שאגת אריה החדשות/דיני חדש/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה החדשות דיני חדש יב

סימן יב

שאלה מי שאפה מצות מתבואה של חדש קודם יום הנף שעדיין לא הותר חדש אי שרי להפריש מינה חלה מיד או צריך להמתין עד אחר התרת חדש ואז יפריש חלה:

תשובה לכאורה הא מילתא תליא בפלוגתא דאמוראי בפסחים פרק כל שעה (דף ל"ב) דתניא התם האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג פטור מן התשלומין ומדמי עצים דברי ר' עקיבא ר' יוחנן בן נורי מחייב. במה דברים אמורים במפריש תרומה והחמיצה אבל במפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה ובגמרא מנא הני מילי אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא תתן לו ולא לאורו כי אתא רב הונא ברי' דרב יהושע אמר אמר קרא ראשית שיהיה שירי' ניכרין לישראל יצאת זו שאין שירי' ניכרין ופרש"י ראשית דמשמע שתהא היא ראשית ואלו שיריים ניכרין שתהא היא מתירתן לישראל ואי במפריש תרומת חמץ מה היתר יש בשירי' שתהא ראשיתן עושה שיריים כי הוה מעיקרא טבל הוו שרי בהנאה ואסורין באכילה השתא נמי שרו בהנאה ואסורין באכילה משום חמץ ולענין מאי הוו שיריים ע"כ וא"כ במפריש חלת חדש לרב נחמן קדושה דהא גבי חלה לא כתיב לו (אלא תתנו לחוד כתיב בה דכתיב מראשית עריסותכם תתנו תרומה) דנימא לו ולא לאורו ואפילו לאורו שפיר דמי אבל לרב הונא דיליף מראשית שיהי' שירי' ניכרין גבי חלה ראשית עריסותיכם כתיב ובעי נמי שירי' ניכרין וכדתנן האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת וטעמא משום דכתיב בהו ראשית ובעי שירי' ניכרין כדפרישנן בגמ' בפרק ראשית הגז (דף קל"ו) והכא נמי לרב הונא חלה בעי נמי שירי' ניכרין לישראל כמו תרומה ולפי"ז הא דתנן במנחות פרק ר' ישמעאל (דף ס"ו) והשאר כלומר והמותר על עשרון שלצורך העומר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות ר' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות אי אפשר לעשור אליבא דר' עקיבא בין לרב נחמן בין לרב הונא אלא לאחר הקרבת העומר בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר והכי נמי אי אפשר להפריש חלה ממותר העומר לרב הונא אלא לאחר הקרבת העומר שהותר חדש ולא קודם לכן דאין שירי' ניכרין (והא ליכא למימר לרב נחמן נמי אע"ג דלא כתיב לו גבי חלה מ"מ כל היכא דלא (חזי') לדידי' אע"ג דחזי' לאורו אינה קדושה משום דחלה דין תרומה עליו וכדתנן ס"פ ראשון דחלה החלה והתרומה חייבין עלי' מיתה וחומש ואסורין לזרים והם נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש ואין נטלין מהטהור על הטמא אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור אלמא כל דין תרומה עליו ומהאי טעמא טבלא נמי וחייבין עלי' מיתה וכדתנן חלה רפ"ג אוכלין ארעי מן העסה עד שתתגלגל בחטין ותטמטם בשעורין גלגלה בחטים וטמטמה בשעורין האוכל ממנה חייב מיתה וטעמא משום דתרומה קרי' רחמנא שנאמר חלה תרימו תרומה דהא ע"כ לענין לו ולא לאורו אין דין תרומה עליו דא"כ כמו דטמאה שלא היתה לה שעת הכושר אין שם תרומה חל עלי' לרב נחמן משום לו ולא לאורו כדמוכח להדיא מהא דשני רב נחמן התם היתה לו שעת הכושר הכי נמי היכא דלא היתה לה שעת הכושר לא יהא שם חלה עליו והרי שעת הכושר של חלה הוא גלגול העסה דהמפריש קמח חלה אינו חלה וגזל ביד כהן והעסה עצמה חייבת בחלה כדתנן התם בפרק ג' וא"כ אם נטמא העסה קודם גלגול לא תהי' החלה קדושה משום דאינו ראוי אלא לאורו אלמא תנן התם בפרק ב' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. ר' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין שכשם שקורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם אבל קביים אין להם חלק בשם הרי אע"פ שהעיסה מקבלת טומאה קודם גלגול ולא היתה לה שעת הכושר אפילו הכי שם חלה חל עליו והכי נמי משמע מהא דתנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ומשגלגלה תעשה בטהרה. והכי נמי משמע בכמה מקומות שאפילו נטמאה קודם גלגול מפרישין ממנה חלה בטומאה ע"כ):

ועוד בלאו הכי כדקא דייקת שפיר אי אפשר לומר דלרב נחמן יפריש תרומה או חלת חדש שאינה קדושה משום דפ"ב דשבת (דף כ"ה) אמרינן אמר רב כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה ואמרה תורה בשעת ביעורה תהנה ממנה ושקלינן וטרינן היכא אמרה תורה הכי ואמר רב נחמן אמר קרא תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא כלומר מדאצטריך קרא למכתב לו למעוטי לאורו וע"כ ליכא מידי דאינו ראוי לו וראוי לאורו אלא תרומה טמאה לבד דשרי בהנאה ובת אורו ואי סלקא דעתך דתרומת חדש נמי אינה קדושה מהאי טעמ' גופי' דלו ולא לאורו א"כ מנלן דתרומה טמאה שרי' בהנאה דילמא אסורה בהנאה ואפילו הכי איצטרך קרא לו למעוטי לאורו לתרומת חדש קודם לעומר דאינו קדושה דהא תרומה טמאה לא כתיבי בהאי קרא דתתן לו אלא משום דקאתי לו למעוטי לאורו והואיל וליכא מידי דראוי לאורו ואין ראוי לו אלא תרומה טמאה ע"כ לדידה קא ממעט קרא אלא ש"מ דבת אורו היא ושריא בהנאה אבל אי אמרת דאיכא מידי אחרינא דראוי לאורו ואין ראוי לו כגון חדש אכתי איכא למימר דתרומה טמאה אסורה בהנאה וקרא דלו ולא לאורו למעוטי חדש הוא דקאתי דבשלמא בתרומת חמץ ליכא לאוקמי להאי מעוטא דלו ולא לאורו אף על גב דרב נחמן בר' יצחק גופי' דריש לי' הכי בפ' כל שעה וא"כ מנ"ל דתרומה טמאה בת אורו היא דהא לא קשי' מידי דבפ' כל שעה דריש לה למעוטא תרומת חמץ אליבא למ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה אבל למאי דקיימא לן חמץ בפסח דאסור בהנאה אין צריך לו למעוטא חמץ בפסח דכיון דאסור בהנאה מתתן לחוד ממעט איסור הנאה בלא לו שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכל הפחות דשייכא בי' נתינה כמו שכ' התוס' שם בשם ר"י ומזה נראה לי ראי' ברורה לדברי התוספת דלא צריך קרא לרב נחמן למעוטי תרומת חמץ אלא למאן דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה דאילו למאן דאסר מתתן לחוד בלא לו נ"ל דאינו קדושה דאם לא כן היכא יליף רב נחמן מהא דתרומה טמאה שריא בהנאה אלא וודאי כדאמרן ולהאי תנא דפרק כל שעה נ"ל דתרומה טמאה שריא בהנאה מאת משמרת תרומתי אי נמי מלא בערתי ממנו בטמא כדאמרינן בפ"ב דשבת וכיון דקיימא לן חמץ בפסח אסור בהנאה ע"כ לו ולא לאורו לתרומה טמאה אתיא ושמע מינה דבת אורו הוא ודייק לה מינה רב נחמן שפיר דתרומה טמאה שרי' בהנאה. אבל אי אמרת דחדש קודם היתרו נמי אין שם תרומה חל עליו אכתי תימה מנ"ל לרב נחמן דהאי לו ולא לאורו למעוטי טבל טמא אתיא ולמידק מני' מכלל דבת אורו הוא וש"מ דתרומה טמאה שרי בהנאה דילמא הוא למעוטא תרומת חדש הוא דאתי דאינו ראוי אלא לאורו דאמר קרא אלא על כרחך תרומת חדש לרב נחמן לא נתמעט מלו ולא לאורו דכיון דחדש יש התיר לאיסורו לאחר יום הנף תתן לו קרינן בי' שהרי ראוי לו לגופו לאחר זמן היתרו ואם תאמר ואם כן אמאי ממעט רב נחמן לתרומת חמץ דאמר קרא לו ולא לאורו הא חמץ לאחר הפסח שרי' בהנאה ואמאי לא קרינן בי' לו משום היתרו דלאחר זמן שריא לכהן גופא כדאמרינן גבי תרומת חדש לרב נחמן גופי' וכדפירשתי וי"ל דהא דממעט תרומת חמץ מלו ולא לאורו היינו אליבא דר"י דסבירא לי' חמץ לאחר זמן הפסח אסור מן התורה בפ' כל שעה (דף כ"ח) ויליף לה התם מקרא ואם כן לעולם לא קרינן תתן לו אלא לאורו לחוד כיון דאין היתר לאיסורו והא דתניא אבל מפריש תרומת חמץ דברי הכל אינו קדושה אע"ג דלר' שמעון דקים לן כוותי' חמץ לאחר הפסח שריא לגמרי מן התורה כדאמרינן שם ואליבא דידי' חמץ בפסח דמו לחדש דפקע איסורו מיני' לאחר זמן האי דברי הכל דקאמר אפלוגתא דהני תנאי ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי דהאי ברייתא קאי ואליבא דר"י קאמר לה ולא מיירי בפלוגתא דר' יהודא ור' שמעון ומ"מ אף על פי שהוכחתי דאליבא דרב נחמן בר' יצחק משום התירא דלאחר זמן תתן לו קרינן בי' ומהאי טעמא מפריש תרומת חדש קדושה אין לומר מדרב נחמן נשמע לדרב הונא ברי' יהושע לאו אמר רב נחמן תרומה דאיסורה אינו קדושה משום שלא לאורו אפי' הכי כל היכא דפקע איסורה לאחר זמן אפי' בשעת איסורו תתן לו קרינן בי' הואיל וחזי' לי' לבתר שעתי' ה"נ לרב הונא דאמר דתרומה דאיסורא משום ראשית דבעינן שירי' ניכרין וה"ה לחלה כל היכא דפקע איסורו לאחר זמן אפילו בשעת איסורו שירי' ניכרין קרינן בי' וחדש בשעת איסור קדוש בחלה ובתרומה והא דתרומת חמץ אינה קדושה ר' יהודא היא דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור ולא פקע איסורו מיני' לעולם וכדפרישית דיש לומר דבשלמא לרב נחמן דס"ל התם דהא דתרומת חמץ אינה קדושה דווקא בדלא היתה לה שעת הכושר כגון שהחמיץ במחובר אבל החמיץ בתלוש קדשה ורב נחמן הוכרח לחלק בהכי משום דאקשי' לי' רב הונא ברי' דרב יהושע מהא דתנן אין תורמין מן הטמאה על טהורה ואם תרם תרומתו תרומה ואמאי נימא לו ולא לאורו וכיון דבהיתה לו שעת הכושר (אע"ג דכבר עבר ומאי דהוה הוה) אפילו הכי לא קפדינן מעתה על לו ולא לאורו כש"כ היכא שההיתר עתיד לבוא בוודאי ויהי' ראוי לו דאפי' בשעת אסורו לא קפדינן על לו ולא לאורו אבל לרב הונא ברי' דרב יהושע דתליא טעמא משום ראשית שיהיו שירי' ניכרין לישראל ולדידי' כיון דלאו קשיא לי' מהא דאין תורמין מן הטמאה ולדידי') לא צריך לחלק בין היתה לו שעת הכושר ולא היתה לו שעת הכושר ואפילו היתה לו שעת הכושר בתר השתא אזלינן דמנא לן לחלק בהא ועוד כי שני' לי' רב נחמן התם דהיתה לו שעת הכושר כו' תמה עליו אבל החמיץ בתלוש הכי נמי דקדשה אמר לי' אין ש"מ דלדידי' אפילו החמיץ בתלוש לא קדשה אע"ג דהיתה לה שעת הכושר משום ראשית שיהי' שירי' ניכרין לישראל וא"כ יש לומר כמו ששעת הכושר דלעבר לאו מילתא היא הכי נמי היכא שההיתר עתיד לבוא לאחר זמן כמו חדש אפילו הכי כשעת איסורו אין לנו דתקדש הואיל ובשעת הפרשה אין שירי' ניכרין לישראל והכי מסתברא יותר דלפי זה הא דתניא המפריש תרומת חמץ אינה קדושה אתי' אפילו כר"ש דקיי"ל כוותי דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח מותר ומעתה אינו צריך לדחוק ולאוקמי ברייתא כר' יהודא דווקא דלא כהלכתא והא נמי לא קשה דלרב הונא ע"כ לא קפיד קרא על שירי' ומכאן כל היכא שיש לו היתר לאחר זמן שהרי כל מצות הפרשת תרומות הכי הוא כשמפריש תרומה ועדיין לא הפריש מעשר מן הכרי עדיין אין שירי' דהא אכתי חייב עליו משום טבל עד שיוציא ממנו כל המעשר ואפ"ה תרומתו תרומה ש"מ הואיל ואיסור טבל יש היתר לאסורו אין מעכב על התרומה מלקרוא ראשית ששירי' ניכרין וה"ה לאיסור חדש אין מעכב על התרומה מלקרוא ראשית ששיריה ניכרין הואיל ויש לו היתר לאחר זמן דהא וודאי לאו מילתא היא דשאני הא דמפריש תרומה קודם למעשרות דמצותה בכך ואי אפשר בענין אחר ומראשית גופי' קא אתא וכדתנן בפ' ג' דתרומות יוקדם תרומה לראשון מפני שקרוי ראשית וכהאי גוונא אשכחן גבי שחוטי חוץ למ"ד שחיטה שאינו ראוי' לא שמה שחיטה דלגבי שחוטי חוץ נמי לאו שמה שחיטה אע"ג דכל שחיטת חוץ שחיטה שאינה ראויה הוא מ"מ אי הוי שחיטה שאינה ראויה מצד אחר פטור והכא נמי דכוותי' ועוד בלאו הכי לא דמי' שיריים שאין ניכרים מחמת איסור חדש לאינם ניכרין מחמת איסור טבל אע"פ ששניהם יש להם היתר לאחר מכאן דאסור טבל בידו להביאו ליד היתר ע"י הפרשת מעשרות משא"כ חדש דאין בידו להביאו לידי היתר עכשיו מיד עד שיבוא יום הנף הלכך אין ללמוד אסור חדש מאסור טבל לענין שירים שאין נכרים דהא לא דמי לפיכך לפי שיטה זו אין לנו שיהיה מותר הפרשת חלה מן החדש קודם יום הנף לרב הונא ברי' דרב יהושע:

מ"מ לענין הלכה נראה לי (דאין) הלכה כרב הונא אלא כרב נחמן בר' יצחק דהכי מסיק רב נחמן התם לבתר דמחלק בין היתה לו שעת הכושר ללא היתה דקאמר אבל החמיץ בתלוש הכי נמי דקדשה אמר ליה אין בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילתא וכן מורין בבי מדרשא כוותי' וכיון דכל בני מדרשא ס"ל דאחמוץ בתלוש קדשה אלמא שהיתה שעת הכושר מילתא הוא כש"כ היכא שההיתר עתיד לבוא לאחר זמן דמילתא הוא וקדשה ואפילו אם תאמר דלרב, הונא אפילו היכא דהיתר עתיד לבוא לאחר זמן נמי אינה קדושה (הלכה) יחידאי [הוא] ולית הלכתא כוותי' הלכך שפיר דמי להפריש חלה מן החדש קודם יום הנף דקדשה עוד אומר אני אע"ג דלרב נחמן הדבר מוכרח דאין צריך קרא תתן לו ולא לאורו אלא אליבא דמאן דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה דאלו למ"ד אסור בהנאה מתתן לחוד נפקא לי' וכמש"כ התוספות חדא דהכי משמע מהא דפרק ב' דשבת וכמש"כ לעיל ועוד על דרך שכתבו התוספות שם בפרק ב' דשבת וא"ת מידי ולא לאורו כתיב ואימא תתן לו ולא דבר שאין ראוי לו כלל ויש לומר דא"כ לא לכתוב אלא תתן דאין נתינה פחות משוה פרוטה מדכתיב לו משמע לו ולא לאורו ע"כ מ"מ הא דרב הונא דיליף לה מראשית ומשום שאין שיריה ניכרין לא אתי אלא דווקא למ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה ולדידי' תתן לא משמע ליה שיהיה שוה פרוטה אלא האי תתן משמע ליה כמו נתינה דגבי גט דקי"ל כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דכתיב ונתן בידה כמש"כ התוספות בפרק כל שעה (דף ל"ב) גבי הא דקאמר שם ואין נתינה פחות משוה פרוטה והא דמייתי התוספות עוד שם בפרק כל שעה למעוטי איסורי הנאה אליבי' דרב נחמן מונתן לכהן את הקודש הא נמי לר' הונא לא משמע ליה שהרי הקשו התם התוספות אהא דרב הונא דאמר יצא זה שאין שיריה נכרין הא שירי' נכרין דמעיקרא הוי אסור בהנאה של כילוי כגון הדלקה וכיוצא בו מידי דהוי אטבל טמא דאין מדליקין בו ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו וי"ל דדווקא בטבל טמא אין מדליקין כדדרשינן את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה כו' והא וודאי קושיא היא לפי שיטת רש"י ולמאי שהבינו התוספות דהא דרב הונא אתיא אליבי' דמ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה ומה שתירץ התוספות התם דווקא בטבל טמא אמרינן אבל באינו טמא מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות תרי תיוהא קא חזינא הכא חדא דאפילו תימא דלא מיירי אלא בשתי תרומות מ"מ בטבל טמא אין מדליקין א"כ אי מפריש תרומת חמץ בפסח מטבל טמא תהיה קדושה לרב הונא דיליף לה מראשית דהא שירי' נכרין דבעודו טבל אסור בהנאה של כלוי דהא טמא הוא ולאחר הפרשה שרי א"כ איך תניא במה דברים אמורים דמפריש לתרומת חמץ בפסח דקדשי במפריש תרומה והחמיצה אבל במפריש תרומת חמץ דברי הכל אינה קדושה הא במפריש תרומת חמץ נמי משכחת לה דקדשה וחייבין עלי' חומש במפריש מטבל טמא דשירי' ניכרין דהא על תרומה טמאה חייבין נמי חומש כדתנן ריש פרק קמא דתרומות ובהאי ברייתא גופא תניא אמר ליה ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא ומה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה כו' ועוד אני תמה דהא וודאי אפילו טבל טהור אין מדליקין בו ואסור בהנאה של כילוי וכמש"כ התוספות עצמם, בפרק ב' דשבת (דף כ"ו) דתניא אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בשבת ומפרש בגמרא טעמא מאת משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה וכתב התוספות פירש הקונטרס וכש"כ בטבל טהור ואין נראה דלא הוי כש"כ דמהיכא תיתי אלא הוא הדין טבל טהור דילפינן טבל טהור מטבל טמא מה טבל טמא אין לך בו הנאה של כילוי אלא מהרמה ואילך אף טבל טהור וכו' אבל הנאה שאינה של כילוי שרי כו' ומהכא נמי ילפינן כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה דהנאה של כילוי אסורה לזרים כו' ואפילו למה שכתב הר"ש בשילהי מסכת תרומות עלה דהא מתני' דבתרומה הנאה של כילוי מותר לזרים מן התורה מ"מ בטבל טהור וודאי אסור מן התורה דהא וודאי אין טעם לחלק בין טהור לטמא והיינו טעמא דאמרינן בכל מקום אמר ר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר אבל טבל גמור אפילו בהמה לא אכלה ש"מ דאפילו טבל טהור אסור בהנאה של כילוי וכמש"כ התוספות פרק קמא דפסחים (דף ט') בשם ר"י ואע"פ דמסיימי שם ורש"י לא פירש כן בשבת תמי' לי הא רש"י נמי ס"ל וכמש"כ התוס' עצמם בפרק ב' דשבת משמו וזה מרגלא בפומי' דרבותינו בעלי התוספות ז"ל בהרבה מקומות דטבל טהור אסור בהנאה של כילוי מן התורה מהאי היקישא דמשמרת תרומותי וזה פליאה בעיני איך נעלם מהם ז"ל זאת וא"כ למ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה הוי לי שירי' נכרין דבעודו טבל אפילו הוא טהור אסור בהנאה של כילוי ולאחר הפרשה שרי וע"כ רב הונא דאמר תרומת חמץ אינה קדושה משום שאין שירי' נכרין היינו למאי דקי"ל חמץ בפסח אסור בהנאה הלכך אין שירי' נכרין וודאי ואע"פ שרש"י נמי פירש בדרב הונא דחמץ בפסח מותר בהנאה וכמו שכתבתי לעיל בשמו גם עליו ז"ל תמי' לי כיון דס"ל דאין מדליקין בטבל אפילו טהור ע"כ הא דרב הונא לא אתי' אלא למ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה וכמו שכתבתי והשתא דאתית להכי א"כ חלה של חדש קדושות שפיר אפילו לרב הונא כיון דחדש מותר בהנאה כדתנן בפרק ר' ישמעאל קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ומהכא מייתי לה הש"ס בריש פרק ב' דפסחים דחדש מותר בהנאה הוי ליה שירי' נכרין דבעודו טבול לחלה אסור בהנאה של כילוי דהא טבול לחלה כל דין טבל של תרומה עליו וחייבין עליו מיתה מהאי טעמא כדאמרינן בהרבה מקומות ולאחר הפרשה שרי ועוד אני אומר דבלאו הכי נמי אי אפשר לומר הא דרב הונא דאמר הא דאפריש תרומת חמץ אינה קדושה משום דאין שירי' נכרין דאתי' אליבי' דמ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה משום דקשי' לי הא שירי' נכרין דהא כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן כדאמרינן בפרק כל שעה (דף כ"ד) ואפילו איסורה נמי ליכא מן התורה וטעמא דאכילה כתיב בהו ואלו טבל הדבר ברור שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתן דהא לא כתיב ביה אכילה דאיסור טבל נפקא ליה מולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לד' בעתידין לתרום הכתוב מדבר כדאמרינן בפרק הנשרפין (דף פ') ומה"ט אמר אביי התם דלוקין על כלאי הכרם אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב ביה אכילה ואע"ג דיליף התם חילול חילול מתרומה דטבל במיתה והרי גבי תרומה אכילה כתיב ביה ואפילו הכי כיון דלא כתיב אכילה בגופי' היו דטבל לוקין עליהם אפילו בשלא כדרך הנאתן כדאמרינן התם לענין בשר בחלב שהיו לוקין עליו אף שלא כדרך הנאתן אע"ג דיליף לאיסור בשר בחלב מטריפה דכתיבי ביה אכילה דלהכי לא כתיבי אכילה בגופי' לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתן וכיון דלוקין על טבל אפילו שלא כדרך הנאתן הוי ליה שירי' נכרין דקודם הפרשה אסור בשלא כדרך הנאתן ולאחר הפרשה שרי דהא גבי חמץ אכילה כתיב אבל אי היא דרב הונא אתיא כמ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה אתי שפיר דאיכא למימר דרב הונא סבירא ליה כלישנא קמא דר' יוחנן דאמר התם דגבי איסורי אכילה אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן אבל באיסורי הנאה אפילו שלא כדרך הנאתן נמי היו לוקין כדמוכח התם בלישנא בתרא דקאמר כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן למעוטי היכא שהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו דפטור וכש"כ אוכל חלב חי שפטור כלומר חלב חי הוי שלא כדרך אכילתן משמע ללישנא קמא באיסור אכילה הוא דבעי דרך אכילתן אבל באיסור הנאה אפילו שלא כדרך הנאתן נמי חייב ופירש זה מוכרח התם בהאי סוגיא כמש"כ במקום אחר אבל מ"מ אכתי קשה כיון דאפשר לאוקמי' הא דתניא אבל במפריש תרומת חמץ דאינה קדושה אליבא דמ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה שהרי לפי שיטה זו רב הונא הכי מוקי לה מאי דוחקי' דרב נחמן לפרש טעמא משום תתן לו ולא לאורו דאתי' כמ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה כיון דהני תנאי דהאי ברייתא ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה כדאמרינן (התם) והרי איסורי הנאה לר' נחמן ע"כ מקרא אחרינא אתיא דאינה קדושה בתרומה דאם לא כן מידי ולא לאורו כתיב (כמש"כ לעיל) הוה ליה לפרש דהיינו טעמא דאינה קדושה להני תנאי משום תתן לחוד או משום ונתן לכהן את הקודש דמיניה נתמעטו איסורי הנאה אלא דקשיא ליה) אליבא דמ"ד אסור בהנאה מילתא דפשיטא היא ומאי קמ"ל ועל דרך שפירשו התוס' התם. וא"כ גם לרב הונא אי אפשר לאוקמי אליבא דמ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה דאם כן מאי קא משמע לן:

ונראה לי דוודאי אפילו למ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה רבותא גדולה קמ"ל דמפריש תרומת חמץ אינה קדושה והא דמוקי לה רב נחמן אליבא דמ"ד מותר בהנאה משום דקשיא לי' מאי ד"ה אינה קדושה דתניא האי דברי הכל אהייא קאי אי אפלוגתא דר' יוחנן בן נורי ור"ע קאי הא לא הוי מעין פלוגתייהו דאינהו לא מיירי מקדושה או לאו קדושה כלל דהא מיירי מתרומה שחלה עלי' קדושה אלא דפליגי אם חייב עליו חומש או לא לפיכך מפרש בהאי דברי הכל דתני היינו אפילו למ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה דלדידי' ליכא לפרושי דהאי ד"ה דקאמר היינו אפילו למ"ד חמץ שעבר עליו הפסח מותר דאע"ג דיש היתר לאיסורו (ואפילו הכי) אינה קדושה דהא כיון דלרב נחמן הא דאינה קדושה ע"כ בלא הי' לו שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר משום דקשה ליה מהא דאין תורמין מן הטמאה על הטהורה וכמו שבאיסור אכילה דנפקא ליה מלו ולא לאורו בהיה לו שעת הכושר לית לן בה ה"ה באיסורי הנאה נמי בהיה לו שעת הכושר לית לן בה וכיון ששעת הכושר שעבר כבר מילתא היא כש"כ בהיתר העתיד לבוא אחר זמן דקדושה וא"כ הא דאינה קדושה אינו אלא למ"ד חמץ שעבר עליו הפסח אסור ולאו דברי הכל היא ולא קאי האי ד"ה כלל אפלוגתא דהני תנאי וכמו שכתבתי לעיל אבל לרב הונא דיליף להא דאינה קדושה מראשית אע"ג דהא דאינו קדושה אינו אלא למ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה דאלו למאן דמתיר שפיר שירי' ניכרין אי משום הנאה של כילוי שאסור בעודו בטבלו ואי משום שלא כדרך אכילתן. ולאחר הפרשה שרי בשלא דרך אכילתן ובהנאה של כילוי אפילו הכי אתי שפיר האי דברי הכל אינו קדושה דקאמר דהאי ד"ה קאי אפלוגתא דר' יהודא ור' שמעון והכי קאמר רב הונא אפילו לר"ש דקאמר חמץ שעבר עליו הפסח מותר אע"ג דיש היתר לאיסורו לאחר פסח אפילו הכי אינה קדושה בפסח משום שאין שירי' ניכרין בשעת הפרשה דלדידי' לא קשיא מהא דתורם מן הטמאה ואפילו בהי' לו שעת הכושר אינה קדושה וה"ה ביש לו היתר לאחר זמן נמי אינה קדושה ואתי שפיר האי דברי הכל אפילו לר' שמעון וכדאמרן ועוד יש לומר דמהאי טעמא לא מפרש רב נחמן האי דאינה קדושה אליבא דהני תנאי דהאי ברייתא דסבירא להו חמץ בפסח אסור בהנאה כיון דלדידי' בהי' לו שעת הכושר אי נמי ביש היתר לאיסורו קדושה והא דאינה קדושה היינו דווקא בלא הי' לו שעת הכושר וכמ"ד חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה (ואין היתר) לאיסורו לעולם ואי חמץ מאסורי הנאה הוא א"כ תקשה מאי אינה קדושה דתנא תנא דמשמע קדושה הוא דלא חל עליו אבל שם טבל עליו' דאי לא טביל פשיטא דאינה קדושה דהא הוי ליה פטור גמור והא באיסורי הנאה לא חל עליהם שם טבל כלל כדאמר רב חסדא בס"פ חלק (סנהדרין דף קי"ב) עיסה של מעשר שני בגבולין פטור מן החלה לכ"ע אפילו למ"ד מעשר שני ממון הדיוט הוא כדפירש רש"י התם דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול העסה לא קרינן ביה ראשית עריסותיכם ואפילו פדאה לאחר מכאן פטורה מן החלה ואע"פ שפירש רש"י בלשון אחר פירוש דהעיקר כמו שהוכיחו התוספות בפ"ב דקדושין (דף נ"ג) וכמו שכתבתי בספרי שאגת אריה (סימן ז') והכא נמי אם בשעת מירוח הקובע לתרומה ומעשרות הי' אסור בהנאה לא קרינן ביה דגנך שלך ובנתמרח קודם הפסח דחל עליו חיוב תרומה קודם איסור חמץ ליכא לאוקמי דאם כן הוי ליה שעת הכושר וקדשה בתרומה ובמפריש תרומה קודם מירוח דאכתי לא הוקבע לטבל דאי הכי אחר מירוח חל עליו שם תרומות ומעשרות כדאמרינן בהרבה מקומות מידי דהוי שהקדימה בשבלים כו' ומשום דגנך שלך ולא של איסור הנאה אין לפוטרו דהיינו דווקא אם אינו שלו בשעת מירוח שחל עליו איסור טבל דדגנך היינו מירוח הקובע לתרומות ומעשרות וכיון דאפשר לבא לידי חיוב טבל בממרח לאחר הפסח דהוי ליה דגנך שלך היכא שמפריש בתוך הפסח שם חיוב עליו וקא משמע לן דאפילו הכי אינו קדושה בתוך הפסח הא כיון דלרב נחמן הא דאינו קדושה היינו דווקא למאן דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור אם כן למאן דאמר חמץ אסור בהנאה הא אין לחלק בין (בתוך) הפסח לאחר הפסח לר' יהודא לענין איסור הנאה וכיון דאסור בהנאה לעולם ואי אפשר לבוא לידי דגנך שלך על ידי מירוח בשום ענין הוי ליה פטור גמור ואין עליו שם טבל כלל ומאי איריא דתני אינו קדושה הא אפילו שם טבל לא חל עליו לגמרי לפיכך מפרש רב נחמן להא דאינו קדושה אליבא דמאן דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה דהשתא אתי שפיר דאינו קדושה אבל שם טבל חל עליו דדבר שמותר בהנאה אע"פ שאסור באכילה שפיר איקרי דגנך שלך כמו שהוכחתי שם בספרי אבל לרב הונא דטעמא דאינה קדושה משום שירי' ניכרים אפילו בהי' לו שעת הכושר אי נמי יש לה היתר לאחר זמן אינו קדושה אם כן אפילו למאן דאמר חמץ בפסח אסור בהנאה אתי שפיר הא דאינו קדושה אבל שם טבל חל עליו אי במפריש קודם מירוח דמשום איסור הנאה בלא טעמא דשירי' ניכרים אי נמי בנתמרח קודם הפסח ואפשר אפילו בנתמרח בתוך הפסח לאחר שהחמיץ נמי שרי כיון דיש לו היתר לאחר הפסח לר' שמעון ולא דמי למעשר שני בגבולין דלא קרינן ביה עריסותיכם שלכם אע"ג דיש היתר לאיסורו דשאני התם דאין היתרו בא מאליו אלא בהתיר של פדי' או לעלות לירושלים אי נמי על ידי שאלה ומי יימר דעבידי דאתו משא"כ חמץ בפסח ההיתר עבידי דאתו בהערב שמש של שביעי של פסח ושמשא ממילא ערבא אבל עדיין קשה לי דאי אפשר לומר כן דע"כ לרב נחמן באיסורי הנאה אפילו היה לו שעת הכושר נמי אינו קדושה ולא מתרץ לה בהחמיץ במחובר אלא למ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה דאי לא תימא הכי אלא באיסורי הנאה נמי שעת הכושר מילתא היא תקשה לך מאי קאמר אבל מפריש תרומות חמץ אינו קדושה מאי פסקא הא במפריש תרומות חמץ נמי זימנין דקדוש בהיתה לה שעת הכושר והיכי דמי בהחמיצה בתלוש ועוד אימא רישא במה דברים אמורים כלומר דמשכחת לה לתרומת חמץ בפסח דקדשה במפריש תרומה והחמיצה והרי היתה לו שעת הכושר וא"כ מאי אמר מפריש תרומה והחמיצה הא בכהאי גוונא דהיתה לה שעת הכושר אפילו בהחמיצה ואח"כ הפרישה נמי קדשה אלא וודאי לרב נחמן באיסור הנאה לא מהני שעת הכושר והשתא אתי שפיר דהרי האי בד"א במפריש כו' אהני תנאי דהאי ברייתא קאי דס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה והכי קאמר בד"א דמשכחת לה לתרומת חמץ בפסח במפריש תרומה ואח"כ החמיצה אבל במפריש תרומת חמץ שהחמיצה קודם הפרשה אפילו החמיצה בתלוש אפילו הכי אינו קדושה דכיון דחמץ בפסח אסור בהנאה להני תנאי לא מהני שעת הכושר ומכל מקום דברי הכל אינו קדושה משמע ליה לרב נחמן דהאי דברי הכל קאי נמי אפילו למ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה והאי וודאי אליבא דידי' תרומת חמץ דאינו קדושה אינו אלא בלא היתה לו שעת הכושר כדמוכח מהא דאין תורמין מן הטמאה ולצדדין קאמר הך סיפא למר בלא היתה לו שעת הכושר ולמר אפילו בהיתה לו אינו קדושה וא"כ הדרא קושין לדוכתא מאי דוחקא לרב נחמן לאוקמי אליבא דמאן דאמר מותר בהנאה כיון דהני תנאי סבירא להו דאסור בהנאה ואפילו הכי אתי שפיר הא דאינו קדושה אבל מטביל טבול בהיתה לו שעת הכושר דטבול ואפילו הכי אינו קדושה הואיל ואסור בהנאה לא מהני שעת הכושר והאי ד"ה נמי אתי שפיר דקאי אפילו למ"ד חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אפילו הכי אינו קדושה דאע"ג דעתיד לבוא לידי היתר לא מהני כיון דאסור בהנאה כמו דלא מהני שעת הכושר דשלעבר. עוד נראה לי אפילו לפרש"י ותוספות אע"ג דחמץ בפסח אין שירי' ניכרין (דחמץ אסור בהנאה) אפילו הכי חדש שפיר (נקרא) שירי' ניכרין (משום) דעל (חדש) אינו חייבין עלי' מיתה אלא מלקות ועל טבל חייבין עליו מיתה החמור ממלקות הרי (דקודם הפרשה) היה במיתה החמורה משום טבל ולאחר הפרשה אינו אלא במלקות גרידא משום לאו דחדש ושפיר (נקרא) שירי' ניכרין ע"י הפרשה אבל חמץ בפסח בכרת הוא דחמור ממיתה בידי שמים כדאמרינן בפ' כל שעה לא נקרא שירי' ניכרין דהא לאחר הפרשה היא חייב כרת על השיריים אע"ג (דעל ידי) הפרשה פקע איסור טבל דבמיתה קלה בחמורה מישך שייכא. הרי נתברר לנו היטב דאפילו לרב הונא חלה של חדש קדושה דהוה ליה שירי' ניכרין וכש"כ דקדושה לרב נחמן דהא לו דממעט ולא לאורו גבי חלה לא כתיב:

סימן יב (ב)

וראיתי (לבאר) חדש שנתערב בישן ואין בו בנותן טעם אלא שהוא של חמץ אם יש לו דין דבר שיש לו מתירין ולא בטל או לא:

ורואה אני שדין זה נחלק לשלשה חלקים אחד אם שניהם החדש והישן הם של חמץ השני אם החדש הוא של חמץ ולא הישן השלישי הוא להיפך אם הישן הוא של חמץ ולא החדש דע שהר"ן כתב בפרק כל שעה שאחרים אמרו דהא דחמץ בפסח אוסר במשהו משום דהוה לי' דבר שיש לו מתירין שהוא מותר לאחר הפסח כיון דקים לן כר"ש ואע"ג דר"ש אסר לי' מדרבנן אחר הפסח משום קנסא מ"מ מודה הוא דעל ידי תערובות שרי נמצא שתערובות זה דבר שיש לו מתירין הוא והוא ז"ל השיגו עליהם ואומר כיון דחומרא דבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא קרוב הדבר לומר שלא החמירו בו אלא כשהמין עצמו עתיד להיות ניתר אבל כיון שהחמץ עצמו אסור אע"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין אע"פ שבעלי סברא זו אומרים כיון דמדאורייתא לר"ש דבר שיש לו מתירין הוא כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו ולא נהירא לי שאלו הי' מה שאנו אומרין דאפילו באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל וודאי משמע דחומרא מדרבנן הוא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו ע"כ והשתא משמע לי בחדש וישן שניהם של חמץ שנתערבו זה עם זה לסברת הר"ן [ואין בו] בנותן טעם בטל דכיון דאין לו מתירין לחדש עד יום הנף שהוא בתוך הפסח וכבר ניתק מאיסור לאיסור מאיסור חדש לאיסור חמץ ואין לו שעת הכושר של היתר בינתים הרי אין לו מתירין דמה לי אין לו מתירין מחמת איסור אחד ומה לי אין לו מתירין מחמת שסופו להינתק מאיסור זה לאסור אחר בלתי שעת הכושר בינתים והרי הכא האיסור שני שסופו להנתק לו שהוא חמץ בפסח כיון שהוא עצמו עתיד להיות ניתר לא דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו לסברת אחרים שהביא הר"ן נמי בטל דתערובות זה וודאי אין לו מתירין לאחר הפסח דהא לענין איסור חמץ אין כאן תערובות אלא איסורו בעינו דהא החדש והישן של תערובות שניהם של חמץ הוא וכיון דעתיד להיות ניתק מאיסור חדש לאיסור חמץ בעיני' שאסור מדרבנן לאחר הפסח בלתי שעת הכושר בינתים מעתה דיינינן לי' כדבר שאין לו מתירין ובטל והא אין לומר כיון דאפשר לבטל את כל התערובות הזה דחדש וישן של חמץ קודם הפסח בדבר אחר שאינו של חמץ דכיון שקודם הפסח לא חל עליו עדיין אסור חמץ אין בזה משום אין מבטלין אסור לכתחילה ונמצאו דאיסור חדש שבתוך התערובות הזה דבר שיש לו מתירין הוא דמנלן היא דמשום הכי דיינינין לי' כדבר שיש לו מתירין דכיון כמות שהוא עכשיו אין לו מתירין אבל סברא האחרונה שכתב הר"ן דמשום קנסא דר' שמעון לא פקע מינה דין דבר שיש לו מתירין דלא בא ר"ש להקל עליו תערובות זה של חדש וישן של חמץ הוה לי' דבר שיש לו מתירין ואי משום דסופו להנתק מאיסור חדש לאיסור חמץ הא חמץ בפסח גופי' דין דבר שיש לו מתירין עליו לבעלי סברא זו משום דאפילו חמץ בעיני' מותר מן התורה אחר הפסח ולא קניס ר"ש להקל עליו אלא שיש לדון בזה קצת ונתברר חילוק הראשון והחילוק השני חדש של חמץ שנתערב בישן שאינו של חמץ אע"ג דקודם יום הנף ניתק מאיסור חדש לאיסור חמץ אפילו הכי הוה ליה דבר שיש לו מתירין לסברת אחרים ולסברא אחרונה משום דתערובות זה יש לה היתר לאחר הפסח. ואי משום קנסא דר"ש לא בא להקל עליו אבל לסברת הר"ן בטל כיון שסופו להנתק מאיסור חדש לאיסור חמץ שאין לו מתירין לאחר הפסח בעינו משום קנסא דר' שמעון החלוק השלישי חדש שאינו של חמץ שנתערב בישן של חמץ לסברת אחרים וודאי שרי דהא תערובות זה אין לו מתירין אחר הפסח מחמת תערובתו כיון דרובו חמץ ולסברא אחרונה וודאי אסור דלא קניס ר"ש להקל עליו אבל לסברת הר"ן דלא הוה לי' דבר שיש לו מתירין אלא כשהמין עצמו עתיד להיות ניתר אבל לא כשאינו ניתר אלא מחמת תערובתו יש לעיין בחילוק זה אי נימא הכא הא המין איסור עצמו שהוא חדש שבתערובות הא הוא עתיד להיות ניתר בעיני' אחר יום הנף אע"פ שהתערובות שעמו שהוא של חמץ גורם לו לאסור תערובתו שאין עתיד להיות ניתר אפילו הכי הוה לי' דבר שיש לו מתירין דכמו דאזלינן בתר המין עצמו להקל (דמשום הכי) חמץ לא דבר שיש לו מתירין הוא אף על פי שהתערובות זה כמות שהוא עכשיו לאחר תערובות עתיד להיות ניתר אפילו הכי בתר מעיקרא אזלינן הואיל והמין עצמו בלתי תערובות ועתיד להיות ניתר בטל הכי נמי אזלינן בתר המין להחמיר בחדש שאינו של חמץ שנתערב בישן של חמץ דאע"ג דתערובות הזה כמות שהוא עכשיו אין עתיד להיות ניתר אפילו הכי בתר מעיקרא אזלינן והרי המין עצמו שהוא החדש הי' עתיד להיות ניתר בעיני' אלו לא נתערב ולא בטל או דלמא להחמיר לא אזלינן בתר המין כדמעיקרא אלא בתר השתא אזלינן הואיל והתערובות הזה כמו שהוא אינו עתיד להיות ניתר לאו דבר שיש לו מתירין הוי והכי מסתבר לי דהשתא היכא שכמות שהוא עכשיו יש לו מתירין כמו חמץ בפסח לאחר שנתערב אפילו הכי בתר צד הקל שלו דמעיקרא אזלינן והואיל והחמץ כמות שהוא אין לה מתירין בטל לדעת הר"ן ש"מ דקל היה להם לחכמים בזה כל שכן היכא דכמות שהוא עכשיו לאחר שנתערב אין לו מתירין דאלים איסורו דידי' יותר טפי מדעיקרא דאזלינן בתר השתא והוי לי דבר שיש לו מתירין ובטל ויש לי להביא ראיה לזה מפ"ד דבבא מציעא (ד' נ"ג) דתניא התם מעשר שני בטל ברובא באיזה מעשר שני אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה כלומר דפחות משוה פרוטה אינו תופס פדיונו וכיון דלאו בר פדיון הוא לא הוי דבר שיש לו מתירין ובטלי ושנכנס לירושלים ויצא דהיינו דנפל מחיצות כדמפרש התם דלאו בר אכילה בירושלים הוא כיון דליכא מחיצות ולאו דבר שיש לו מתירין הוא ופריך אמעשר שני דאין בו שוה פרוטה וניתי מעשר דאית לי' ונצטרפינהו כלומר מעשר שני שוה חצי פרוטה ונצטרפינהו עם זה המעורב וכיון שיש בשתיהם שוה פרוטה תופסין פדיונם והוי לי' דבר שיש לו מתירין ומשני דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ומעשר שני זה שאין בו שוה פרוטה על ידי צירוף אפילו הכי שלאחר שנתערב התערובת גורם לו שאין לה פדיון על ידי צירוף והוי ליה דאורייתא ודרבנן מחמת תערובת זה אין לה מתירין ובטל הכי נמי בחדש שאינה של חמץ שנתערב עם הישן של חמץ אע"ג דקודם התערובת יש לו מתירין כיון שאין לה מתירין לאחר התערובת בטל והא וודאי אין לחלק דשאני התם שהתערובת גרם ע"י תערובתו להמין עצמו שהיא מעשר שני גופא שאין לו מתירין ע"י פדיון אבל הכא התערובת של חמץ מן הישן לא גרם להמין עצמו של איסור שהוא החדש עצמו שאין לו מתירין דהא יום הנף סופו להתיר איסור חדש שעליו אלא שקודם יום הנף ינתק התערובת לאיסור חמץ אבל המין עצמו מיום הנף ואילך עומד בהיתרו לעולם דמה בכך דכיון דש"מ מהא דפ"ד בבא מציעא דבמעשר שני דאין בו שוה פרוטה לא דנין לי' לחומרא למין האיסור כקודם שנתערב דהיו לו מתירין ולחומרא אלא כלאחר שנתערב ולקולא דהשתא אין לה מתירין תו אין סברא לחלק בין התערובות גורם למין האיסור עצמו שאין לו מתירין או שאין לו מתירין להתערובת הזה דכיון דשאין מתירין דלא אזלינן בתר המין להחמיר כמו שהיה קודם התערובות כדאזלינן בתרי' לדברי הר"ן להקל משום שאין לו מתירין קודם התערובת דאלו בתר התערובת גם המין עצמו שהיא החמץ חוזר להיתר לאחר הפסח ואפילו הכי אזלינן להקל משום דאין לו מתירין בשעת התערובות הכי נמי גבי חדש נימא הכי להחמיר דניזיל בתר שעת התערובות דיש לו מתירין דאם כן גבי מעשר שני נמי נימא הכי דהי' לו מתירין בשעת התערובת אלא שמע מיני' דאזלינן בתר השתא אחר התערובות דאין לו מתירין וכיון דאזלינן בתר השתא תו אין לחלק בין שהמין עצמו אין לו מתירין מהשתא או שהתערובות שעמו שאין לו מתירין מעכב את המין לבוא לידי היתר אכילה ועוד בלי ראיה נמי הדבר מוכרע מעצמו דמאי טעמא אמרו רבנן דבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו טעמא דכיון דיש לו מתירין לאחר זמן למה ליה למיכל בעודו באיסורו על ידי ביטול המתן עד לאחר זמן שיבא לידי היתר ואם נתערב בדבר אחר שינתק לאיסור קודם שיהיה לו שעת היתר סוף סוף אי אפשר לאכלו בהיתר מחמת התערובות שעמו ובעל כרחך אין לו מתירין ולא עוד שהתערובת הזה סופו לבוא לידי איסור חמור מהשתא דאלו השתא רובו היתר ומיעוטו איסור וסופו ינתק רובו לאיסור ומיעוטו להיתר הלכך ודאי לאו דבר שיל"מ הוא ובטיל נמצא אתה למד לענין חדש שנתערב בישן ואין בחדש בנותן טעם בין שהחדש והישן הוא של חמץ בין שהחדש של חמץ ולא הישן או הישן ולא החדש לא דיבר הר"ן שלשתן בטלין [אם אין בהם] בנותן טעם דאזלינן בתר צד הקל שבו והואיל והאיסור עצמו או התערובת אין לו מתירין כדבר שאין לו מתירין דמי ולסברת אחרים והוא דעת הרמב"ם כמש"כ בסימן שלפני זה כולן בנותן טעם לבד מחדש של חמץ דהוי לי' דבר שיש לו מתירין ולא בטיל משום דתערובות זה יש לו היתר לגמרי לאחר הפסח ואפילו מדרבנן ולסברא אחרונה שלשתן אסורין דלא קניס ר' שמעון להקל עליו ודע דסברא זו הוא דעת הרמב"ן בספר המלחמות בפרק כל שעה שכתב כיון דקיימא לן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל חמץ בפסח אינו בטל לעולם שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ ואין אתה אוסרו לעולם אלא ליומו היום אסור ולמחר הוא מותר עצמו בעיני' מותר מן התורה ולא קניס ר' שמעון להקל עליו וליכא למימר בעיני' כיון דחייב לבערו אין לו מתירין דכל דממילא משתרי ואין היתרו מחוסר מעשה וודאי יש לו מתירין הוא וכש"כ חמץ של נכרי שנפל לקדרה של ישראל שאפילו בעיני' דבר שיש לו מתירין הוא ע"כ:

והנה לנדון דידן בתחלה ראוי לברר אם חמץ בפסח דין דבר שיש לו מתירין עליו או לא והנה אין להקשות על דברי הרמב"ן דחמץ דבר שיש לו מתירין הוא דאף על גב דאסור מדרבנן לאחר הפסח לא קנסו להקל עליו אין להקשות עליו מההיא דפרק ד' דבבא מציעא דמעשר שני שאין בו שוה פרוטה ושנכנס לירושלים ונפל מחיצות בטלין ברוב הואיל ולאו בני פדיון הן לא הוי לי' דבר שיש לו מתירין והא מן התורה בני פדיון הם דנכנס לירושלים הא אמרינן התם מחיצה לקלוט דרבנן שלא לפדותו עוד אבל מן התורה בר פדיון הוא ובמעשר שני שאין בו שוה פרוטה מן התורה בר פדיון הוא כדאמרינן התם ונייתי איסר כלומר ונחלל זה המעשר שני עליו והוי לי' דבר שיש לו מתירין ומשני גזירה דלמא אתי לאתויי פרוטות כלומר מדרבנן גזרו שלא לחללו על איסר דלמא אתי לחללו על פרוטה ואתי לידי תקלה אלמא אף על גב דמן התורה בני פדיון נינהו והוי לי' דבר שיש לו מתירין אפילו הכי כיון דרבנן הפקיעו מהם תורת פדיון לאו כדבר שיש לו מתירין הם הכי נמי גבי חמץ בפסח אף על גב דמן התורה יש לו מתירין בעיני' אפילו הכי כיון דרבנן גזרו עליו כדבר שאין לו מתירין הוא דיש לומר דלא דמי דבשלמא התם גבי מעשר שני אע"ג דיש לו פדיון מן התורה מכל מקום לבתר דאפקועי רבנן לפדיון מיני' שוב אי אפשר לו לצאת לעולם מאיסור תורה והואיל ואין לו מתירין כלל אינו בדין שתאסור התערובות הזה לעולם הלכך בטל ככל איסורין שבתורה אבל בחמץ בפסח הא וודאי עתיד לצאת מאיסור של תורה מאליו לאחר הפסח ואין בו אלא איסור דרבנן משום קנסא שפיר איכא למימר דלא קנסו להקל עליו והוי ליה דבר שיש לו מתירין ויש לי להמתיק סברא זו מטעם אחר דלאו משום דלא קנסו להקל עליו הוא דלא הוי לי' דבר שאין לו מתירין כדברי הרמב"ן דאם כן הא וודאי הקשה עליו יפה הר"ן דכיון דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא כיון שהם גזרו עליו לאסרו לאחר זמן אין ראוי שיחמור עליו חומרא זו בתוך זמנו אלא היינו טעמא דחמץ בפסח דין דבר שיש לו מתירין עליו אף על פי שאף לאחר. הפסח אסור אפילו הכי כיון דאין בו איסור אלא מדרבנן הקל ואלו בתוך הפסח עליו איסור של תורה החמור הוי לי' כדבר שיש לו מתירין דלא בטיל בתוך הפסח משום שעד שאתה אוכלו בעוד שרביה עליו איסור חמור של תורה המתן עד לאחר זמן שפקע מיני' איסור זה החמור ואע"פ שעדיין אין לו מתירין מדרבנן אין לו אלא איסור קל ולגבי איסור תורה כהיתר דמי וזה נכון להסיר תלונת הר"ן ז"ל מסברא זו אלא אי קשיא הא קשיא אי סלקא דעתך חמץ בפסח דבר שיש לו מתירין עליו מאי טעמא דר' יוחנן וריש לקיש דאמרו בפרק כל שעה (דף כ"ט) חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם הא אמר ר' שמעון בפרק שביעי דנדרים (דף נ"ח) כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני הקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור ואף על גב דכתב שם הרמב"ן אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עלי' דר' שמעון ואפילו דבר שיש לו מתירין בטל ואנא דאמרי כרבנן ע"כ קשה לי הא אפילו אם תמצי לומר דפליגי רבנן עלי' דר"ש בהא הא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן בפרק ב' דביכורים דמעשר שני ובכורים אוסרין בכל שהוא מלאכול בירושלים והיינו טעמא כיון דיש לו תקנה לאכלן בירושלים הוי לי' דבר שיש לו מתירין ולא בטל אלמא סתם לן תנא כר' שמעון והנה בפרק ד' דבבא מציעא דפריך התם מרישא דההיא דפ' ב' דבכורים דתנן תרומה עולה באחד ומאה משא"כ במעשר. ואי איתא לדחזקיה דהתם הוי ליה דבר שיש לו מתירין לא תקשה דאי אמרת דלרבנן דבר שיש לו מתירין בטל מאי פריך דלמא רבנן היא דאי אפשר לומר כן דסיפא דההיא מוכח דסבירא לי' להאי תנא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל מדמעשר שני ובכורים אוסרין בכל שהוא והכי נמי לא תקשה מההיא דפרק שביעי דנדרים דתנן קונם פירות האלו כו' אפילו גידולי גידולין אסורין (ומפרש ר' אבא בגמ' (דף נ"ט) דהיינו טעמא הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו הוי לי' כדבר שיש לו מתירין אלמא סתים לן תנא כר' שמעון דיש לומר דהא דמפרש טעמא משום דהוי לי' דבר שיש לו מתירין הני מילי לר' ינאי דהתם אבל לר' יוחנן היינו טעמא דגידולי גידולין אסורין דקונמות אין איסורן ע"י קרקע לפיכך אין בטלין על ידי קרקע כדמוכח התם ומכל מקום מההיא נמי קשה דפריך התם והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלי' ותנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה כו' הא למאה תעלה ואי סלקא דעתך דלרבנן אפילו דבר שיש לו מתירין בטיל מאי קשה דלמא ההיא רבנן היא ובריש פרק קמא דביצה (דף ד') אמר רב מתנא עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן ופריך והא קא מהפך באיסורי' ומשני כיון דרובא דהתירא הוא כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך וקאמר ולרב אשי דאמר כ"ד שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל מאי איכא למימר ומאי קשה הא ר' אשי ע"כ אליבא דר' שמעון קאמר ודלמא רב מתנא כרבנן סבירא לי' כדס"ל לר' יוחנן ולריש לקיש לפי דעת הרמב"ן. אלא וודאי שמע מיני' דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל לכולי עלמא הוא ואם תאמר אי דבר שיש לו מתירין לכולי עלמא לא בטיל א"כ למאי דסלקא דעתי' דר' בפרק הערל (דף פ"ב) דקדשי קדשים לזר דבר שיש לו מתירין הוא הואיל ומותרין לכהן קשה א"כ אמאי תנן במס' תרומות בכל מקום דתרומה עולה באחד ומאה אמאי הא הוי לי' דבר שיש לו מתירין וכמו שהקשו התוס' שם. דאי אמרת בשלמא דרבנן פליגי עלי' דר"ש הני מתניתין רבנן הוא אלא אי אמרת דבר שיש לו מתירין לכולי עלמא לא בטיל הא מני ויש לומר דלטעמיך דאפילו תמצא לומר דפליגי רבנן ע"כ תרומה עולה במאה ואחד אפילו לר' שמעון דאמר כ"ד שיש לו מתירין לא נתנו בהם חכמים שיעור דקתני סיפא וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומות מעשר וכו' נתנו בהם חכמים שיעור ומדס"ל לר' שמעון דכל דבר שיש לו מתירין לא בטל ואפ"ה תרומה בטילה שמע מיני' לאו דבר שיש לו מתירין הוא' וא"כ הא דר"א ע"כ ככולי עלמא לא אתיא ויתבאר זה בס"ד ועוד קשה בין שתאמר רבנן פליגי עליה דר' שמעון ובין שתאמר לא פליגי ע"כ לר' יוחנן גופא דבר שיש לו מתירין לא בטיל דהא בפרק ה' דביצה (דף ל') גבי שנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות סבירא לי' לר' יוחנן דאסורין אע"ג דתחומין דרבנן משום דאין ברירה והרי אפילו למ"ד אין ברירה אינו אלא ספיקא שמא נחלף של זה לזה כל חלקו או מקצתו דהא אפשר לומר נמי שמא לא נחלפו כלל ולכל אחד הגיע חלקו ומותר כמו שכתבתי בספר שאגת ארי' סי' (צדיק) ע"ד התוספות והוכחתי שם כן וכיון דספיקא הוי ואפילו הכי אזל ר' יוחנן בתחומין דרבנן לחומרא אע"ג דבכל דרבנן ספיקא לקולא שמע מיניה דס"ל כר"א בפר' קמא דביצה דתנן התם ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה כו' וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ופריך הגמ' בשלמא לרבה דאמר משום הכנה האי ספיקא דאורייתא וכל ספיקא דאורייתא לחומרא אלא לר' יוסף ולר' יצחק דאמרו משום גזירה ספיקא דרבנן הוא וכל ספיקא דרבנן לקולא ומשני אתאן לספק טריפה אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי לי' דבר שיל"מ וכל דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל אלא אי אמרת ספק טריפה דבר שאין לו מתירין ותבטל ברובה ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות היא דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל כש"כ דאורייתא רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי לי' שיל"מ וכל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל כלומר וכמו דלא בטיל הכי נמי ספיקא אסורה אפילו בדרבנן והכי נמי סבירא לי' לר' יוחנן דספיקא אפילו בדרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור והוא הדין נמי דלא בטיל דהא האי דלא בטיל בדרבנן וספיקא לחומרא כי הדדי משוי להם לרב אשי וכי תימא דספיקא חמור מביטול ואיסור של תורה יוכיח דאע"ג דבטל אפ"ה ספיקא דאורייתא לחומרא אף אתה אל תתמה אי דבר שיש לו מתירין בטיל לר' יוחנן אפילו בחמץ דאורייתא אע"ג דמחמיר בספיקא אפילו דרבנן והא דאלים לו בתחלת הסוגיא דבר שיש לו מתירין דלא בטיל מספיקא בדרבנן היינו בשל תורה דווקא דהיינו אליבא דרבה דאמר משום הכנה דהוי מן התורה דספיקא אסור והכי נמי דבר שיש לו מתירין לא בטיל אבל בדרבנן כיון דקא סלקא דעתי' דספיקא אפילו בדבר שיש לו מתירין מותר כל שכן דבטל דקל וחומר משל תורה דאע"ג דספיקא אסור אפילו הכי בטל הא ליתא דאין למדין של סופרים משל תורה בקל וחומר כדתנן בפרק ג' ממסכת ידים וכדאמרינן בפרק קמא דנדה (דף ז') ותדע דהא רב פפא קאמר האי תנא כו' דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל וכ"ש בדאורייתא ומדמסיים וכ"ש בדאורייתא שמע מיניה דאכתי דחוק לאוקמי להא ספיקא אסורה דאתא לספק טריפה אע"ג דרישא מיירי מאיסור נולד משום האי קושיא דהוי לי' ספיקא דרבנן ולקולא אלמא אע"ג דלהאי תנא כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן באלף לא בטיל אפילו הכי ספיקא מותר בדרבנן ש"מ בדרבנן ספיקא קילי מביטול וכיון דספיקא בדבר שיש לו מתירין אפילו בתחומין דרבנן לחומרא כ"ש דלא בטיל ואי סלקא דעתך חמץ בפסח דבר שיש לו מתירין הוא אמאי בטיל לר' יוחנן השתא בדרבנן לא בטיל כ"ש בדאורייתא דהיינו חמץ אלא וודאי חמץ בפסח לאו דבר שיש לו מתירין הוא ומ"ש שם הרמב"ן ותדע דהא אמר ר' יוחנן ור"ש) כל האיסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ווין נסך והא טבל דבר שיש לו מתירין הוא ולא הוציא מן הכלל כיוצא בו תניא בפרק השוכר במס' עו"ג ע"כ נ"ל דאינו ראיה דהא היינו טעמ' דטבל אוסר במשהו משום דכהיתרו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי כדמפרש התם. והרי האי טעמא לא שייך אלא בטבול לתרומה לחוד דהיתרו בכל שהו אפילו חטה אחת אבל בטבול למעשרות ע"כ ליתא להאי טעמא דהא שיעורי דידהו מן התורה נינהו וכיון דבתרומה קאי יש לומר דלא הוי לי' דבר שיש לו מתירין דהא בפרק ג' דמנחות (דף ל"א) גבי ר' שמעון שזורי שנתערב לו טבל בחולין ללישנא קמא אמר לי' ר' טרפון קח מן השוק ועשר עליו דמדאוריתא ברובא בטל ורוב עם הארץ מעשרין הם והוי לי' מעשר מן הפטור על הפטור אבל מן הנכרים לא דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשר והוי לי' מן החיוב על הפטור ואיכא דאמרי א"ל קח מן הנכרי דיש קנין אבל לא מן השוק דאין רוב ע"ה מעשרין ומשמע התם בתוס' דאין תקנה להפריש על טבל המעורב אלא בהני דא"ל ר' טרפון אבל בשאר חיובא מעשר מדרבנן כה"ג משל חו"ל ומעציץ שאינו נקוב לא דהני דמי טפי לחיוב מטבל המעורב והוי לי' כמו מהחיוב על הפטור ולפ"ז אי אמרינן אין רוב ע"ה מעשרין ואין קנין לנכרי טבל המעורב בחולין אין לו תקנה להפריש עליו מעשר מד"א וכיון דאין לו תקנה בזה לאו דבר שיש לו מתירין הוא דטעמא דטבל לא בטל משום דבר דיש לו מתירין להפריש ממקום אחר דהא ליתא ואע"ג דאפשר להפריש עליו מיניה ובי' כיון דיש לו פסידא ע"י זה לאו דבר שיש לו מתירין הוא כמ"ש לעיל בשם ר"ת והשתא א"נ דהא דטבל לא בטל לר"י ולריש לקיש (הוא) מטעמא דכהיתרו כך אסורו ולא משום דהוה לי' דבר שיש לו מתירין משום דסבירא לי' אין קנין לנכרי ואין לו מתירין ע"י תקנה זו שיפריש משל נכרי עליו דהוה לי' מן החיוב על הפטור וכן בשאר טבל דדבריהם נמי אין לו תקנה להפריש ממנו על טבל זה המעורב בחולין משום דכל הני דמי לחיוב נגדו וכן דעת התוס' מאי איכא להפריש מן הדמאי של שוק עליו דהא לא מסתבר לומר דס"ל לר' יוחנן ור"ל כהאי לישנא דאין רוב עם הארץ מעשרין דהא הלכה רווחת בכולי' גמרא דרוב ע"ה מעשרין הן ובוודאי ר"י ור"ל לא פליגי עלה מ"מ כיון דהאי טעמא דכהיתרו כך איסורו לא שייך בטבול למעשרות אלא בטבול לתרומה בלבד דהותרו בחטה אחת וכיון דבטבול לתרומה מיירי אי אפשר לתרום עליו משל דמאי דעם הארץ דאין צריך להפריש תרומה מן הדמאי דלא נחשדו ע"ה עליו כדאמרינן בפ"ק דיומא (ובכמה מקומות) נמצא טבל של תרומה המעורב ברוב חולין אין לו מתירין כיון דאי אפשר להפריש עליו ממקום אחר בטל לו תקנה הלכך אי לאו משום כהיתרו כך איסורו היו בטל ברוב ולא דמו לטבול למעשרות דיש לו מתירין אע"ג דאין קנין לנכרי אפילו הכי יכול להפריש עליו ממקום אחר מה שא"כ בתרומה וכדאמרינן והשתא ר' יוחנן ור"ל דיהבו טעמא כהיתירו כך איסורו לא פליגי אדר"ש דאמר טבל לא בטל משום דהוה לי' דבר שיש לו מתירין היינו בטבל למעשרות אבל בטבול לתרומה לא ואי לאו משום כהיתירו כך איסורו הי' בטל כיון דאין לו מתירין וכדאמרן:

ומיהו כל זה למאי דפירשו התוס' דאי אפשר להפריש מטבל דרבנן על טבל זה המעורב בחולין אבל לפי' מ"ש לעיל סי' דכל בדרבנן חד הוא ומפרישינן מזה על זה. א"כ טבול לתרומה אפילו אם תמצי לומר אין קנין לנכרי אפילו הכי יש לו מתירין על ידי שיפריש עליו משאר טבול לתרומה דדבריהן ואי ס"ל לר' יוחנן וריש לקיש דבר שיש לו מתירין לא בטל הא כל טבל דבר שיש לו מתירין הוא ואכתי תקשה למה לי טעמא דכהיתירו כך איסורו מ"מ הר"ן שם בפרק השוכר תירץ בשם ר"ת דאי כשיש לו טבל אחר שיפריש ממנו לפי חשבון על זה הטבל שנתערב בכאן הכי נמי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלא הכא במאי עסקינן כגון שאין לו טבל ממקום אחר כו' מאי אמרי' יפריש מיניה וביה כלומר ממעורב זה ליתא שאם היה מפריש ממנו לא היה די לו שיפריש ממעורב זה לפי חשבון הטבל שנפל בו שנמצא שמפריש מן הפטור על החיוב אלא היה צריך שיפריש כנגד כולו כאילו היה הכל טבל וכל כהאי גוונא שאין לו תקנה אלא אם כן יפסיד יותר מדינו לאו דבר שיש לו מתירין נקרא ע"כ ולדבריו צ"ל הא דאמרינן סוף פרק ג' דחלה זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף. ענבי בציר עם ענבי עוללות. אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל. צ"ל שנתערבו זיתי מסיק עם זיתי ניקוף במחצה על מחצה וכן ענבי בציר עם ענבי עוללות וכש"כ ברוב מן החיוב דאי רובא מן הפטור אמאי באין לו פרנסה ממקום אחר מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל תינח תרומה אינה בטילה ברוב משום טעמא דכהיתירו כך איסורו אלא תרומת מעשר הא היתירו יש לו שיעור מן התורה ואינו במשהו ואמאי אינו בטל ברובא ואי משום דיש לו מתירין הא כל כהאי גוונא לאו דבר שיש לו מתירין הוא אלא וודאי כדאמרן והתוס' שם בשם ר"ת פי' בענין אחר ויש לגמגם על זה ואין זה מקומו מ"מ קשה לי (על זה) דאמאי לא קאמר טעמא במינו במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין כבר עמדו עליו קמאי ז"ל ותרצוהו שפיר הרי נתברר דחמץ אין עליו דין דבר שיש לו מתירין דהא לר' יוחנן חמץ בפסח בנותן טעם אע"ג דוודאי ס"ל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ש"מ כדאמרן וא"כ תערובות חדש וחמץ אין על החדש דין דבר שיש לו מתירין משום דאינתיק מאיסור לאיסור וכדאמרן:

וראיתי להרא"ש בתשובה כלל ב' סימן א' שכתב בשם מהר"ם רבו מה שאנו שותין שכר י"א משום ס"ס ספק חדש ספק ישן אם תמצי לומר חדש שמא השריש קודם לעומר ואחד אומר דבר שיש לו מתירין אפילו ס"ס אסור אלא להכי שרי דבטלי בששים במים והא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל דווקא במינוי והרא"ש השיג עליו ואמר דהא ידוע שהשעורים נותן טעם במים אלא היינו טעמא דמותר משום ס"ס אפילו בדבר שיש לו מתירין מהני ע"כ ומשמע דלא ס"ל דמשום ניתוקי מאיסור לאיסור לאו דבר שיש לו מתירין הוא דהא שכר של שעורים חמץ דגן גמור הוא כמה שכתבו התוספות והרא"ש ושאר פוסקים בריש פ' אילו עוברין ואי שהי עד לאחר הפסח אסור משום קנסא לר' שמעון ואפילו הכי משוי לה הרא"ש ורבו כדבר שיש לו מתירין אלמא סבירי להו כיון דיש לה מתירין מאיסור חדש זה דהשתא אע"פ שסופו לינתק לאיסור חמץ בפסח דבר שיש לו מתירין הוא ולא בטל וליכא למימר דסבירי ליה דחמץ בפסח נמי דבר שיש לו מתירין הוא שהרי בסוף פרק בתרא דעכו"ם פסק דחמץ יבש ביבש חד בתרי בטל ובפרק כל שעה פסק דבערב פסח משש שעות ולמעלה בנותן טעם בטל ואי דבר שיש לו מתירין הוא אפילו ביבש ביבש ובערב פסח משש שעות ולמעלה נמי לא ליבטל במינו אלא וודאי כדאמרן וי"ל דוודאי ניתוק מילתא הוא והרא"ש ז"ל מיירי משכר של נכרים דסתם שכר במדינות אשכנז וצרפת מקום דירת הרא"ש ורבו עד היום משל נכרים היא והא וודאי חמץ של נכרים אפילו בעינו לכולי עלמא יש לו מתירין הוא' דהא חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח שרי ולא קניס ר' שמעון כדאמרינן בפרק כל שעה והרי שכר של נכרים מחדש אין סופו להינתק מאיסור לאיסור הלכך לכ"ע הוי ליה דבר שיש לו מתירין וכמש"כ בס"ד ומ"מ אני רואה לכאורה מדברי הרא"ש בפירושו למסכת נדרים (דף נ"ט) דניתוק לאו כלום הוא וצריך אני להעתיק הסוגי' ולהרחיב בה קצת ביאור אמרינן התם קונמות הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' הוי כדבר שיש לו מתירין ולא בטל ופריך והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלי ברובה דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב הא למאה תעלה אמרי בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה אי הכי אימא סיפא אם היתה טהורה תמכור לכהן אלא בישראל שנפלה לו מבית אבי אמו כהן עסקינן והא דקתני סיפא תמכור לכהן חוץ מדמי אותו סאה אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאתשולי עלי' משום דר' נתן דאמר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו מקטיר עליה תרומה מאי מצוה לאיתשולי עלי' זה סוגיות הגמרא ופירש הרא"ש והרי תרומה כו' אע"ג דאי מיתשיל עלה הדרה לטיבלה מ"מ מכלל תרומה יצא ע"י שאלה ע"כ אלמא כיון דיצתה מידי איסור תרומה ע"י שאלה אע"ג דעל ידי זה ניתקה מאיסור לאיסור מאיסור תרומה לאיסור טבל הוה לי' דבר שיש לו מתירין ומ"מ אומר אני שבחנם דחק לפרש כן דוודאי ניתקו לאו דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו הכי תרומה הוי ליה דבר שיש לו מתירין על ידי שאלה אע"ג דהדרה לטיבלה הא טבל גופא דבר שיש לו מתירין הוא כדאמר ר' שמעון התם וטעמא משום דאפשר להפריש עליו ממקום אחר כמש"כ לעיל. ואפשר דלהרא"ש נמי ניתוק לאו כלום הוא והא דחשיב לתרומה דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה אע"ג דהדרה לטיבלה משום דהכא בתרומה טמאה עסקינן דהשתא כשהיא תרומה רכיב עלי' תרתי איסורי לזר האוכלה א' משום איסור זרות וא' משום תרומה טמאה ואסורה אף לכהן וכו' איתשיל עלה והדרה לטיכלה לא רכיב עלה אלא שם איסור אחד של טבל בלבד וס"ל דכל כהאי גוונא דאסורה משום שני שמות ויש לו מתירין לאחד מהם הוי ליה דבר שיש לו מתירין אע"ג דאין לו מתירין לשם השני לא מעכב האי דאין לו מתירין על חברי' דיש לו מתירין מלדונו כדבר שיש לו מתירין דמוטב לאכלו לאחר זמן שתיפקע מעליו איסור אחד מלאכלו עכשיו בעודו עליו כל איסורין והכי נמי כל היכא דיש לו תקנה לינתק מב' איסורים לאחד כגון מתרומה טמאה לטבל ע"י שאלה כדבר שיש לו מתירין דמי. ואע"ג דכתב שם הרא"ש הא דמהדר לאקשוי' ולא מקשי מכמה ששנו בהם בפירוש שתרומה עולה במאה ואחד משום דכולהו איכא לאוקמינהו בתרומה ביד כהן אבל הכא אסיפא קא סמיך דעל כרחך לא ביד כהן הוא עד כאן והשתא למה ליה למדחק דאסיפא קא סמיך תיפוק ליה דעיקר קושיא שלו הוא מתרומה טמאה דווקא דעל ידי שאלה ניתקה מתרי איסורי לחדא איסורא של טבל לבד אבל משאר משניות לא שייך האי טעמא דהא מעיקרא ליכא עלה אלא איסור אחד של תרומה וכי מיתשיל עלה תינתק מאיסור זה לאיסור אחר של טבל ולא הוה ליה דבר שיש לו מתירין כלל ויש לומר דגם הרא"ש מודה דגם תרומה ע"י שאלה דבר שיש לו מתירין הוא אע"ג דע"י שאלה הדרא לטיבלא הא טבל נמי דבר שיש לו מתירין הוא וכדפרישית וא"כ הוה מצי למיפרך מכמה משניות ששנו בה דתרומה עולה במאה ואחד דאע"ג דטהורה היא אפילו הכי דבר שיש לו מתירין הוא ע"י שאלה אבל השתא דהגמרא פריך מתרומה טמאה אין צריך לפרש האי דבר שיש לו מתירין שע"י שאלה משום דטבל גופי' דבר שיש לו מתירין. אלא אפילו בעודה בטבלה שם דבר שיש לו מתירין עליו משום דע"י שאלה זו ניתקה מיד משני איסורים לאיסור אחד וכמש"כ זה נראה לי ללמוד זכות על הרא"ש דהא וודאי אי אפשר לעלות על הדעת דניתוק הוה ליה דבר שיש לו מתירין ואין ראוי לייחס סברא גרועה ומשובשת (להרא"ש ז"ל) אבל אכתי אפילו למאי דפרישית לא אתי שפיר פירושו ז"ל חדא דלמאי דס"ל להרא"ש דחמץ לאו דבר שיש לו מתירין הוא כמש"כ ע"כ מתרי איסורי לחדא איסורי דבר שאין לו מתירין הוא הואיל ולא הותר לגמרי אלא עדיין רכוב עליו איסור אחד לעולם שאין לו מתירין ממנו כמש"כ לקמן בסימן ועוד אפילו אם ת"ל דמתרי איסורי לחדא איסורא כדבר שיש לו מתירין דמי שאני התם דעכ"פ סופו לבוא לידי היתר לגמרי אבל הכא תרומה טמאה ע"י שאלה האיך אפשר לשנוי' כדבר שיש לו מתירין מהאי טעמא דינתק מתרי איסורי ע"י שאלה זו לאיסור אחד של טבל הא טבל אין לו מתירין ע"י ביטול לגמרי דהא טבול לתרומה אוסר בכל שהוא ואינו בטל משום דכהיתירו כך איסורו דחטה אחת פוטרת את הכרי מן התרומה כדאמרינן בפרק השוכר וכמש"כ לעיל ועל כן אי אפשר לדון תרומה טמאה כדבר שיש לו מתירין משום ניתק זה מתרי איסורי לחדא איסורא כיון דאיסור זה הוא גופי' לא מהני ליה ביטול ואי אפשר לצאת תערובות זה מאיסור להיתר והרי אין לו מתירין ובע"כ אי אפשר לך לומר דהוי ליה דבר שיש לו מתירין אלא משום דאמרינן דאיסור דטבל יש לו מתירין על ידי הפרשה והשתא דאתית להכי א"כ אין נפקא מינה בהא דפירש הרא"ש דמה נ"מ הוה ליה דבר שיש לו מתירין משום דמ"מ מכלל תרומה יצאת ע"י שאלה והרי כיון דאכתי לא יצאת מאיסור טבל לא מהני לה כלום במאי דניתקה מתרי איסורי לאיסור טבל גרידא כיון דטבל לא מהני ליה ביטול אלא א"כ אתה אומר דאפשר לתרומה זו לצאת נמי מאיסור טבל ע"י הפרשה ממקום אחר א"כ האי טעמא איכא נמי בתרומה טהורה דהוה ליה נמי דבר שיש לו מתירין מהאי טעמא וטעם אחד לשניהן בין טהורה בין טמאה ולא נוסף שום דבר בטמאה שדין דבר שיש לו מתירין עלה משא"כ בטהורה אלא היא היא ומהשתא אפילו אם תיחס סברא זו להרא"ש דס"ל ניתקה מילתא היא אכתי לא הועיל כלום בטעמא דידי' כיון דניתקה לא מהני ליה ביטול ובע"כ צריך לומר דאפשר לה לצאת מניתק זה של טבל להיות היתר ע"י הפרשה ממקום אחר א"כ לא מהני ניתק זה לכלום לשווי' ע"י לדבר שיש לו מתירין ובהאי טעמא לחוד סגי:

ואם תאמר למאי דפרישית דמאי דקאמר והרי תרומה דאי בעי מיתשל עלה ואע"ג דע"י שאלה תיהדר לטיבלה הא טבל גופי' יש לו מתירין ע"י הפרשה מאי פריך מהא הא למאה תעלה דילמא ס"ל להאי תנא אין קנין לנכרי ואין תקנה לטבל המעורב להפריש עליו ממקום אחר ואפילו משל דמאי נמי לא דהא לא גזרו תרומה על דמאי וכמו שכתבתי למעלה דמהאי טעמא מפרש הגמרא טעמא דטבל אוסר בכל שהוא דכהיתירו כך איסורו משום דס"ל אין קנין לנכרי ואפילו להחולקים על התוס' דפ"ג דמנחות וס"ל דטבל המעורב בחולין יש לו תקנה להפריש עליו ממקום אחר ע"י שיפריש עליו משאר טבול לתרומה מדבריהם הא לדידהו הא דקאמר טעמיה משום דכהיתירו כך איסורו ולא מטעם דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דנפקא מינה אם אין לו טבל ממקום אחר להפריש עליו וכל כהאי גוונא לאו דבר שיש לו מתירין הוא וכדברי ר"ת ז"ל וכיון דהכי הוא אכתי תקשה לך מאי פריך הא למאה תעלה הא דבר שיש לו מתירין הוא ע"י שאלה דילמא מיירי בלית ליה טבל ממקום אחר להפריש עליו וכי הדרא לטיבלא ע"י שאלה תו לית ליה תקנתא אע"ג דמתניתין דדייקינן מינה הא למאה תעלה סתמא קתני אין זה דוחק לאוקמי לה באין לו טבל ממקום אחר דהא הגמרא רצה לאוקמי בתרומה ביד כהן עסקינן אי נמי בישראל שנפל לו מבית אבי אמו כהן אע"ג דמתניתין סתמא קתני אלא דלא איתוקם ליה מגופי' דמתניתין דע"כ לא מתוקמא (אלא) בהכי ויש לומר ולטעמיך דאפילו אם תפרש דהא דרצה הגמרא לומר דתרומה דבר שיש לו מתירין הוא ע"י שאלה אע"ג דהדרא לטבלא לאו משום דטבל יש לו תקנה אלא משום דמכלל תרומה יצאת ע"י שאלה וכדעת הרא"ש מ"מ תקשה מאי פריך הא למאה תעלה דלמא מיירי שמת המפריש של תרומה טמאה זו שנפלה לפחות ממאה חולין והא היורש אי אפשר למתשל עלה כיון דלא על פיו קדשה ולפיכך הא למאה תעלה דאין לה מתירין כיון דאי אפשר בשאלה להוציא שם תרומה ממנה הלכך נראה לי לפרש דמשנה יתירא קא קשיא ליה אי ס"ד דתרומה דבר שיש לו מתירין הוא כל היכא דיש לו תקנה ע"י שאלה למה ליה למתני סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב לתני סתמא תרומה טמאה שנפלה לחולין תרקב דמשמע כל חדא וחדא כדינו אי תרומה שיש לו מתירין היא אפילו נפלה ביותר ממאה תירקב אי לא שאיל עלה ואי תרומה שאין לה מתירין ע"י שאלה או שאי אפשר למשאל עלה כגון שמת התורם וודאי בפחות ממאה תרקב הא במאה תעלה דכבר שנינו שם דתרומה עולה באחד ומאה ומדתנן משנה יתירה סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב ש"מ דקא משמע לן דלעולם לא משכחת לה דתירקב אלא בנפלה לפחות ממאה הא במאה מילתא פסיקתא היא דתעלה לעולם אפילו בגוונא דאפשר בשאלה וכי מתשיל עלה יש תקנה לטבולה ע"י הפרשה ממקום אחר והשתא פריך שפיר:

והנה יש בידי להביא ראיה לכאורה דניתק מאיסור לאיסור לאו דבר שיש לו מתירין הוא מהא דתנן סוף פ"ב דערלה בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים והך בבא לר' שמעון איצטריכא ליה דקתני רישא דההיא חתיכה של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות כלומר של חולין ויש בשל חולין לבטל את של קדשי קדשים בפני עצמו ושל פיגול ונותר בפני עצמו ואין בה כדי ביטול כולם אסור לזרים משום דס"ל לתנא קמא דשנים או שלשה שמות כלומר איסורין חלוקין מצטרפין לאסור כדתנן התם ומותר לכהנים דבשר קדשי קדשים הותר להן והרי אין בפגול ונותר לבד בכדי נותן טעם' ר' שמעון מתיר לזרים ולכהנים דס"ל התם דשתים או שלשה שמות אין מצטרפין וקמ"ל סיפא דבשר קדשי קדשים וקלים מצטרפין שתיהם לאסור לטמאים אפילו לר' שמעון דתרווייהו חד שמא נינהו והשתא תקשה לר"ש למה לי צירוף בהא דסיפא לר' שמעון בכדי נותן טעם לאסור לטמאים הא אפילו (אם) אין בו בנותן טעם נמי אסור לטמאים דהא אסור קדשים לטמאים דבר שיש לו מתירין הוא דהא יש לו תקנה ע"י טבילה וערב שמש וכל דבר שיש לו מתירין לר' שמעון לא בטיל כדאמרינן התם בפ"ז דנדרים ואפילו תימא דבשר קדשי קדשים לטמאים זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא דהא אפילו לכי תפקע טומאתו מיניה אכתי אסורה לו משום זרות ומתרי איסורי לחדא איסורא לאו דבר שיש לו מתירין הוא וכמש"כ לעיל אבל בשר קדשים קלים לר"ש למה לי צירוף הא וודאי טומאת הגוף לגבי קדשים קלים שמותרים לזרים טהורים דבר שיש לו מתירין הוא ע"י טבילה ובע"כ הא דבעי צירוף לר"ש מיירי או בטומאה אריכתא בת שבעה ימים או בטומאה קלה בת יומא כגון בעל קרי וטמא שרץ אלא שנטמא ביום שני של שחיטת קדשים קלים הללו שנתבשלו עם הבשר תאוה דכיון שאין זמן אכילת קדשים קלים אלא לשני ימים ולילה אחת שבינתים כי נטמא ביום שני לאכילתן עד דטבול ועבוד ערב שמש והותר לו משום אסור טומאה כלתה זמן אכילתן וחל עליו איסור נותר הרי שתנתק לטמא זה מאיסור לאיסור מאיסור טומאה לאיסור נותר בלתי שעת הכושר בינתים וכש"כ בטומאה אריכתא שעד שלא פקע איסור טומאה ממנו קדים איסור נותר לחול עליו מכמה ימים. והשתא אי אמרת בשלמא דנתוקי לאו כדבר שיש לו מתירין דמי היינו דבעי צירוף אלא אי אמרת ניתוקי כדבר שיש לו מתירין דמיא למה לו צירוף הא איסור טומאה לעולם יש לו מתירין הוא ואם תאמר כיון דטומאת הגוף דבר שיש לו מתירין הוא הואיל ויש היתר לאיסורו ע"י טבילה א"כ קשה הא דאמרינן בריש פרק עד כמה (דף כ"ז) אמר שמואל תרומת חוץ לארץ בטילה ברוב רבה מבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו והרי תרומה אינה נפסלת בזמן כקדשים ואפילו הכי בטילה ברוב לאכלה בימי טומאתה ולא אמרינן דהוה לה דבר שיש לו מתירין ע"י טבילה וליכא למימר דרבה לא ס"ל הא דרב אשי בפרק קמא דביצה דאפילו בדרבנן דבר שיש לו מתירין לא בטל אלא בדרבנן ס"ל דבטל כדאמר ליה לר"פ התם דא"כ הוה ליה להגמרא לומר אהא דרבה ולרב אשי דאמרו דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל מאי איכא למימר כדאמר לה הכי עלה דרב מתנה בפ"ק דביצה וכמש"כ לעיל וגם ברמב"ם פרק י"ג מהלכות תרומות פסק להא דרבה וכן פסקו שארי פוסקים אע"ג דקי"ל כרב אשי. ואין לומר דהיינו טעמא בתרומת חוץ לארץ דבטולה ברוב לאכלה בימי טומאתו משום דמיגו דמהני ביטול לזרים דאין לו מתירין אהני נמי לכהנים טמאים אע"ג דיש לו מתירין דאי אפשר שתועיל ביטול זה' לחצאין לזרים ולא לטמאים אלא מיגו דמהני לזה מהני נמי לזה אבל בהא דחתיכת קדשים קלים שנתבשלה עם בשר התאוה דבטל בנותן טעם לטמאים ליכא מיגו דהא בלאו הכי קדשים קלים מותרים לזרים אפילו בעינו והא דלא חשיב לה דבר שיש לו מתירין בע"כ ש"מ דמשום ניתוקי הוא וכדפירשתי דאי אפשר לומר כן. חדא דמאי חזית לומר מיגו להקל אדרבה נימא מיגו דלא מהני ביטול לטמאים לא מהני נמי לזרים דמיגו אמרינן לחומרא ולא להקל לפירוש הרמב"ם והרע"ב כמו שכתבתי לעיל ועוד שהרי התוספות וכמה פוסקים ס"ל דאין תרומת חוץ לארץ בטלה ברוב אלא לטמאים אבל לזרים בעי מאה ואחד א"כ אין כאן מיגו לגמרי ויש לומר דקל הוא שהקילו חכמים בתרומת חוץ לארץ כמו שהקילו לבטלה לכתחילה כדי לאכלו בימי טומאתו אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה ואפילו בדרבנן הכי נמי הקילו בו דאפילו דבר שיש לו מתירין נמי בטל ואע"ג באסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה נמי מבטלין לכתחילה לכולי עלמא כדאמרינן גבי' איסור נולד בפ"ק דביצה דעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט דמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן מ"מ דבר שיש, לו מתירין לא מבטלינן אי לאו טעמא דמקלי קלי איסורו תרומת חוץ לארץ דקילו טפי דהא אמרינן התם בפרק עד כמה דאין אסורין אלא למי שטומאתו יוצאת מגופו ולא בטומאת מגע והכי נמי אוכל והולך ואח"כ מפריש כדאמרי' התם וכן לענין הגעלה הקילו בו ביותר כמש"כ אלמא קל הי' להם לחכמים בהא דתרומת חוץ לארץ יותר מכל איסורים דדברי סופרים ואף אתה אל תתמה אם אפילו דבר שיש לו מתירין בטילה בה:

אבל מכל מקום לפירש הרמב"ם והרע"ב בפרק ב' דביכורים יש להוכיח דתרומה וקדשים לזרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא דהא תנן התם גבי מעשר שני וביכורים ואסורין בכל שהוא מלאכול בירושלים כלומר שאם נתערבו בירושלים אוסרין תערובתן בכל שהוא דהוי לי' דבר שיש לו מתירין כיון שיכול לאכלו שם אבל אם נתערבה חוץ לירושלים הואיל ויש טורח להעלותן בטילין ולא הוי ליה דבר שיש לו מתירין וגדוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה כלומר אם זרען בירושלים אסורין הגידולין ואוסרין תערובתן בכל שהוא אפילו לזרים אם ביכורים הם ולבהמה אם מעשר שני הם אף על גב דלזרים ולבהמה לאו דבר שיש לו מתירין הוא דהא אין להן היתר לעולם אפילו הכי הואיל וחל על התערובות שם ביכורים ומעשר שני לאסור לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין זה לאסור לאכול לזרים אם ביכורים הם ולבהמה אם מעשר שני הוא כן פירשו ז"ל והא דקתני התם בסיפא ור' שמעון מתיר אגידולין לחוד פליג ושמע מיניה דאמרינן הואיל לכולי עלמא כהאי גוונא הואיל וחל עליו תערובות זה לאסור בכל שהוא משום דבר שיש לו מתירין לאסור לכהנים חוץ לירושלים חל נמי לאסור לזרים אפילו בירושלים אם ביכורים הם וכן לבהמה אם מעשר שני הוא אסור נמי משום האי הואיל וכיון דבכהאי גוונא אמרינן הואיל לחומרא אי סלקא דעתיך דתרומה לגבי כהן טמא דבר שיש לו מתירין הוא ולא בטל אם כן תרומה דעולה באחד ומאה כדאמרינן בכולי גמרא היכי משכחת לה נימא הואיל וחל על התערובות הזה שם תרומה לאסור לכהנים טמאים חל עליו נמי שם תרומה לאסור לזרים. אלא שמע מיניה דתרומה לכהן טמא נמי בטילה במאה ואחד ולא הוי ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו תרומות ארץ ישראל נמי דהא עולה באחד ומאה והוא הדין קדשים לטמאים אין בהם משום דבר שיש לו מתירין ואם כן אין לנו ראיה מהא דפרק ב' דערלה דניתק לאו דבר שיש לו מתירין הוא מיהו כל זה לפירוש הרמב"ם והרע"ב אבל הרא"ש פירש שם ואסורים בכל שהוא מלאכול בירושלים כלומר לענין שלא לאכול כי אם בירושלים הן אוסרין בכל שהוא דאפילו באלף לא בטל דהוי ליה דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותן לירושלים והא דתנן לעיל דביכורים עולה באחד ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בביכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין בירושלים ע"כ ומדמוקי לה להא דאוסרין בכל שהוא בנתערבו בתרומה ולכהנים ולא מוקי לה אפילו בנתערבו בחולין ולכהנים ומשום דליכא אלא איסור מחיצות הוי ליה דבר שיש לו מתירין והאי דעולין במאה ואחד מיירי לזרים דאיסור זרות אין לו מתירין שמע מיניה דס"ל להו ז"ל דבנתערבו בחולין אף לכהנים בטל. אף על גב דלגבי דידהו הוי להו דבר שיש לו מתירין וע"כ היינו טעמא מיגו דאהני ביטול זה לזרים דאין להן מתירין מהני נמי לכהנים אף על גב דיש לו מתירין לפיכך מוקי לה בנתערב בתרומה דאסור לזרים אף לאחר התערובות דלית ליה מיגו לפיכך אוסר לכהנים בכל שהוא חוץ לירושלים משום דבר שיש לו מתירין והשתא כ"ש דאתי שפיר הא דרבה מבטל לה ברוב ואכל בימי טומאתו לתרומת חוץ לארץ דריש פרק עד כמה דאפילו אם תימצי לומר דתרומה לטמאים הוי ליה דבר שיש לו מתירין אפ"ה בטיל דמיגו דמהני ביטול זה לזרים מהני נמי לכהנים דהא להקל הוא דאמרינן מיגו לפירש הר"ש ולא להחמיר ואתי שפיר נמי הא דתרומת ארץ ישראל עולה במאה ואחד דהא לא אמרינן מיגו להחמיר דנימא הואיל ולא בטיל לכהנים טמאים דהוי להו דבר שיש לו מתירין לא מהני נמי לזרים אלא אדרבה להקל אמרינן לה מיגו דמהני לזרים דהוה ליה דבר שאין לו מתירין מהני נמי לכהנים דאין ביטול לחצאין ואפשר נמי דאפילו למאן דסברא ליה ביטול ברוב דתרומת חוץ לארץ לא מהני אלא לכהן טמא ולא לזרים אלא במאה ואחד כשל ארץ ישראל אפילו הכי כיון דאי אפשר לאסור לטמאים משום דבר שיש לו מתירין בנתערב במאה ואחד משום מיגו אם כן בטלה מכאן דין דבר שיש לו מתירין לגמרי אפילו בנתערב בפחות ממאה ואחד אלא ברובה כיון דאי אפשר לך לאסור כדין דבר שיש לו מתירין ניתר בפחות ממאה ואחד ומהשתא יש לנו ראיה דניתוק לאו דבר שיש לו מתירין הוא מדקדשים קלים לטמאים בנותן טעם בטל אף על גב דיש לו מתירין ע"י טבילה דהא התם בקדשים קלים לית ליה מיגו בביטול דהא מותר לכל אף לזרים ואין איסורין אלא לטמאים בלבד אלא שמע מיניה משום ניתוקי הוא מאיסור טומאה לאיסור נותר וכמו שכתבתי לעיל אחר זה ראיתי בספר צמח צדק סימן ס"ט שכתב ביצת טריפה או ספק טריפה שנולדה ביום טוב ונתערבה אי בטילה או לא אי מיקרי דבר שיש לו, מתירין כיון דלאחר יום טוב תהיה מותרת מאיסור נולד או לא מיקרי דבר שיש לו מתירין כיון דאפילו לאחר יו"ט תהי' אסורה מחמת שהיא טריפה ולא תהיה מותרת לגמרי נראה דמיקרי דבר שיש לו מתירין ואינו בטילה והיינו משום דהשתא ביום טוב חיילא עלי' תרי איסורים איסור נולד ואיסור טריפה אף על גב דאין איסור חל על איסור מכל מקום באיסור כולל קיימא לן דחל איסור על איסור וכאן חל איסור נולד על איסור טריפה בכולל דמתחילה כשביצה היא במעי תרנגולת היא אסורה מחמת טריפה וכשנולדה ביו"ט מיגו דחל איסור נולד על ביצים שנולדו ביום טוב מן הכשירות חל נמי על ביצה שנולדה מן הטריפה ולכן מסתברא למימר דלענין נולד מיקרי דבר שיש לו מתירין שהרי יום טוב תהיה מותרת מאיסור נולד, ולא תהיה אסורה רק משום איסור טריפה אם כן למה יאכלנה ביו"ט ע"י תערובות שעדיין חל עליו איסור נולד בכל מה דאפשר למעבד בהיתר עבדינן דטעמא דדבר שיש לו מתירין דלא בטל הוא מטעם זה כדפירש רש"י ריש ביצה והאי טעמא איכא נמי הכא ע"כ. הרי לדעתו דבר שאסור משום שני איסורין ויש לו מתירין לאחד מהן אף על פי שאין לו מתירין לשני' דבר שיש לו מתירין הוא בעוד שהשני איסורין עליו ואינו בטל מכל מקום יש בדבריו שיבושים דמה שכתב וכאן חל איסור נולד על איסור טריפה בכולל וכשנולד ביו"ט מיגו דחל איסור נולד על ביצים שנולדו ביום טוב מן הכשירות חל נמי על ביצה שנולדה מן הטריפה שיבוש גדול הוא דלא שייך למימר כולל אלא כגון אוכל נבילה ביום הכיפורים שחל איסור יום הכיפורים על איסור נבילה ע"י כולל מיגו דחל על של היתר חל נמי על של איסור דיום הכיפורים הוי ליה איסור כולל לגבי איסור נבילות וחל עליו למאן דאית ליה איסור כולל וכן כל איסור כולל דאמרינן בכולי גמרא בכהאי גוונא הוא שהאיסור האחרון כולל דברים המותרים והאסורים יחד כגון שנשבע שלא אוכל כשירות ונבילות דאמרינן בפ' ג' דשבועות מיגו דחייל על הכשירות חייל נמי על הנבילות ע"י כולל שאיסור שבועה זו כולל באיסור את הנבילות עם הכשירות ע"י מיגו אבל הכא אטו לידת ביצת טריפה זו גורמת איסור לשאר ביצים שנולדה מן הכשירות ביום טוב דנימא מיגו דחל איסור נולד על ביצים כשירות על ידי לידה זו חל נמי על הטריפה על ידי כולל הא כל אחת ואחת לידתה ביום טוב גורמת לה איסור נולד ולא לידת חברתה):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף