שדי חמד/כללים/י/לד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים לד

כלל לד ישן אם עשה איזו מצוה בעודו ישן אם יצא ידי חובת מצותו ראיתי למרן החבי"ף בס' חיים ושלום ח"א סי' ב' שכתב בשם הרב שאלת יעבץ בח"ב סי' צ"ז שאם בא על האשה בשינה ונתעברה וילדה לא קיים המצוה דישן לאו בר דעת הוא לגמרי לא למצוה ולא לעבירה לא נשכר ולא נענש וכן מצינו בלוט שלא ידע בשכבה ובקומה כיוצא בו אמרו ביבמות דף ג"ן ע"ב אין אונס בעריות אלא בישן לפי זה יכולנו לומר בלוט אף שבבכירה לא יצא ידי חובת פריה ורביה בצעירה מיהא יצא אף דחשבינן לה ופושעים יכשלו בם אם כן מקצת דעת הוה ליה בצעירה וחשיבא כונה ולפום מאי דאמרו בנזיר ד' כ"ג גדולה עבירה אף שהוא לא נתכוון למצוה תיתי כמאן דאמר מצות אין צריכות כונה לצאת נמצא בעמון קיים מצות פריה ורביה ואפשר היינו טעמא דאקדים קרא עמון למואב בכל מקום עכ"ל וסיים הרב חיים ושלום דמבואר מדברי הרב דבישן לגמרי הבא על אשתו לא קיים מצות פריה ורביה כיון דלאו בר דעת הוא ושקיל וטרי בדבריו עי"ש:

והנה אין מצוי אצלי ס' שאלת יעב"ץ לראות אם הזכיר דמדברי התוספות בסנהדרין דף מ"ז ד"ה אימא כישן דמי מוכח לכאורה שלא כדעת הרב והוא דאמרינן התם אמר עולא אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה אתמר נמי אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה וצריכא דאי אשמועינן קמיתא משום דאיהו דחי נפשיה בידים אבל האי דממילא קדחי אימא כישן דמי וכתבו התוספות לאו לגמרי כישן דמי דישן חזי אף בשעה שהוא ישן כדתנן השולח חטאתו למדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן בשעת הקרבה וכו' הרי דאף דשוטה בשעה שהוא שוטה לא חזי ולאו בר כפרה הוא ואין מקריבין עליו קרבנו ישן מיחזא חזי ויכולים להקריב קרבנו כשהוא ישן דחשיב בר כפרה בשעה שהוא ישן וכיון שמתכפר בחטאת שמקריבין בשעה שהוא ישן הרי אם כן יש לו שכר על זה בשעה שהוא ישן וזה כנגד היסוד שהניח הרב דישן לאו בר דעת גמור הוא לא נשכר ולא נענש וכו' ויש לדחות דאף שחשוב בר דעת כשהוא ישן לענין שמה שנעשה בשבילו על ידי אחרים כשהוא ישן הרי הוא חשוב כאילו נעשה בשבילו בשעה שהוא ער מכל מקום אין מזה ראיה למה שהוא בעצמו יעשה בשעה שהוא ישן שיהא מועיל כאילו עשה הדבר ההוא כשהוא ער דכשהוא ישן מה שהוא עושה בעצמו כלא חשיב כיון דלאו בר דעת גמורה הוא בההיא שעתא ולא תעזוב נפשי לשאול למה לא קבע הרב דינו לענין חיוב מצות עונה שמצוי ושייך דין זה בכל אדם אף במי שכבר קיים מצות פריה ורביה ואולי סובר הרב דדוקא במצות עשה הוא דבעינן כונה אבל מה שעושה כדי לקיים מה שמוזהר בלאו אף שעושה מעשה מכל מקום כיון שאינו אלא כדי שלא לעבור על הלאו לא נאמר בזה מצות צריכות כונה ואף שאינו מכוין כלל יוצא ידי חובתו ולכן בחיוב מצות עונה שהוא בלאו עונתה לא יגרע לא בעינן כונה כלל ולכן אף הישן מקיים מצות עונה ורק לגבי פריה ורביה שהיא מצות עשה ומצות צריכות כונה קאמר דאינו מקיים המצוה כשהוא ישן ואיה"ש אכתוב בזה במערכת המ"ם בס"ד:

ומרן החבי"ף כתב דנראה לו דקיים מצות פריה ורביה ממה שבא עלי' בעודו ישן וראיה מדקימא לן מצות אין צריכות כונה כדאמרינן בחולין דף ל"א ע"א גבי נדה שנאנסה וטבלה דאמר רב טהורה לביתה מטעמא דבעלה חולין הוא ולא בעי כונה ופסקו הרמב"ם ורבינו חננאל והסמ"ג כרב דלא בעינן כונה לטבילת נדה כדכתב מרן בכסף משנה בראשון מהלכות מקואות הלכה ח' ואם במצות עשה של טבילת נדה שהוא חמור בעונש כרת לא בעינן כונה כל שכן למצות פריה ורביה אם עשאה בלא כונה מהני ליה קיום המצוה וציין להגהות אשירי סוף פרק ראוהו ב"ד ולהרדב"ז החדשות ח"ב סי' ל"ד ולהרב מוהרמב"ח בספר יום תרועה דף ז' ד"ה אמרא ובספר קול אליהו ח"א חלק א"ח סי' ל"ד וסיים דלא מבעיא להמפרשים דהא דנדה שנאנסה וטבלה שעלתה לה טבילה הוא משום דמצות אין צריכות כונה דהוא הדין נמי במצות פריה ורביה אלא אף להסוברים דלאו משום מצות צריכות כונה או אינן צריכות אתינן עלה הא מיהא שמעינן דטבילת מצוה שאיסורו חמור בכרת מהניא לה בלא כונה כמו כן ילפינן לנדון דידן אלו תורף דב"ק:

והנה מה שכתב דקימא לן מצות אין צריכות כונה תמיהני איך פה קדוש יאמר כן ונהפוך הוא והלכתא אזלא כמאן דאמר מצות צריכות כונה במצות דאורייתא עיין בא"ח סי' ס' סעיף ד' ובמה שציינתי בזה לקמן במערכת המ"ם אות ס"ד שדעת כמה פוסקים דבמצוה דאורייתא פשיטא להו דנקיטינן דצריכות כונה ופליגי במצות דרבנן דאיכא מאן דאמר דבדרבנן נקיטינן דאין צריכות כונה ואיכא מאן דסבר דגם בדרבנן צריכות כונה ואיכא מאן דאמר דאדרבא בדרבנן פשוט יותר דצריכות כונה עיין שם ואם כן במאי דעסקינן במצות פריה ורביה דאורייתא איך יכתוב הרב דקימא לן דמצות אין צריכות כונה ואנכי לא ידעתי ואם ירצה ה' אנופף ידי עוד בזה במערכת המ"ם בס"ד כי שם ביתו:

ומה שהביא ראיה דקימא לן אין צריכות כונה מדקימא לן ברב דנדה שטבלה באונס טהורה לביתה הנה מלבד דאין זה פשוט דקימא לן הכי והרבה פוסקים סוברים דלא עלתה לה טבילה אף גם להפוסקים כן כבר מפורש בדברי הרדב"ז החדשות סי' ל"ד שציין הרב בעצמו שאין מזה הכרח לדין אם מצות צריכות כונה או לא וז"ל בסוף התשובה והוי יודע דהאי פלוגתא לא שייכא במצות צריכות כונה או לא דהכא טבילה ושחיטה לאו מצות נינהו אלא מכשירין ובהכי פליגי רב ור' יוחנן דלמר מכשירי קילי ממצוה ולמר חמירי ממצוה אבל במצות גופייהו אי בעו כונה לא מעיילי נפשייהו בהכי רב ור' יוחנן וכן כתב הרמב"ן עכ"ל ועם שאינו פשוט לומר כדברי הרדב"ז הנ"ל (דלאו הא בהא תליא) כמו שמתבאר ממה שרשמתי במערכת המ"ם אות ס"ב מכל מקום גם לאידך גיסא לומר דהא בהא תלי אינו פשוט לומר כן (כמו שנראה מדברי הרב) ואולי שלזה נתכוון בציונו לדברי ההגהות אשירי דבסוף פרק ראוהו בית דין ששם מפורש שסובר דהא בהא תלי ומה שאמר רב נדה שנאנסה וטבלה טהורה הוא משום דסבר מצות אין צריכות כונה כמו שכתבתי בשמו במערכת המ"ם שם וספר קול אליהו שציין אין מצוי אצלי וספר יום תרומה שבידי הוא דפוס חדש ואין הדפים מכוונים לשל דפוס ישן וכפי הנראה כוונתו לדברי הרב על מה שאמר רב אשי בדף כ"ח ע"א כפאוהו פרסיים וכו' עי"ש (בד' ו' ע"א בדפוס חדש) ושם כתב מפורש דקימא לן מצות צריכות כונה ובההיא דנדה כתב דאף למאן דאמר דבעיא כונה מכל מקום מה שאשה אחרת המטבלת אותה מכוונת לשם טבילה מהני וכו' ולא איירי בזה אי הא דטהורה לביתה תליא במצות צריכות כונה או לא כיעויין שם:

ועל הראיה שהביא הרב שאלת יעב"ץ מיבמות דף ג"ן ע"ב הנ"ל כתב (בחיים ושלום) וז"ל ועם שמצינו ביבמות דאמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת אלא בישן ואמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו דנראה דביאת הישן לאו כלום היא לקיים מצות יבום הא לא מכרעה דלא מיבעיא לפירוש רש"י וז"ל ישן לא קנה דישן לאו בר דעת הוא דלא הוי קניינו קנין דנראה מדבריו דלאו משום כוון המצוה הוא דלא קנה דאין הכי נמי דמשום קיום מצוה הוה מצי לקיים דמצות אין צריכות כונה ברם שאני הכא דבעינן קנין וכל שהוא ישן לאו בר דעת לקנות אלא אפילו לשיטת התוס' והראשונים הרשב"א והרא"ש והריטב"א בחידושיהם שהקשו על פירוש רש"י והם פירשו דבעינן כונה לשם ביאה וכן כתב הרב המאירי שם והיינו משום דגלי קרא בהדיא יבמה יבא עליה כדאמרינן בגמרא שם יבמה יבוא עליה עד דמכוין לה לשם ביאה הרי דדוקא באיש היבם דגלי קרא יבמה יבוא עליה לא מהני ישן אבל ביבמה עצמה אם היא ישנה קנה וכן כתב הרמב"ם בהלכות יבום פרק ב' הלכה ג' והרב המאירי שם והטור בסי' קס"ו הא לאו הכי גם בישן שאינו מקיים מצות יבום ביאתו הוי ביאה ובודאי דקיים מצות פריה ורביה מדבריו נראה שהבין בכוונת הרב יעב"ץ שממה שיבם אינו קונה יבמתו בישן מוכיח דמצוה שעושה בעודו ישן כלא חשיב ולזה דוחה ראיתו הן לפי פירוש רש"י והן לפי פירוש התוספות ושאר הראשונים שהזכיר:

ובהורמנותיה דמר לדידי חזי שאין כונת הרב שאלת יעב"ץ להביא ראיה לדינו מהא דישן לא קנה ביבמתו אלא כונתו להוכיח דישן אינו נענש על איזו עבירה שעשה בעודו ישן והנה לכאורה צריך להבין מה שכתב הרב כיוצא בו אמרו אין אונס לעריות אלא בישן שנראה ממרוצת דבריו שמבין דרבא דאמר אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת איהו גופיה הוא דקא מסיים למילתיה ואמר אלא בישן אבל באמת אין הדבר כן כי מאי דאמרינן אלא בישן לאו סיום מלתיה דרבא הוא דרבא לא אמר אלא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת אלא הני מילי דסתמא דש"ס נינהו דקא מהדר לאסבורי לן היכי דמי אונס דמתניתין ואמר דלא מצינן לפרושי דאנסוהו נכרים דהא אמר רבא וכו' אלא צריך לפרש מתניתין דאנוס דתנינן היינו שהיה ישן אלא דלא נחה דעתיה דש"ס בהאי פירושא משום דאמר רב יהודה דאין יבם קונה בישן כן הוא אמיתות סוגית הש"ס אלא שכונת הרב שאלת יעב"ץ למילף דכל מה שיעשה האדם בעודו ישן אנוס מיקרי ואינו נענש על זה היא מדהוה בעינן לפרושי דאנוס דמתניתין משכחת לה בישן וכלומר דלגבי ישן מודה רבא דיש אונס לערוה אלא דלא אתנח לן לפרושי מתניתין בהכי לפום מאי דאמר רב יהודה דיבם אינו קונה יבמתו בישן אבל מהא דהוה סברינן למימר דלגבי ישן גם רבא מודה דישן חשיב אנוס לערוה וכיון דאנוס הוא רחמנא פטריה לא הדרינן מהאי סברא אלא קושטא הכי הוי דלענין עריות ישן חשיב אנוס ופטור אם בא על ערוה בעודו ישן ושמעינן דישן שעבר עבירה אינו נענש דישן לאו בר דעת הוא להיות נענש והוא הדין דלא חשיב בר דעת לקבל שכר על אשר יעשה בעודו ישן זו היא כונת הרב שאלת יעב"ץ:

אלא דמכל מקום מה שכתב מרן החבי"ף דלדברי התוספות ודעמייהו דטעמא דישן לא קנה ביבמתו שהוא משום דגלי קרא וכו' הא לאו הכי ביאת הישן ביאה היא ונלמוד מזה לענין פריה ורביה נראה דשפיר קאמר דאם לא כן למה לי קרא גבי יבמה דבעינן כונה לשם ביאה תיפוק לי דביאתו לאו כלום חשיבא ואין כאן יבום ואין לומר דמיבום ילפינן לעלמא דלא מקיים המצוה בעודו ישן דאם כן לדעת כמה פוסקים שהבאתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת חליצה סי' א' אות א' (בד"ה ובעיקר) דמצות יבום איתא גם ביבמה כיעי"ש תיקשי לן אמאי כשהיא ישנה מהני בה מצות יבום כדאמרינן בש"ס וכן פסקינן בסי' קס"ו דאם היא ישנה ולבו ער קנה הרי גם עליה איכא מצוה וכשהיא ישנה אין כאן קיום מצוה אלא ודאי צריך לומר דגם כשעושה המצוה בעוד ישן הוי מצוה אלא דלגבי יבום גלי קרא ביבם דלא מהני מדכתיב יבמה יבא עליה שיכוון לשם ביאה וגבי יבמה דליכא גילויא דקרא מהני גם כשהיא ישנה דישן שקיים מצוה מהני:

עוד הוכיח שם (בחיים ושלום) דקיים מצות פריה ורביה בענין זה שהרי כמה גדולים כתבו דאשה שנתעברה באמבטי וידוע של מי היה הזרע קיים האיש ההוא מצות פריה ורביה והרי הוא בנו לכל דבר ואם כן כל שכן זה שעושה מעשה בפועל אף שהוא ישן ודאי דמהני וכבר רמז שם לעיין בברכי יוסף סי' א' אות י"ד ובשאר ספרים והמעיין בברכי יוסף ישר יחזה שהרבנים חלקת מחוקק ומוהר"י זיין כתבו דנתעברה באמבטי קיים האב פריה ורביה והוי בנו לכל דבר והוכיחו כן מהגהת סמ"ק שהביא הרב בית חדש ביו"ד סי' קצ"ה ושכן הוכיח הרב משנה למלך בפרק ט"ו מהלכות אישות דין ד' דהוי בנו לכל דבר ומרן חיד"א שם פקפק על ראייתם ומסיק דאין ראיה חותכת מדברי הגהת סמ"ק גם הרב פתחי תשובה בס"ק ט' כתב דבספר בני אהובה האריך לסתור דברי הרב משנה למלך:

והביא עוד (בחיים ושלום) מה שכתב מרן הב"י אהע"ז ריש סי' מ"ב בשם הרב מוהר"ש בר צמח על מי שקדש אשה ואמרו שהיה ישן וישן אינו מדבר ואם נים ולא נים תיר ולא תיר מעשיו קיימים ונראה שכונתו להוכיח מזה דמה שיעשה בעודו ישן מהני לולא דבקידושין בעינן אמירה וליכא וגם ציין לעיין בפרק רביעי דעירובין משנה ה' (ד' מ"ה ע"א) מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דהואיל ואם היה נעור קני ישן נמי קני וכן פסקו הפוסקים בסי' ת"א ועוד ציין לעיין בספר עושה שלום בחידושיו למגילה ד' ק"ך ע"ג שנסתפק לענין משלוח מנות ומתנות לאביונים אם שלח ונתן והמקבל היה ישן והניחם בחיקו והמקבל נשאר ישן עד שעבר פורים אם קיים בזה המצוה שהרי הוא נתן או נימא כיון שהוא לא ידע ואין שמחה לגבי המקבל לא קיים הלה את המצוה וציין לזה לעיין במחנה אפרים הלכות קנין חצר סי' י"ב וסי' י"ד שמשם יתברר דין זה והנה ס' עושה שלום אין מצוי אצלי לראות מסקנתו למה שנסתפק גבי משלות ומתנות ובעניותי איני רואה שיהיה מזה הוכחה להדין שלפנינו אם עשיות המצוה כשהוא ישן מהני וכיון שאין הספר מצוי אצלי לא אוכל לדבר דבר וכן הספר חיים שאל (ח"א סימן ע"ד אות ל"ב) שציין שם אין אצלי:

ומה שכתב שיש לברר ספקו של הרב עושה שלום מתוך דברי הרב מחנה אפרים עיינתי בסי' י"ב ותורף דב"ק הוא שנסתפק בנותן מתנה לחבירו והמקבל ישן והניחה בחיקו או בידו אם קנאה בעודו ישן והביא מתניתין דהזורק נתן לה גיטה והיא ישנה נעורה והרי היא גטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך ומה שפירשו הראשונים ודקדק מדבריהם דגבי מתנה דלא בעינן דעת המקבל כל דאיכא דעת מקנה מהני והביא דברי הפוסקים בזה ושוב כתב דבריש פרק הבא על יבמתו אמרו ישן לא קנה ופירש רש"י דלאו בר דעת הוא ולא הוי קנינו קנין וכתב דלפי זה איכא למימר דאפילו בדעת אחרת מקנה לא קנה ויש לחלק ומה שהקשו התוס' שם לפירוש רש"י מקטן לאו קושיא היא דישן גרע מקטן כדכתב הרא"ש דישן גרע מחרשת וכן מה שהקשה הרשב"א דהא לא בעינן כונה אינה קושיא דישן כיון דאין בו דעת אין קנינו קנין אלו תורף דב"ק בסי' י"ב:

ויש להעיר על הרב במאי דפשיטא ליה דישן גרע מקטן שלא זכר דברי מרן הב"י בא"ח סי' ה"ן דאם אחד מהעשרה אינו יכול לענות עמהם כגון שהוא ישן אפילו הכי מצטרף וכתב בשם האגור בשם מוהרי"ל שרצה לומר כן מדאמר רבי יהושע בן לוי דקטן המוטל בעריסה מצטרף וכו' ואם איתא דישן גרע מקטן הכי מצינן למילף ישן מקטן דמהני ודוחק לומר דקטן המוטל בעריסה שאני ולא אמר רב מחנה אפרים בקטן כזה דגרע ישן מניה ובאמת הרב טורי זהב שם בסק"ד דחה דברי האגור בהנחה זו דישן גרע מקטן ויש להעיר עליו לכאורה מדברי התוספות ביבמות ד' נ"ד ע"א שדחו פירוש רש"י על פי מאי דמשמע להו דישן שוה לקטן אף שאינו קטן המוטל בעריסה וכי היכי דיבום של קטן מהני אף שאין בו דעת הכי נמי יבום הישן מהני וזה כנגד היסוד של הרב טורי זהב לכאורה אמנם יש לומר דלא אמר הרב טורי זהב דישן גרע מקטן לכל דינים שבתורה רק לענין ענית קדושה קאמר דגרע משום דישן אין בו קדושה דסלקא מניה נשמתא וטעים טעמא דמותא ושריא עליה רוח מסאבא כדאמרו בזהר וכו' שהביא בטורי זהב אבל לשאר מילי אפשר דגם הוא מודה דלא גרע ישן מקטן אך מדברי הרב פרי חדש שם נראה שסובר דישן גרע מקטן לכל מילי שאחר שכתב שנראה לו עיקר כמו שכתב הטורי זהב דישן אינו מצטרף סיים וכל שכן למה שכתב מרן הב"י באהע"ז סי' חל"ק בשם הרא"ש דישנה לית בה דעת כלל וגריעא מחרשת וכונתו לומר דהכי נמי גרע ישן מקטן וזה היפך סברת התוספות והרב נהר שלום השיב על דברי הרב טורי זהב דאף דישן שורה עליו רוח רעה וכו' לא מפני זה גרע מקטן שהרי יש בו קדושה אלא ששורה עליו רוח רעה ולא נסתייע מדברי התוספות דיבמות דמשוו ישן לקטן משום שהוא בא להשיב על דברי הרב טורי זהב וסובר כמו שכתבתי דמודה הרב טורי זהב דלשאר דינים לא גרע ישן מקטן:

גם הרב זכור לאברהם אביגדור בתשובה בחלק א"ח סי' י"א השיב על דברי הרב ט"ז שדברי תימה הם דאטו מפני שהוא ישן יצא מכלל ישראל לא ניחא למרייהו דנימא הכי ואף דשורה רוח טומאה על הישן הא מקרא מלא דבר הכתוב השוכן אתם בתוך טומאותם ופירש רש"י אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם ולגבי צירוף לעשרה דתלי בבני קדושה וכל בי עשרה שכינתא שריא ישן הרי הוא ישראל ומבני קדושה ושפיר מצטרף ועל מה שהקשה הרב פרי חדש מדברי הרא"ש דישנה גרעה מחרשת כתב דאין הנדון דומה לראיה דהתם גבי גט דבעינן בר דעת כדי שיהיה משלחה ואינה חוזרת משום הכי ישנה לא מהני וגריעה מחרשת שהרי אין בה דעת כלל אבל כאן לאו בדעתא תליא מלתא אלא בבני קדושה תליא מלתא וישן בר קדושה הוא כנז"ל ונראה דאינו מתיישב בזה השגת הרב מחנה אפרים על התוספות דיבמות הנ"ל דהא גבי יבום נמי בדעתא תליא מלתא שתהיה דעתו לקנות היבמה כמובן:

אמנם מצאתי בס' דבר אליהו להגאבד"ק טארלא בתוך סי' ה"ן בדף ס"ו ע"ג שכתב דמה שהקשה הפרי חדש על הא דישן מצטרף מההיא דבאהע"ז סי' חל"ק דאם נתן לה הגט כשהיא ישנה אינה מגורשת יש ליישב דהתם טעמא אחרינא איכא משום דהגט לא מינטר וכן כתב הר"ן בגטין ואדרבא משם ראיה דישן כנעור דמי דהא בנתן לה כשהיא ישנה אין צריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה עכ"ל הנה לפי זה גם קושיית הרב מחנה אפרים על דברי התוספות מתיישבת בהכי ויש להעיר בדברי הרב שנראה שסובר שפירוש דברי הרא"ש הוא כדכתב הר"ן הטעם משום נטירותא דגט והמעיין בדברי מרן הב"י (בד"ה נתנו לו כשהיא ישנה) ישר יחזה שמרן משמע ליה שטעמים חלוקים הם וטעם הר"ן והרשב"א לא כטעמו של הרא"ש הוא שכתב וז"ל וכתב הרא"ש דטעמא דישנה הוא משום דלית בה דעת כלל וגרעה מחרשת והרשב"א כתב דאין הענין משום דעת אלא לפי שאין לה יד כלל וגרעה מחרשת והיא כנשתטית או שאינה יודעת לשמור גטה דאינה יכולה להתגרש וגם הר"ן כתב דאף דלא בעינן דעתא דידה מקום המשתמר מיהא בעינן וכשהיא ישנה לא מינטר עכ"ל מבואר דטעמים חלוקים הם ולהרא"ש אין הטעם משום דלא מינטר אלא משום דאין לה דעת כלל גם מדברי הרב פרי מגדים במשבצות על דברי הטורי זהב הנ"ל מתבאר כן:

הן אמת שהרב קרבן נתנאל הרכיב בדברי הרא"ש טעמו של הר"ן וז"ל דגרעה מחרשת דחרשת יודעת לשמור גטה ומשום הכי יש לה יד להתגרש אבל ישנה לית בה דעת כלל להכי אין לה יד ומהאי טעמא אף אם בתחלה אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי אם נתן לה כשהיא ישנה אינה מגורשת דהא אין לה יד כלל עכ"ל אבל מדברי מרן הב"י נראה שלא הבין כן בדעת הרא"ש ואולי מפני זה הוצרך הרב פרי חדש להביא סברת הרא"ש הנ"ל שהביא מרן הב"י בסי' לק"ח ולא כתב הדברים בשם הרא"ש בלבד לפי שדברי הרא"ש אולי נוכל לפרש שכונתו לטעם הרשב"א והר"ן לכן תלה הדבר במה שכתב מרן בשם הרא"ש שמתבאר מדברי מרן שחלוקים בטעמם:

ושם (בדבר אליהו) ראיתי בדף ס"ו ע"ב שהביא מה שאמרו בש"ס כתובות דף ק"ג דרבי הוה אתי לביתיה כל בי שימשי וכתב בספר החסידים סי' תתשכ"ט דרבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין היה בתקפו ופוטר את הרבים ידי חובתם בקידוש היום ולא כשאר מתים שחפשים מן המצות כי צדיקים נקראים חיים במיתתם ופוטר בקידוש בני ביתו ותמה על זה איך יוציאו ידי חובת אחרים הרי הוא פטור וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם (אמר המחבר כן הקשה הרב נחמד למראה בח"א ד' ק"ג ע"ב ואני ההדיוט כתבתי במכתב לחזקיאו שנדפס כעשרים שנה קודם שנדפס ספר דבר אליהו ליישב קושיא זו עי"ש בחלק השיטה ד' כ"ח ע"ד) וניחא ליה על פי מאי דקימא לן דישן מצטרף לעשרה ואף להט"ז שחולק בישן היינו משום דנשמתו מסתלקת ולא הוי בכלל קדושה דטעים טעמא דמותא וכו' ואם כן גבי רבי אדרבא נשמתו היתה מקודשת ובכי האי גוונא לא אמרינן כל שאינו מחוייב בדבר וכו' ורבינו הקדוש לאחר פטירתו נחשב כישן וכהך דבבא מציעא דף פ"ה דאמר אליהו אדאוקימנא לאברהם ומשי ידיה ומצלי ופירש מוהרש"א שהצדיקים במיתתן קרויים חיים והמיתה אינה אלא כשינה כאמור לישני עפר והוא שאמר אדאוקימנא לאברהם שהעמידו מתוך השינה ומשי ידיה לתפלה כדין הישן על מטתו שצריך נטילה לתפלה וכו' דמבואר מזה דמצות נוהגות בהם וישן בר מצות הוא ובישן נוהג דינים ומשפטים שאם הזיק כשהוא ישן חייב כמבואר ברמב"ם וטור וש"ע סי' תכ"א וגם מסברא נראה דחייב גלות גם כן וכו' אף דבשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ט נסתפק אם ישן בר גלות הוא נראה לי כמו שכתבתי ומצאתי להחתם סופר ח"מ סי' קפ"ד שנראה מלשונו בפשיטות שישן בר גלות הוא ואם הוא במשפטים בודאי הוא גם כן במצות וחוקים וכו':

עוד כתב דיש להביא ראיה דישן בר מצות הוא על פי מה שכתב בחידושיו בר"ה דף כ"ח א"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וכו' עי"ש בפירוש רש"י ולכאורה קשה איך שייך לחייב מלקות על שינה הא בשעת שינה שוגג הוא ומוכרחין לומר דמחייבינן ליה על מה שסומך עצמו לישן ואיך מצינו לחייב מלקות על הכשר עבירה דהא במה שסומך עצמו לישן אינו עובר דהא דאמרינן בסוכה (ד' מ"ז) והלכתא מיתב יתבינן רק שינה אסור כפי' רש"י שם ואם כן מאי מקשה אביי על ישן דילקה אף דהוה שוגג קרוב למזיד דהא בשעה שסומך עצמו לישן היה יודע בודאי שיישן אף על פי כן איך מצינו מלקות על כי האי גוונא ועוד דעל הסמיכה והשכיבה אין לחייבו דהא מיתב יתבינן רק על השינה ושינה הוי לאו שאין בו מעשה וי"ל דבודאי אין כוונת אביי על מלקות ממש רק כוונתו איסור מלקות וראיתי שגם בספר יום תרועה כתב דכוונת אביי על איסור מלקות מפני דלא משכחת התראה דהא מיירי הכא אליבא דר"מ בלא כוונה עי"ש אמנם אין אנו צריכים לכל זה דאף בכוונה לא שייך כאן מלקות ממש היוצא לנו מזה דבשעת שינה עובר על בל תוסיף ואיכא איסור מלקות הרי דישן בר מצות הוא ועיקר מצות שינה בסוכה יוכיח דישן בר מצות הוא ונולד לנו מזה דין חדש דאם אחד ישן בסוכה ובא חבירו והוציאו בתוך שנתו חוץ לסוכה וישן שם בבית הוי בחבירו דין מבטל את חבירו ממצוה עיין בפוסקים עכ"ל:

ואין הפנאי אתי לחזור על לימודי הנ"ל ולפלפל במה שיש לישא וליתן בדברי הרב רק העתקתי דבריו להראות שדעתו כדעת מרן החבי"ף דישן בר מיקיים מצות הוא ולא ראה דברי הגאון שאלת יעב"ץ הנז"ל בראש אות זו דסובר דישן לאו בר דעת הוא ואינו במצות כשהוא ישן ושם ראיתי שהביא מה שנסתפק הגאון מחנה אפרים שהבאתי לקמן (בד"ה ומה שציין) אי חצרו של אדם קונה לו כשהוא ישן וכתב דהרב תורת גטין פשיטא ליה דמציאה על ידי חצר המשתמר קונה אף בישן:

ומה שציין הרב חיים ושלום לדברי הרב מחנה אפרים סי' י"ד עיינתי שם ואין שייכות לזה רק בסי' ט"ו נסתפק בדין חצר דקונה שלא מדעתו אם היה בעל החצר ישן אם קנה או לא וכתב דאף דבנתן לה גטה בחצירה והיא ישנה אינה מגורשת איכא למימר דהתם שאני משום דחצר דגטה לא אתי אלא משום יד וכל שהוא ישן לית ליה יד אבל בעלמא דחצר משום שליחות אתי כי היכי דשלוחו מהני אפילו היה זה המשלחו ישן הכי נמי בחצר וכן כתבו המפרשים בהזורק דאם עשתה שליח לקבלה וקבלתו בעודו ישנה דהויא מגורשת (עיין לעיל בד"ה ואין הפנאי מה שהבאתי בזה בשם שו"ת דבר אליהו בשם תורת גטין) והרב המגיה שקיל וטרי במי שבאה מציאה בחצירו בעודו ישן אם קונה או לא אלו תורף הדברים אשר בספר מחנה אפרים בשני הסימנים הנ"ל ואיני מבין בעניותי איך אפשר לפשוט מזה ספקו של הרב עושה שלום אם קיים המצוה אף שהמקבל לא ידע וכו' ואף שמדברי הרב מחנה אפרים נלמוד דהמקבל קונה החפץ אף בעודו ישן אכתי איכא למימר דלא יצא הנותן ידי חובתו כל שלא ידע המקבל ואין שמחה לפניו ועוד ציין (בחיים ושלום) לתשובתו שבחלק ח"מ שכתב בענין קנין וזכיה בעודו ישן ולפי הנראה כונתו לתשובה שבספרו חקת החיים סי' ס"ג ששם חקר בענין זה אבל הלשון שם לפי הנראה אינו מדוקדק וז"ל יש לחקור במי שהוא ישן ונתן מתנה לחברו שהניחה בחיקו או בידו אם קונה או לא ונפקא מינה אם בעודו ישן בא אחר ולקחה ממנו או הנותן לו מתנה כשנתעורר חזר ולקחה אי המתנה אינה מתנה יכול ליטולו או, הוי מתנה אלה דברי החקירה ומובן שהלשון מגומגם וצריך לתקנו באופן שיהא מובן שחקירתו היא אם המקבל הוא ישן בעת שנתן לו חברו המתנה ובתשובתו לא גילה דעתו לפשוט חקירתו רק הביא מה שכתב מרן הב"י באהע"ז סי' מ"ב בשם הרשב"ץ הנ"ל וציין לעיין במחנה אפרים ועושה שלום וחיים ושלום הנ"ל ובספרו רוח חיים באהע"ז סי' א' אות י"ד ציין לעיין בדין זה (אם קיים מצות פריה ורביה במה שבא בהיותו ישן) בספר נחמד למראה חלק ד' קס"ב ע"ב (ואינו מצוי אצלי) ובספר פתח הדביר ח"ב ד' צ"ב ואיני יודע איזה טעות נפל בדפוס כי עיינתי שם ולא מצאתי מדין זה:

ובמה שכתבתי למעלה על דברי הרב שאלת יעב"ץ דמדברי התוספות בסנהדרין דף מ"ז נראה בהיפך הנה ראיתי עתה בספר מתת ידו לידידי הרה"ג מתתיהו אבד"ק בוטען יצ"ו בסי' י"ד דמבעיא ליה אם יש על האדם חיוב מצוה כשהוא ישן או לא ונפקא מינה באם קיים איזו מצוה שאפשר לקיימה כשהוא ישן כגון שישן בטלית מצוייצת אם נאמר שישנו בקיום מצות כשהוא ישן נמצא מקיים המצוה בכל שעה ורגע שלבוש וישן בה ואם אין עליו שום חיוב אינו מקיים בזה שום מצוה בתר דבעיא הדר פשטה דגם על הישן יש חיוב לקיים מצות שאפשר לו לקיימן כשהוא ישן והוא ממה שכתב הרב טורי זהב בסי' ח' ס"ק ט"ו גבי לן בטליתו בלילה דאין צריך לברך בבוקר משום דהוי ספק פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש בדין כסות יום בלילה אם חייב בציצית המובא בש"ע סי' ח"י דלהרמב"ם דכסות יום בלילה פטור הלן בטליתו בלילה צריך לברך בבוקר כיון דבלילה נגמרה מצותו ובבוקר הוא חיוב חדש ולהרא"ש דכסות יום בלילה חייב אם כן בלילה לא נגמרה מצותו לכן אין צריך לברך וכיון דפלוגתא היא ספק ברכות להקל וכן פסקו האחרונים ומזה מוכח דגם כשהוא ישן ישנו בחיוב מצות שאם לא כן הלא גם להרא"ש דכסות יום בלילה חייב בצצית היה צריך הלן בטליתו לברך דכיון שישן הרי פסק ממנו החיוב ואחר השינה הוא חיוב חדש אלא ודאי שגם בעודו ישן הוא חייב במצות שאפשר לו לקיים ואם כן על מה שמקיים אז יש לו שכר כמקיים כשהוא ער ועם שיש לפקפק קצת בדברי הרב יצ"ו בסגנון ספקו טהור ובדברי פשיטותו מכל מקום דבריו נכונים לפשוט מזה דגם בעוד האדם ישן שייך הוא במצות שאפשר לו לקיים בעודו ישן ונלמוד מזה לביאת ישן דמקים בזה מצות פריה ורביה וכדעת מרן החבי"ף:

שוב כתב שיש להביא ראיה לזה מההיא דסנהדרין (הביא דברי הש"ס והתוספות הנז"ל) והוקשה לו במה שהוכיחו התוספות דכשהוא ישן נמי חזי מדמקריבין החטאת ולא חיישינן אולי ישן הוא דדילמא הא דמקריבין ולא חיישינן שמא הוא ישן היינו משום דמוקמינן אחזקתיה שהיה ער כששלחה כדמוקמינן ליה אחזקה שהוא חי ועוד מדאמר רב בסוכה דף כ"ו ע"ב דאסור לישן ביום יותר משיתין נשמי שהיא שינת עראי והקרבת חטאת הלא היא דוקא ביום ואין הכי נמי דאי ידעינן שהוא ישן אין מקריבין משום דישן לא חזי וניחא ליה דכיון דאי אפשר שלא ישן כדקימא לן דהנשבע שלא לישן שלשה ימים היו מלקין אותו אין זו חזקה והיה לנו לחוש לולא דגם ישן חזי ואם כן מוכח מדברי התוספות דישן חייב במצות שאם היה פטור הא ודאי שנדחה בשעה שישן:

והנה במה שכתב דמאי דסמכינן להקריב קרבן הוא משום דסמכינן דלא עביד איסורא לישן ביום וכו' יש לפקפק הרבה. א) דיש פוסקים שכתבו דאף דאמר רב אסור אינו אלא מדת חסידות עיין בפתח הדביר ח"ב סי' רל"א ובאור לי סי' ע"ח וכיון שאין בזה אלא מדת חסידות הא ודאי קשה לעשות מעשה שיש בו אף נדנוד איסור על פי סמקי זה. ב) דאין זה אלא לתלמידי חכמים ומשום ביטול תורה הא לדלת העם יושב ובטל מדברי תורה כישן דמי ובעלי מלאכה העוסקים בלילה במלאכתם ואם נאסור להם לישן ביום לא יעסקו מפני זה בתורה רק יצא אדם לפעלו ולעבודתו מאי נפקא מינה מאיסור זה ומתניתין דשולח חטאתו וכו' על כל אדם היא שנויה אחד חכם ואחד שאינו יודע ואף לתלמידי חכמים הותרה שינת הצהריים לאותם היושבים בבית ה' בלילות דיתבין ועסקין באורייתא קדישתא וגם כדי לחזק גופם לעסוק בתורה בלילה שאחר זה וכמו שמפורש בדברי הפוסקים ומפורש כן בפתח הדביר ואור לי שם. ג) שיתין נישמי הוא זמן שאפשר לעשות מעשה הקרבן אם לא כולו על כל פנים יש בו כדי לשחוט ולקבל הדם ולזרוק כי נודע על פי נסיון ששינת הסוס היא יותר מחצי שעה כמו שהעיד חכם אחד ירא ה' שדקדק כמה פעמים בשינת הסוס וכך היה מונה ט"ן נשמי ומתעורר והט"ן נשמי דסוס הם יותר מחצי שעה כן כתב מרן חיד"א בקונטרס אחרון שבספר מחזיק ברכה בסי' ד' ויש דעות ששיתין נשמי הוא כשלש שעות עיין בפתח הדביר ח"ב סי' רל"א ובמשנה ברורה בסי' ד' ועל כל פנים הדעה שהיא יותר מחצי שעה היא דעה ממוצעת ויש בזה שהות כדי עבודת קרבנו והיה לנו לחוש אולי ישן הוא באותה שעה ומדלא חיישינן להא שפיר מוכחי התוספות דגם כשהוא ישן מיחזא חזי להקרבת קרבנו:

ויותר נכון היה להרב יצ"ו לדחות ראיית התוספות בפשיטות לא מצד איסור כי אם מטעם דכיון דרוב העולם אין ישנים ביום אזלינן בתר רובא דעלמא ולא חיישינן שמא השולח החטאת הוא מן המועט הישנים ביום ועוד דאיכא ספק ספקא שמא אין דרכו של זה לישן ביום כלל ואת"ל שזה דרכו לישן מי זה אמר כי בשעה זו הוא ישן אלא שיש לומר דלא היה לנו לסמוך על זה לעשות מעשה לכתחלה להקריב קרבנו כמו שמתבאר מדברי הרדב"ז (בדפוס ווארשא תרמ"ב היא בחלק ד' סי' אלף רפ"ו ובדפוסים הישנים היא כחלק א' סי' רט"ו) שנשאל במי שזרק גט לאשתו בחצרה ביום ולא ידעינן אם היא ישנה או נעורה אם זכתה לה חצרה ומתגרשת או לא וכתב שבעיקר הדין איכא פלוגתא דרבוואתא שהראב"ד סובר שאם זרק לה גטה בחצרה והיא ישנה מגורשת והרשב"א כתב דמסתברא דאינה מגורשת דלא עדיפא חצרה מידה דתנן נתנו בידה והיא ישנה אינה מגורשת כל שכן בחצרה וכו' וכן כתבו הריטב"א והר"ן שאינה מגורשת ומכל מקום יש לתרץ לפי שיטת הראב"ד וכו' אבל מכל מקום סוגיא דגמרא משמע כדברי אחרונים וכו' והשתא בנדון דידן כיון שרוב בני אדם ישנים בלילה ודאי שאינה מגורשת ואם נשאת תצא עד שתביא עדים שהיתה נעורה בשעה שזרק לה גטה ואם זרק לה גטה בחצרה ביום והיא בצד חצרה המשתמרת לדעתה ולא ידעינן אם היתה ישנה או נעורה מסתברא לי כיון דרוב בני אדם נעורים ביום וקימא לן רובא וחזקה רובא עדיף אם נשאת האשה או שהלך בעלה למדינת הים אין לך שעת הדחק גדול מזה וסמכינן על הראב"ד שסובר דאפילו ידעינן בודאי שהיתה ישנה מגורשת אם זרק לה גטה בחצר המשתמרת לדעתה וקרוב אני לומר שאפילו בני המחלוקת מודים והא דכתב הרשב"א עד שתביא עדים שבאותה שעה היתה נעורה איירי בלילה ולא ביום או דאפילו ביום לענין שתנשא לכתחלה וכו' אלו תורף דב"ק הרי לך דאף דנחית לסברא זו שרוב בני אדם אינם ישנים ביום לא כתב סברא זו אלא לענין אם כבר נשאת או שהלך בעלה למדינת הים שהוא שעת הדחק גדול הא לאו הכי אין לעשות מעשה לכתחלה על סמך זה וכן יש לומר לענין הקרבת הקרבן כמובן:

נחזור לדברי הרב מתת ידו יצ"ו והוא שהביא שם הדין שבסי' ה"ן דישן מצטרף למנין והאריך ליישב קושיות הרבנים טורי זהב ופרי חדש בדין זה בדברים נכוחים וישרים וסיים כדין זה דישן מצטרף שריר וקים ומזה מוכיח דישן שייך במצות והוא מחוייב בהם אלא דמצד אונס שינה רחמנא פטריה ולכן שייך שפיר למימר דגם הוא נחשב כהתשעה נעורים אף דאינו יכול לעמוד עמהם שאם נאמר דעל ישן ליכא שום חיוב מצוה והרי הוא כשוטה וקטן ודאי דאי אפשר לומר דיצטרף ומאחר דפסקו הפוסקים דישן מצטרף מוכח דמחוייב במצות אלא דרחמנא פטריה מצד אונסו וממילא דבר שיכול לקיים כגון לבישת צצית הרי יש בידו לקיימו ועוד האריך בכמה חידושי דינים על פי שיטה זו עי"ש דב"ק:

והנה בא"ח סי' מ"ד נקיטינן דמותר לישן בתפלין שינת עראי כשאין עמו אשה כדתניא בסוכה וכתב הרא"ש בפרק מי שמתו סי' כ"ח בשם רבינו יונה הטעם דלא חיישינן משום היסח הדעת משום שהיסח הדעת שאסור בתפלין היינו שחוק וקלות ראש אבל היסח הדעת אחר אינו אסור והגאון שאגת אריה (בסי' ט"ל) הוכיח מדברי הרמב"ם והרמב"ן שסוברים שהסיח הדעת שאסור בתפלין לאו דוקא שחוק וקלות ראש אלא כל שמסיח דעתו מהמצוה אסור וכתב ליישב מה שקשה לפי זה אם כן למה מותר לישן שינת עראי בתפלין עי"ש וידידי הגאון פרי יצחק יצ"ו בסי' ה' הצריך עיון יישובו וכתב ליישב על פי מה שכתב הרב מגן אברהם (בסי' ש"ת ס"ק י"א) דלמאן דאמר שבת לאו זמן תפלין אם בא להניח תפלין בשבת אין צריך למשמש בהם כדי שלא יסיח דעתו מהם וכן מתבאר מדברי התוספות במנחות דף ל"ו ד"ה אי ומדברי המרדכי בהלק"ט בהלכות תפלין עי"ש בביאור מרדכי להגאון מוהר"ם בנעט הרי דכל שאינו זמן תפלין ואינו מקיים שום מצוה אין צריך למשמש בהם ואין צריך ליזהר מהיסח הדעת ובזמן שאדם ישן אינו במצות תפלין לא מבעיא אי אמרינן מצות צריכות כונה וכל שאינו מכוין אינו מקיים שום מצוה אלא אף למאן דאמר מצות אין צריכות כונה מכל מקום בעת שינה אינו אלא כמתעסק בעלמא וכיון שבשעת שינה אינו מקיים שום מצוה הרי זה דומה למניח תפלין בשבת ויום טוב למאן דאמר דאינם זמן תפלין שאינו צריך למשמש בהם ואינו מוזהר בהיסח הדעת ולכן מותר לישן בהם שינת עראי אלא דשינת קבע אסור משום שמא יפיח בהם שזה ודאי אסור גם כשמניח בזמן שאין בו חיוב בשבת ויום טוב והוא הדין בשעת שינה אלו תורף דב"ק יצ"ו ולפי מה שהוכיח ידידי הרב מתת ידו יצ"ו מכמה מקומות שגם הישן הוא שייך במצות ורק שפטור מצד אונס שאי אפשר לו לקיים המצות כשהוא ישן ומה שעושה כשהוא ישן חשיב עושה מצוה ומקבל שכר נראה שיש לפקפק בטעמו של ידידי הרב פרי יצחק יצ"ו וצריך להתיישב ולא באתי אלא להעיר אזן שומעת והמעיין תהיה דעתו מכרעת:

ודע שבעיקר הדין שנחלקו הרבנים שאלת יעב"ץ וחיים ושלום הנ"ל במי שבא על הישנה ונתעברה אם קיים המצוה בזה דלהשאלת יעב"ץ לא קיים המצוה ולהחיים ושלום קיים המצוה כנז"ל בראש האות מצאתי עתה סברא לקיים דברי חכמים טובים השנים דהא והא איתא ואבאר כונתי דהנה הגאון שאגת אריה בדיני מילה סי' ב"ן הביא מה שכתב בשפתי כהן סי' רס"ב ס"ק ב' (על מה שכתב הרמ"א שאם נימול תוך שמונה אין צריך להטיף דם ברית) שהקשה ואם כן אמאי מילה דוחה שבת וכדאמרינן גבי עומר דאי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת וכו' וכתב וז"ל בודאי אין סברא כלל לומר דאם מל תוך שמנה יצא ידי חובת מילה וכו' דהא ודאי ליתא דכל היכא שמלוהו קודם זמנו לא קיים מצות מילה כלל והוי ליה כאילו נכרת הגיד דאין לו מה לימול ולא שייך אצלו מצוה כלל וכו' ואם כן אין קושיא כלל לימהליה בערב שבת דבזה אינו מקיים כלל מצות מילה ואדרבא מבטלה לגמרי לעולם ובהגעת זמן המצוה אי אפשר לקיימה כיון שאין לו ערלה שכבר נחתך קודם זמנו וכו' אלו תורף דברי הרב שאגת אריה:

ועל פי דברי השאגת אריה הנ"ל כתב ידידי הגאון דובעריש ראפאפורט אבד"ק ראווא יצ"ו בספרו הנחמד דרך המלך (על הרמב"ם) בפרק שני מהלכות דעות דף י"ח ע"א ליישב קושית הגאון טורי אבן בחידושיו לראש השנה דף כ"ח במאי דאמרינן ביבמות דף ס"ב ע"א היה לו בנים בגיותו ונתגיירו עמו דר' יוחנן סובר דקיים מצות פריה ורביה והקשה מהא דאמרינן התם כפאוהו ואכל מצה וכו' דאמרינן כפאו מאן אילימא כפאו שד וכו' והתניא עתים חלים עתים שוטה וכו' והפירוש דכיון דבאותה שעה היה פטור מהמצוה אכילה דאותה שעה לאו כלום היא ואי הדר חלים באותו לילה ונעשה בר חיובא צריך לחזור ולאכול וכו' והכי נמי בהיו לו בנים בגיותו היכי מקיים מצות פריה ורביה הרי בן נח אינו מצווה על מצות פריה ורביה כמו שכתבו התוספות שם בד"ה בני פריה וכיון דבאותה שעה לאו בר חיובא דפריה ורביה הוא א"כ אותם בנים לא עלו לפטרו לאחר שנעשה בר חיובא דהיינו לאחר שנתגייר וכתב בדרך המלך לישב על פי דברי השאגת אריה הנ"ל דהכא נמי יש לומר דהא דאמרינן דאם היו לו בנים בגיותו דקיים פריה ורביה אין הכונה דחשיב כאילו קיים המצוה דבאמת מצוה זו שעשה קודם חיוב לא חשיב קיום המצוה רק דכיון שכבר יש לו בנים שוב אין עליו חיוב עוד לקיים מצוה זו שהרי כבר יש לו בנים שיש להם יחס עמדו ומעולם לא חשיב שקיים המצוה:

ובדרך זו כתב ליישב קושית מרן מוהריט"א שהובאה במנחת חינוך מצוה א' במאי דקימא לן דמי שהוליד ממזר קיים מצות פריה ורביה הא מצוה הבאה בעבירה היא ולא חשיב מקיים מצוה כלל וכו' דיש לומר דגבי אם הוליד ממזר אין הכוונה שחס ושלום זה שבא על החייבי כריתות קיים המצוה דבאמת חשיב מצוה הבאה בעבירה ולא חשיב מצוה כלל רק שכיון שיש לו בנים שוב אינה מוטלת עליו מצוה זו להוליד בנים שהרי כבר יש לו ואף אם יוליד אחר כך בנים ובנות לא יקיים המצוה עוד אם כן זה שבא על החייבי כריתות מלבד שעבר עוד חשיב שמבטל המצוה ששוב אין בידו לקיימה ויתישב גם קושית הרי"ט אלגאזי הנ"ל ובאבן העזר סי' א' הביא הבית שמואל בס"ק יו"ד דברי החלקת מחוקק שכתב וז"ל יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פריה ורביה ואם נקרא בנו לכל דבר והעלה דהוי בנו לכל דבר וממילא נשמע דחשיב כמקיים פריה ורביה ובודאי הוא לא עשה דבר שנאמר שחשיב שמקיים המצוה רק כיון דהוא חשיב כבנו לכל דבר אמרינן הרי יש לו בנים ושוב אין המצוה מוטלת עליו וכמו כן אני אומר שאם לא יתכוין בשעת בעילתו לקיים המצוה אם תתעבר ויוליד שוב לא יהיה בידו לקיים המצוה עוד שכיון שכבר יהיה לו בנים ושוב לא תהיה המצוה מוטלת עליו כלל ואף אם יוליד אחר כך בנים ובנות לא חשיב בזה שיקיים המצוה שהרי אין המצוה מוטלת עליו אם כן בזה שבעל בלא כונה למאן דאמר מצות צריכות כונה חשיב כמבטל המצוה דהוי כמצוה שעוברת שאין בידו לקיימה ולא דמי לשאר מצות כגון שופר או מצה שכל שקיימה שלא במתכוין למאן דאמר מצות צריכות כונה מחויב לחזור ולקיימה בכונה אבל הכא אם לא קיים המצוה בכונה ויהיה לו בנים שוב לא יהיה בידו לקיימה עוד וחשיב כמבטל המצוה כאמור ועם כי לפי הנראה יש לפקפק במה שמדמה הא דידיה לההיא דהרב שאגת אריה דשניא ההיא דאחר שימול אותו בערב שבת אי אפשר לו למולו עוד בשבת ונמצא מבטל בזה המצוה ואין בידו לקיימה עוד אבל כשיש יכלת בידו לעשות המצוה שנית כי הא דהיו לו בנים בגיותו שאפשר לו גם עתה לעשות מה שעשה בגיותו כדי לקיים המצוה וכן בהוליד ממזר אם איתא שלא קיים המצוה במה שהוליד בגיותו וכן בבעילת זנות למה לא יהא חייב עתה לקיימה כיון שיש יכולת בידו לקיימה עתה ואיך נפקיע ממנו חיוב המצוה וצריך להתיישב בזה איה"ש:

בכל זאת לפי דברי הרב יצ"ו נראה דהוא הדין בבא על אשתו כשהוא ישן ונתעברה אף שלא היה לו שום כונה לקיים המצוה ולא חשיב מקיים המצוה וכדעת הרב שאלת יעב"ץ מכל מקום הוא נפטר בזה מידי חיובו אשר ציוה ה' שיהיה לו יחס ובנים והרי יש לו ואינו חייב עוד לקיים המצוה וכדעת הרב חיים ושלום ולא מטעמיה אלא משום שהמצוה זו נסתלקה ממנו כאילו לא היה חייב בדבר כלל ולכאורה נראה שגם לפי מה שיישב הרב טורי אבן לקושיתו (מההיא דכפאו ואכל מצה וכו' אההיא דהיו לו בנים כשהיה כותי) דשאני התם דשבת בעינן והא איכא ואף דר' יוחנן סובר דאם היו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה מכל מקום בהיו לו בנים בהיותו כותי מודה דהא איכא שבת כמו כן יש לומר דבא עליה כשהוא ישן הרי איכא שבת ועדיף מהיו בנים בהיותו כותי ויתכן שמזה הטעם הוא שכתבו מן הפוסקים בנתעברה באמבטי שמקיים מצות פריה ורביה משום שהרי יש בזה לשבת אך יש להתיישב לפי דברי התוספות ביבמות שם בד"ה הכל מודים בעבד ובהגהות הגאון מוהר"ץ הירש חיות שם ומה שתירץ לקושית הטורי אבן לפום ריהטא נראה שהן הן הדברים שבטורי אבן לישב קושיתו עי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף