שדי חמד/כללים/ח/ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים ל

כלל ל חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר כתבו רבינו שמשון ורבינו עובדיא בפרק קמא דתרומות דלאו כללא הוא מדתנן בריש חגיגה חרש ובכללו מדבר ואינו שומע וכן לענין חליצה בפרק מצות חליצה עי"ש ויש לדקדק אמאי לא מייתו נמי בריתא דנדרים דף ע"ג ע"א ושמע אשה פרט לחרש והיינו מדבר ואינו משומע כמו שהכריח הרא"ש שם וכן כתב הר"ן. הן אמת דהג' תבואת שור בחידושיו לגטין דף ט"ן כתב דלא נאמר הכלל אלא היכא דתני חרש בהדי שוטה אבל כי תני חרש לבד מדבר ואינו שומע בכלל אך לא כתב כן אלא לדעת הרמב"ם אבל הרש"מ והרע"ב ודאי לא סברי הכי מדהוכיחו דליתי' להאי כללא מההיא דיבמות ק"ד ע"א החרש שנחלץ וכו' והתם לא תני שוטה ומנא ליה דלאו כללא הוא אלא על כרחין דלא שאני להו ואם כן הוה להו לאתויי ההיא דנדרים וההיא דנדרים עדיפא דלא מיירי כלל באינו שומע ואינו מדבר (ומה שכתב בתבואת שור לדעת הרמב"ם דההיא דחרש וכו') כיון דלא תני שוטה נמי גם מדבר ואינו שומע בכלל וגם הג' קרן אורה בחי' ליבמות ק"ד ע"ב כתב דהרמב"ם מפרש מתני' דהחרש שנחלץ וכו' במדבר וא"ש עי"ש. אחרי המחילה רבה זהו הפך פשט דברי הרמב"ם בסוף פרק שני מהלכות אישות דכללא כייל דחרש וחרשת האמורים בתורה בכל מקום היינו שאינו שומע ואינו מדבר ומשמע שכונתו ליתן כלל על כל מקום שדברו חכמים ולא לבד על מקומות שבחיבורו קאמר ועיין לקמן אות ק"ו ומשמע נמי אף היכא דתני חרש לבד בלא שוטה ועיין בדברי מרן הב"י אה"ע סי' קכ"א (ד"ה ודוקא) דמתבאר גם כן דחרש בלא שוטה נמי מפרש שהוא שאינו שומע ואינו מדבר ונראה דמשום דאפשר לומר דהכלל לא נאמר אלא על מה ששנו חכמים בלשון המשנה משום הכי לא מייתו מבריתא דנדרים דמי הכניסו שתצא אלא דבאמת זה דוחק גדול דמי קאמרי במשנתינו בכל מקום תנן וצ"ע (ודרך אגב אומר אני דלפי מה שכתב בתבואת שור דחרש לבד משמע נמי מדבר ואינו שומע נראה דנכון לכתוב בכתובות חרש בפירוש שאינו שומע ואונו מדבר וכן בחרשת ועיין שבט בנימין סי' רי"ט ורכ"ג שכתב סתם. ואף שיש לומר דממילא מובן שאם לא כן לא היו כותבים פ' החרש מכל מקום נכון לבאר ולכתוב כן בפירוש וכן מצאתי בשבט בנימין הנ"ל בסי' עד"ר בכתובת חרשת עי"ש):

ויש לדקדק על הרע"ב דבפרק קמא דתרומות כתב דליתא להאי כללא ואילו בפרק ששי דמסכת שבועות דתנן אין נשבעין על טענת חרש וכו' כתב וכגון שטען ברמיזה דחרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר (והם דברי רש"י והר"ן שם) משמע דהכלל שריר ובריר שהוא דוקא שאינו שומע ואינו מדבר ואהכי הוצרך לומר דטען ברמיזה ואולי לכך נתכוון רבינו התוי"ט במה שציין לעיין בפירוש הרב דתרומות עי"ש ונראה ליישב דכי נימא דליתיה להאי כללא לאו למימרא דאינו שומע ואינו מדבר ליתיה במשמעות חרש אלא כלומר דהא והא איתנהו ואם כן כלפי מאי דמשמע נמי אינו שומע ואינו מדבר הוצרך לומר שטען ברמז ויותר נראה דבההיא בהכרח דמיירי דוקא באינו שומע ואינו מדבר דאי במדבר ואינו שומע אמאי אין נשבעין על טענתו הרי כפקח לכל דבר הוא (עיין לקמן אות ל"א) ובגמ' ממעטינן חרש מדכתיב כי יתן איש וכו' ומדבר ואינו שומע דכפקח הוא לא שייך למעוטי וק"ל:

וראיתי בשו"ת צמח צדק לה"ג מוהר"ם מליבאוויץ באה"ע סי' שכ"ג שהקשה על דברי רבינו שמשון בפרק קמא דתרומות הנ"ל שהיה לו להוסיף מה שאמרו במגילה ד' י"ט הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש וכו' ותירץ דהרש"מ כתב כן על פי הירושלמי ושם פ"ב דמגילה אמרו לית כאן חרש אשגרת לישן הוא. ולפי הנראה לא ראה דברי הרב תוספת יום טוב בתרומות שם שנרגש מההיא דמגילה וז"ל כתב הרב דהא לאו כללא וכו' וכן בפ"ב דמגילה והתם ודאי דוקא מדבר דהא קורא המגילה הילכך לא הוצרך להביאו עד כאן ואין דרך זה נכון בעיני לפי משמעות לשונו לכן נ"ל דלשונו אינו מדוקדק וכונתו לומר דלא מצי לאתויי מההיא דשבקא לההיא דדחיק ומוקים אנפשא במדבר ואינו שומע ואינו סותר הכלל דרק בסתם הוא אינו שומע ואינו מדבר וההיא דמגילה כמפרש דמי דכיון דתני הכל כשרים לקרות הויא כאילו תני חוץ ממדבר ואינו שומע ועיין תוס' חגיגה ב' ע"ב ד"ה חרש דומיא דשוטה וק"ל:

ומה שיישב בצ"ץ דברי הרע"ב על פי דברי הירושלמי לית כאן חרש וכו' הנה גם הגר"א בשנות אליהו אחר שכתב דלפי הש"ס דילן אין סתירה מההיא דחגיגה וגם אההיא דיבמות כתב כדברי התב"ש כיון דלא תני שוטה וכו' כתב עוד וז"ל ומכל מקום יש ראיה מדתנן במגילה וכו' אבל באמת לפי הירושלמי לית כאן חרש מהתם נמי אין ראיה ע"כ אך ליישב בזה דברי הרע"ב נראה לי הדל דאחר המחי"ר אין זה מן הישוב כלל שאם הרע"ב במגילה היה מביא מה שאמרו בירושלמי לית כאן חרש היה אפשר לומר דהכא סמך אדהתם ודמשום הכי לא מייתי מינה ברם הא חזינן דהתם לא אמר מידי והניח המשנה כפשטה דתנינן נמי חרש ולא משמע מסתמא דהוא באשגרת לישן ולכן קשה דהוה ליה לאתויי נמי ההיא דמגילה ולא עוד אלא דגם על הירושלמי קשה דהוה ליה לאתויי ההיא דמגילה נמי דהא מבואר שם דמאן דאמר לית כאן חרש הוא רב חסדא שהוצרך לומר כן לאוקומי מתניתין כרבנן ומאן דאמר לית כלליה דרבי כללא הוא ר' יונה וסתמא דש"ס מסייעו כיעויין בריש תרומות ובפרק קמא דחגיגה ובפרק מצות חליצה וכמה מהקושי לומר דרי"ו סמך על מה שאמר ר"ח לית כאן חרש ור"ח גופיה אפשר דלא סבר כר' יונה אלא סובר דהכלל קיים וכדברי התב"ש והגר"א לדעת הש"ס דילן וכן כתב הרב קרבן העדה שם במגילה לחד פירושא דאי סלקא דעתך דחרש הוא דוקא הא סתם חרש הוא אינו שומע ואינו מדבר ולא שייך הכא לומר כן עי"ש ולכן נראה דמה שתירץ הרב תוי"ט הוא נכון דההיא דמגילה שאני דהוה ליה כאילו פירש בהדיא מדבר ואינו שומע:

ובדרך זו אלך ליישב מאי דקשה לכאורה אהאי כללא דבסנהדרין ד' ע"א תנן איננו שומע ולא חרשין והיינו מדבר ואינו שומע אך להנ"ל ניחא דכיון דדריש מקרא דאיננו שומע בקולינו הרי אם כן מבואר דבמדבר ואינו שומע איירי מתניתין והיינו דהרמב"ם פרק שביעי מהלכות ממרים הלכה יו"ד כתב היה אחד מהם וכו' או חרש וכו' אף דלפום כללא דכייל לן בסוף פרק שני מהלכות אישות דחרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר יש במשמע דלא מיעט אלא שאינו שומע ואינו מדבר אבל אם היה אחד מדבר ואינו שומע אינו מצילו מדין בן סורר ומורה אלא דלא חש לכתוב מפורש מדבר ואינו שומע דכיון דנקט דרשא דקרא דאיננו שומע בקולינו מובן ממילא דבמדבר איירי ותו דאי חרש דהכא היינו שאינו שומע ואינו מדבר תיפוק לי משום מה שאינו מדבר דנתמעטו מואמרו ולא אלמין וכיון דהענין מובן מאיליו נקט סתם חרש וסתמו כפירושו מדבר ואינו שומע ואינו סותר הכלל ועיין לקמן אות ק"ז שהבאתי בשם נודע ביהודה אבן העזר סי' ג"ן דהרב השואל נסתפק במה ששנינו בבכורות ד' מ"ה ע"ב והחרש והשוטה כשרים בבהמה ופסולים באדם אם הוא חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר או היינו מדבר ואינו שומע לפי שכתב הרע"ב בפ"ק דתרומות דלאו כללא הוא והגאון נו"ב צדד להוכיח מגוף המשנה דהוא מדבר ואינו שומע עי"ש ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הג' תב"ש והגר"א דש"ס דילן נקיט האי כללא אם כן קשה עלינו מה נענה למתני' דבכורות הנ"ל לפי הוכחת הנו"ב דבמדבר ואינו שומע מיירי וסותר הכלל לכאורה אך לפי דרכנו ניחא דלפי הוכחת הנו"ב הרי הוא כמבואר במתני' דבמדבר ואינו שומע איירי ואינו סותר הכלל (ומה שיש לפקפק על דברי הנו"ב כתבתי באות ק"ז הנ"ל וגם על דברי הצ"ץ כתבתי בקונטריס אסיפת דינים במערכת חליצה סי' א' סוף אות כ' קח"מ) ועיין בתומים סי' ל"ה סק"ז הובא בצ"ץ הנ"ל אות ג' דמה שאמרו בתוספתא פרק ג' דשבועות לענין עדות ושמעה פרט לחרש דהיינו מדבר ואינו שומע ואינו סותר הכלל כיון שמפורש שם אם לא יגיד פרט לאלם שמעינן דפרט לחרש היינו מדבר ואינו שומע דאם אינו מדבר גם כן תיפוק ליה מאם לא יגיד:

ודע דמצינו בדברי הפוס' דנקטי חרש בסתם וכונתם היא מדבר ואינו שומע עיין במג"א (סי' קצ"ט סק"ח) בשם הל"ח ע"ד הרמ"א אלא דהמג"א עצמו לא ניחא ליה לפרש כן עיין במחצית השקל שם:

ובשו"ת צמח צדק הנ"ל שקו"ט לענין מי ששומע כשמצווחים לו בקול גדול אי חשיב אינו שומע ועיין במה שרשמתי בקונטריס אסיפת דינים מערכת חליצה סי' א' אות כ':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף