שדה יצחק/מכות/ה/ב
גמרא שמעת מילי דבר נפחא. נ"ב אביו דרבי יוחנן נפחא שמו. רש"י בפרק חלק משם רבו. ואית דמפרשי בר נפחא על שם יופיו.
לימא ריש לקיש דאמר כרבי יהודה וכו'. מהר"ם מלובלין ז"ל הקשה מה דמיון יש זה לזה והניח בצ"ע. ונעלם מהרב דברי הרי"ף והמאור. והכי הקשה מהרש"א ז"ל על מהרש"ל ע"ש
אראה בנחמה. עיין פרש"י ז"ל ובתוספות דחגיגה כתבו לישנא קלילא הוי דשבועה בלשון קצר כלומר לא יוכל לראות בנחמת ציון אם לא עשה זה ודוגמא מצינו לשון המקרא ואולם חי אני עכ"ל.
אם לא שפכת דם נקי. בתוספות דלעיל הקשו אמאי לא מקשינן הכא השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם צדיקים עצמן לא כל שכן כדפריך בכמה דוכתין וי"ל דלא שייך לאקשויי רק גבי דבר אכילה דגנאי הוא לצדיק דאוכל דבר איסור עכ"ל. והריטב"א ז"ל כתב שהעד ההוא היה חייב מיתה מעבירות אחרות וכאותה שאמרו בפרק השוכר על רבי אלעזר בר' שמעון אהך דהוא ובנו בעלו נערה המאורסה עכ"ל. ולפי זה האי דקרי ליה דם נקי מפני שאינו חייב מיתה על עדות זה. [זה] נראה לי.
למחר הוא מת. נ"ב הא דלא נקט כשאינני שם אין קולו נשמע משום שהיו אומרים לו דאינו צועק אלא בשעה שישנו שם אבל השתא מדנקט מת שהיה גביה אז היה לו לצעוק תוס' הנז'.
ודילמא בדינא קם בהדיה אי נמי פיוסי פייסיה. נ"ב קשה לי וכי אין הצדיק הזה נאמן אלינו בכך וי"ל שאין הכי נמי קאמר דאיהו ודאי מהימן אבל סייעתא דמייתי שפיר מצינן לדחויי דדילמא בדינא קם בהדיה או דפייסיה. ואגב אורחיה בא להשמיענו שיש פיוס גם לאחר מיתה בקבר להפטר מעונש הנפש. הריטב"א ז"ל.
ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה וכו'. הא דקראו לשלישי אף ע"ג שהוא עובר עבירה כמותם פי' רש"י ז"ל בסנהדרין דף ט' מפני ששלישי זה אף ע"פ שלא היה זה נידון על פיו למיתה שהרי בשנים שהעידו תחילה נמי היה נידון אפילו הכי עשה הכתוב את דינו כיוצא באלו שאם הוזמו יהרג אף השלישי מפני שנטפל לעוברי עבירה עכ"ל.
ברש"י בד"ה ברבי אומר. כך שמו. עכ"ל. כתב מהרש"ל ז"ל נ"ב ולא פירש כאן גדול הדור כמו שפירש בכל מקום לפי דלא שייך לומר אביו מאחר שלא הוזכר שמו עכ"ל ולא זכר שר שכן כתב רש"י ז"ל בפ' הכל שוחטין דף י"א על זאת הברייתא גופה וז"ל ברבי אומר לא ידעינן מנו אלא אחד גדול בדורו היה ועל שם כך נקרא ברבי כדאשכחן בכיצד מעברין אמר ר' אושעיה ברבי עכ"ל. ולכן לא הוצרך לפרשו פעם אחרת.
בד"ה חייבי מלקיות מנלן אמתניתין קאי דאמר וכו'. עכ"ל. כוונתו בזה היא שלא נפרש אברייתא קאי ובעי חייבי מלקיות מנלן אם לקה זה שהעידו עליו אינן לוקין ואפשר משום דסבירא ליה כהרמב"ם ז"ל שכתב בפכ"א מהלכות עדות וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אינן נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון וכו' ומשלמים לו עכ"ל ועיין תוס' בריש פ"ק דב"ק דף ד' וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב הא דהרגו אין נהרגין הטעם משום זילותא דסנהדרין שיאמרו שהרגו שלא כדין עכ"ל. ולא ידעתי מאי זילותא איכא כיון שעשו על פי הדין ועוד לפי דבריו אם כן גם לענין הממון איכא זילותא שיאמרו שחייבו אותו לשלם שלא כדין והנכון יותר הוא מה שכתב מרן ז"ל בכסף משנה וז"ל ונראה לתת טעם לדברי רבינו דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם משום דגדול ענשה מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת ב"ד שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נידונין אחר מיתה בענשים נוראים דוגמת הנותן כל זרעו למולך שהוא פטור מה שאין לומר כן בהלקו על פי עדותם. ועי"ל טעם אחר שמאר שאלהים נצב בעדת אל אילו לא היה חייב זה מיתה לא הוה מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב"ה לב"ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג, חייב מיתה היה, הילכך אין לעדים משפט מות מה שאין כן במלקות עכ"ל.
תוספות בד"ה איסטטית היא זו הר' אלפס פירש לשון סיטים. עכ"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל איסטטית היא זו פירש רש"י ז"ל לשון סרה דמתרגמינן סטיא כלומר אין להאמינה כי כת זו עדות המדברת סטה היא. והרב אלפס ז"ל פירש לשון סטיס וקוצה כלומר כת צבעת שרוצה לצבע העולם בדם נקי כסטיס וקוצה שמצבעת את הכל ודרך משל אמרו כן ושני הפירושים יוצאין לענין אחד עכ"ל.