מוצא שהאו"ת וכל רבנן קדישי דמייתי הרב פ"ת המה ראו כן תמהו מדברי התוספתא הלזו על סברת הרב ש"ך וכתבו כמה חילוקים בזה ושגם הרב ש"ך חזר בו וכו' עיש"ב. ומה שכתב שנראה לו דבר חדש דלא אמרו אין אדם משים עצמו רשע אלא ליפסל לעדות וכו' כיונה דעתו למה שהבאתי בספרי שם (דף י"ב ע"ב בד"ה וראיתי) שכתב הרשב"א והביאו הרשב"ש דלא אמרו אין אדם משים עצמו רשע אלא לענין עדות בלחוד אבל להודות שעבר עבירה ושהוא רשע אין אומרים בזה אין אדם משים עצמו רשע ובזה נראה לדעתי העניה דיש לדחות מה שחדש הרב משנת חכמים הביא דבריו הרב מנחת חינוך במצוה ע' ד' צ"ג ע"ד דעדים שהעידו על אחד שגידף אין יכולים לחזור בהם אף תוך כדי דבור דכיון שחוזר בו ואומר ששקר העיד נמצא שהוא עצמו גידף (כשהעיד עדותו שהוצרך לומר הגידוף) ואינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע. והרב המחבר כתב דלכאורה לפי דברי התוס' דבבא לעשות תשובה לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע הרי הכא נמי בא לעשות תשובה שלא להרוג את הנפש וכתב דיש לחלק וכו' ומסוק דהעד הראשון שהוא צריך לומר הגידוף בפירוש אינו יכול לחזור בו תוך כדי דבור עי"ש ולפי דברי הרשב"א הנ"ל דלא אמרו דא"א משים עצמו רשע אלא לענין עדות בלחוד אבל להודות שעבר עבירה שהוא רשע אין אומרים בזה אין אדם משים ע"ר נראה דאין הכרח לדין זה וגם העד הראשון שאמר הגידוף בפירוש יכול לחזור בו ולהודות שעשה עבירה שהוא רשע ויציל בזה את אשר הועד עליו שהוא מגדף ובספר דרך המלך החדש (שנדפס בשנת תרב"ן) לגאון בדורנו יצ"ו בפרק ב' מהלכות עכו"ם הלכה ט' ד' כ"ד ע"ד הסביר בזה בדברים נכוחים דכל שאין אנו באים לקבל דבריו בתורת עדות שאין הדבר צריך עדות לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ולכן יכול העד המעיד על הגידוף לחזור בו תוך כדי דבור עיין בדב"ק הנחמדים:

ומה שנסתפק ידידי הגאון נר"ו מגן דוד יהיה בעזרו בעבר עבירה הפוסלת לעדות ולא ידע מזה שום אדם אם יש לו לחוש שלא להיות עד בקידושין וגטין וכיוצא בדברים המתקיימים רק בפני עדים הנה אמת דהסברא ישרה נותנת כמו שכתב הגאון יצ"ו שכיון שלא היה מי שראה וידע שעבר עבירה כלל לא נפסל לעדות רק שהוא רשע למקום ברוך הוא ואם ישוב ונחם על רעתו אף אם לו עשה תשובת המשקל לתקן את אשר עותו בכל זאת תשובתו רצויה ונרצה לו לכפר ואף דאם עבר בפני עדים לא יועיל לו חרטה בלב ובפיו ובשפתיו וידויים אחת ותשע היינו משום שאין בית דין יכולים לסמוך על זה כי מי יודע סתר לבבו ואולי שבע תועבות בקרבו ישים אורבו אבל כשלא ראהו שום אדם ואין על גביו אלא ה' אלקי"ו בוחן לבות וכליות והוא עד יודע מרת נפשו וחרטתו והתודה אל ה' בכל לב ונחם על הרעה אשר עשה אין לו לחוש מלהעיד והוא כשר מן הדין והמקדש את האשה על מנת שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור חיישינן שמא הרהר תשובה וכן נראה ממה שתקנו בסדור הגט שיהרהרו תשובה וכו' ומה הועילו חכמים בתקנתם והרי יש לחוש שמא נמצא בהם מי שעבר עבירה הפוסלתו לעדות ולא יחשוך עצמו מלהעיד כי כסיפא ליה ומכסה פשעיו ואף שאין מזה הכרח כל כך כדמות ראיה יש מזה ועל כל פנים הסברא הישרה היא כדברי הגאין יצ"ו אפס כי עז מדברי הרב מוהרלנ"ח שהבאתי בנדפס בדף י"א ע"ד (בד"ה ומה) לכאורה אין נראה כן ויש לצדד ועיני המעיין תחזנה ואני לא אמרתי אלא להזכיר ולהעיר אזן שומעת כי נחץ ינחץ איש אשר כמוני ולא אוכל להעמיק בדבר:

וידידי הרב מוהר"ר שמואל אביגדור הלוי מעיר סארעצק יצ"ו כתב אלי על מה שכתבתי בנדפס באות ל"ד וז"ל באות ל"ד הביא משב"ץ דבמקום דמשוי אנפשי' ח"ד מהימן אף לאחר במיגו וראיתי בשב"ץ כ"כ ליישב סתירת הנוב"ת חאה"ע סי' כ"ג לסי' קנ"ו ונפלאתי דבנו"ב שם כתב בהדי' דל"א אאמע"ר אפילו לא הי' שום איסור עלי' רק על הבעל עש"ה ולע"ד י"ל דשאני דבר שהי' בידו אכן הוכחות הנו"ב מכתובות (י"ח) יל"ד דהא דאאמע"ר איכא ב' טעמי. א. משום דאדם קרוב אצל עצמו ב. משום דחזקה אין אדם אומר על עצמו שהוא רשע ובודאי אומר שקר משום איזה כוונה והטעם דרוצה לעשות תשובה מהני רק לטעם השני דחזקה וזה באיסורין דליכא טעם הראשון דאף הבע"ד מהימן אבל בממון לא מהני משום טעם הראשון דקרוב הוא ובזמ' דעת הפוס' דברוצה לעשות תשובה מהימן אף לאסור לאחריני ועבשעה"מ פ"ט מהלכות אישות הט"ו וכבוד קדשו כתב ליישב בדשב"ץ קושית חת"ס על החו"י דנאמן הבועל במיגו דמהימן על עצמו וקשה לכאורה א"כ למה באומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני מותרת בקרוביו יהא נאמן במיגו דמהימן על עצמו וי"ל אכן עיינתי בחו"י והאותיות החכמוני לפרש דבריו באומרת שהיתה א"א מקודם עם אחר ועם זה היא באיסור א"א וא"כ הבועל הוא הבעל ונאמן על עצמו וק"ל. ובד"ה והנה הביא להקשות מגיטין (נ"ד) ולע"ד אמינא לולא דמסתפינא לפמש"כ דבאיסורין אאמע"ר משום חזקה יש לחוש לדבריו אולי אומר אמת והוי ספק איסור ובד"ה אלא כתב דליכא איסור בעיבוד או כתיבה שלא לשמה (להש"ך) ולעד"ן כיון דלשמה הקדושה יתירה הוי מצוה משום כבוד ה' גם משום זה אלי ואנוהו ובד"ה וראיתי כתב דמתוס' מכות (ב) מוכח דסברי דנאמן אף במקום שאין לומר דרוצה לעשו"ת ותמיהני איך אפשר לומר כן הא גמ' מפורשת דאאמע"ר ואפשר לומר דסברי התם כהרשב"א שהביא הרשב"ש דלא אאמע"ר רק בעדים ועוד נ"ל די"ל דאאמע"ר לא שייך רק במקום דלולא דבריו אין להסתפק אם הוא רשע כגון בכתובות ובסנהדרין אבל בב"מ ובמכות גם לולא דבריו יש להסתפק אולי הי' מזיד רק כשהוא לפנינו ושותק הוי שתיקה כהודאה וכשאומר מזיד הייתי הדר הספק וא"א לחייבו ולפ"ז מוכח דסברי דבמקום דלולא דבריו לא הי' ספק אמרי' אאמע"ר אף אם י"ל דרוצה לעשו"ת דאם לא כן מאי ק"ל דלמא בב"מ שאני דיש לומר דרוצה לעשו"ת ובד"ה והנה החזיק ראיית השב"ץ מנדרים (צ"א) מדלא פריך אי ברצון איך מהימנא וי"ל דמשום האי פירכא הו"מ לאוקמא באומרת שלא ידעה מהאיסור ואפי"ה אסורה לבעלה כמש"כ מהרי"ק הובא באה"ע סי' קע"ח עוי"ל כיון דמפסדת כתובתה הוי אומדנא דמוכח דאומרת אמת כמו בסופר בגיטין נ"ד ועבתוס' כתובות (ס"ג) ובד"ה וראיתי כתב בשם שו"מ דאף במקום שי"ל דרוצה עשו"ת אם יכול לעשו"ת באופן אחר אין נאמן ולכאו' קשה א"כ מאי הקשו בתוס' כתובות (ס"ג) ד"ה אבל עמש"כ דהיכא דמפסדת כתובתה לא חיישינן שמא ענ"ב מנדרים (צ"א) דתהא נאמנת במגו דמאיס עלי הא כיון דיכולה לומר מאיס עלי אי"נ לומר טא"ל דאאמע"ר אפילו במגו וי"ל דוקא ביכול לעשות באופן אחר בדברי אמת אי"נ אבל בשקר אולי אין רצונה לשקר ובד"ה עוד הביא דלוה יכול לתבוע הרבית ול"א אאמע"ר דיכול לומר שתובע בשביל שרוצה לעשות תשובה ותמיהני הא בל"ז לא מבטילינן תביעה משום דאאמע"ר כמש"כ בספר התרומות שער כ"ה הובא ב"י ח"מ סי' ל"ד אות ל"ו ועביו"ד סי' קס"ט וקע"ז ובד"ה הן הק' על הש"ך מהמרדכי וי"ל דהחזרת מלוה ברבית בעי' שיקבל עליו שלא לעסוק אפי' עם עכומ"ז ואולי לא ירצה לקבל עליו או אולי יחזור אח"כ מהחזרת הרבית ובד"ה ודע הביא בשם הט"ז שלא ללמוד בס"ת שלא נעבד לשמה והוכיח כן מדאמרינן בגיטין (נ"ד) דהפסיד שכר ס"ת ואי איתא דמותר ללמוד לא הפסיד כ"כ וק"ל א"כ למה האמין כ"א להסופר שלא עבד הגוילין לשמה משום דאין לתלות בטעות הא יש לתלות דטעה דמותר ללמוד ויותר קשה למהרש"ק שפי' בתפארת שמואל דר"י סבר דמותר ללמוד ולא הפסיד כ"כ והשיב לו ר"א דאסור ללמוד איך יפרש הא דאמרינן בגמ' התם איכא למימר טעי בדר"י כ"ו הא זה יכול לטעות גם בלא נעבד לשמה וי"ל בדוחק עכ"ד יצ"ו:

גם ידידי הרה"ג מוהר"ר דוב בעריש שטיינבערג רב בעי"ת קאמאראנא יצ"ו במכתב לחזקיאו כתב לי בענין זה וז"ל ואשר האריך כבודו (בס"ק ל"ד) בדברי השואל ומשיב (והוא במהדורא ג' סי' ל"ו וט"ס כמדומה בספרו שציין לסי' ס"ב כי חפשתי שם ויצאתי לחפשי חנם) במה שהקשה בהאי דאומר ס"ת שכתבתי לפלוני האזכרות שבו לא כתבתי לשמן והאיך נאמן הא אין אדם מע"ר ועיין בשו"מ שם שהוא הקשה בהא דגוילים שלו לא כ"ל יע"ש) וכהד"ג הקשה (בתחלה) מאי ק"ל דעד כאן ל"א אאמע"ר אלא היכי שע"י הודאתו מע"ר אבל הכא ע"י הודאתו לא עשה שום מעשה רשע אף שהי' בדעתו להקרות בו בצבור אין בגוף המעשה שום רשע רק מחשבה בעלמא ואם תצא מחשבתו לפועל אז הוא דעביד איסורא אבל בכתיבה לבד ליכא אלא מחשבה בעלמא ואינו נעשה רשע בזה (ואח"כ האריך בזה אי אסור לכתוב ס"ת שלא לשמה) והנה באמת מצאתי כה"ג בתוס' כתובות (דף ע"ב ע"א) ד"ה אי דידע וכו' ונראה לרשב"א דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאת בלא כתובה וכו' ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. אמנם ראיתי אחרונים שכתבו לחלק בזה ועיין בשמ"ח (סי' ב' ס"ק י"ח) בשו"ב שנתברר שרצה לעשות ולא עלתה בידו דינו כאילו עשה ועיין תשו' ד"ח ח"ב יו"ד (סי' כ"ז) והאריכו בזה כל האחרונים והתוס' לא כתבו רק לענין לצאת בלא כתובה אבל חשוד מיקרי עדיין. אמנם בגוף קו' הגאון השו"מ הנ"ל ועיין בט"ז (סי' רע"ו) יו"ד בשם המרדכי דמה"ט נקט אזכרות לא כתבתי לשמן שיכול לומר שכחתי אבל בשאר הס"ת דצריך לומר בפירוש שכתב שלא לשמה לא מצי משוי נפשי' רשיעא יעי"ש ונעלם מעיני גאון העדה דברי הט"ז ול"ק קושייתו והבן עכ"ד יצ"ו וידידי הגאון מוהר"ר משה שמואל הורוויץ מעיר ווילנא מח"ס ידי משה יצ"ו כתב לי לעיין בספרו היקר הנ"ל דף ס' ע"ד ששם שקו"ט בדין ס"ת פסולה אם מותר לקרות בה ביחיד או טעונה גניזה מחשש שיקרא בה בצבור עי"ש:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף