שאגת אריה/עח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה עח

סימן עח

שאלה חמץ של נכרי שתחת ידו וקבל עליו אחריו' שעובר עליו בב"י ובל ימצא אם לא ביערו קודם זמן איסורו אם יש לו תקנה או לא:

תשובה שאלה זו נחלקת לב' חלקים אם יש תקנה להנצל מלעבור על בל יראה למפרע אם לא נזכר עד תוך הפסח ואם מותר בהנאה לאחר הפסח הרי חלק א' ועוד חלק ב' אם נזכר בערב פסח לאחר זמן איסורו שהוא משש שעות ולמעלה והנה לזה צריך שנקדים עיקר א' דע דבחמץ של נכרי שתחת ידו וקבל עליו אחריות איכא ב' תקנות מלעבור על בל יראה מה שלא מהני לחמץ שלו א' שמהני ייחד לו בית כדתניא בפ"ק דפסחים (ד' ו) ייחד לו בית אין זקוק לבער ופיר"ת דבקיבל עליו אחריות מיירי כמ"ש התוס' וכ"ד רוב פוסקים ועוד יש לו תקנה בעשיית מחיצה י' טפחים כמ"ש הר"ן שם והה"מ בפ"ד מהל' חמץ ומצה בשם הרמב"ן וב"ה וקצת מן האחרונים ז"ל והדבר ברור לי דהני ב' תקנות דאמרן אם לא עשאן קודם זמן איסורו אכתי יש לו תקנה לעשות לאחר זמן איסורו ואפי' בתוך הפסח שפיר דמי ולא דמי לביטול דלא מהני לבתר איסורו משו' דחמץ לאחר זמן איסורו אינו שלו ואינו ברשותו אלא שעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל ירא' וכיון שאינו שלו א"א לבטלו ולהפקירו משא"כ ב' תקנות הללו דה"ט דמהני בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות משום כיון דייחד לו בית או עשה לפניו מחיצה לאו ברשותו הוא ורחמנא אמר לא ימצא בבתיכם מה שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך דע"י מחיצה וייחד בית לאו ברשות ישראל קאי וה"ל כאילו החמץ מונח בביתו של נכרי ולגבי ישראל לא קרינן ביה ביתך וגבולך וכמש"כ הם ז"ל והא וודאי אפי' לאחר זמן איסור חמץ יכול להפקיר ביתו וגבולו ולהוציאם מרשותו שהרי הבית והרשות לא נאסר כלל וזה ברור. ויש לי מקום עיון בזה דאע"ג דרבי רחמנא לעבור בבל יראה על חמץ של אחרים ושל גבוה בקיבל עליו אחריות היינו דוקא בתוך הפסח דהא מקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם נפקא ליה התם. אבל בעשה דביום הראשון תשביתו דלא רבי רחמנא לחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות מניין לנו שחייב להשביתו דהא בתוך הפסח לענין איסור בל יראה אי לאו דגלי קרא לא הי' עובר עליו א"כ בתוך הפסח דגלי קרא גלי אבל האי עשה דתשביתו דמיירי נמי משש שעות ולמעלה ועד הלילה וכיון דלא גלי אין לנו שיהא חייב להשביתו בקיבל עליו אחריות דוודאי אין ללמוד משש שעות ולמעלה דמיירי קרא דתשביתו דקיל מבל יראה דתוך הפסח דחמור דהא בל יראה אינו עובר משש שעות ולמעלה עד תוך הפסח וכמש"כ הראב"ד והכ"מ בפ"א ופשוט הוא אע"פ שמדברי רש"י בפ' המניח לא משמע הכי לכאורה יש ליישב דבריו וכה"ג כתבו התוס' ברפ"ג דפסחים (דף מב) דתנן אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי כו' שרש"י פי' אלו עוברין לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ואינו נראה לר"ת דמשמע כל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפי' באכילה לא הי' מיחייב אי לאו דרבייה קרא ומהיכא תיתי בל יראה ובל ימצא ע"כ. וה"נ אי לאו דגלי קרא דחייב להשבית מערב י"ט אפי' חמץ שלו לא היה צריך להשבית מהיכא תיתי של אחרים בקיבל עליו אחריות. ואין להביא ראיה מהא דאמרי' בפ' מי שהיה (ד' צה) בפרטי' דלא ישאירו ממנו עד בקר דכת' רחמנא גבי פסח שני מאי קממעט לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהא אינו לוקה דה"ל לאו שניתק לעשה והאי אינו לוקה כו' והאי לאו הניתק לעשה דבל יראה הוא עשה דתשביתו והשתא א"א בשלמא דכמו שעובר על בל יראה ובל ימצא בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות ה"נ בעמוד והשבת קאי אתי שפיר דה"ל ניתק לעשה דתשביתו אלא אי אמרת דעשה דתשביתו לא קאי אלא אחמץ דידיה לחוד הא כיון דהלאו דבל יראה הוא בין בחמץ דידיה בין בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות ונמצא שאין העשה שוה ללאו כל כה"ג לא חשיב ליה לאו הניתק לעשה וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנא' ואם המר וגו' יהיה קודש מפני שיש בה עשה ושני לאוין ועוד שאין הלאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו ע"כ. וה"נ אם איתא שאין העשה דתשביתו אלא בחמץ דידיה אין הלאו שוה לעשה. אלא וודאי ש"מ דהעשה דתשביתו בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות נמי קאי דהשתא ה"ל שפיר לאו הניתק לעש' כיון דהלאו והעשה שניהן שוין אבל אין זה ראיה דהרמב"ם ע"כ ל"ג הכי כגי' ספרים שלנו דממעט לא יראה ולא ימצא כו' דה"ל לאו הניתק לעשה דהא כתב הרמב"ם בפ"א מה' חמץ ומצה אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה וכו' הרי דס"ל דלוקה על בל יראה בעשה בו מעשה וש"מ דל"ג כגי' הנזכרת ואין להביא ראיה מדברי הרמב"ם להיפוך מדלקי בקנה או חמצו אע"ג דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו ש"מ דלא חשיב ליה לאו הניתק לעשה ובע"כ ה"ט משום דאין הלאו שבה שוה לעשה דהלאו הוי בין בחמץ שלו בין של אחרים שקיבל עליו אחריות אבל העשה אינו אלא בחמץ שלו ולא בקיבל עליו אחריות. וי"ל דלק"מ משום דמסקינן בפ"ק דפסחים דבין בבתים בין בגבולין עובר עליו על ב' לאוין הללו של בל יראה ובל ימצא וכיון שיש בו ב' לאוין לא אתי עשה דתשביתו ועוקר לב' לאוין כדאמרי' בפ"ק דתמורה (דף ד ע"ב) וכמש"כ הרמב"ם לגבי תמורה בטעם הא' ולמה לוקין על התמורה מפני שיש בה עשה וב' לאוין ולכאורה מוכרח לומר כן בדעתו ז"ל דלאוי בל יראה ובל ימצא ה"ל ניתק לעשה דאל"כ אמאי כתב בקנה או חמצו לוקה סתמא דמשמע לוקה ארבעים כסתם מלקות שהוא מ' הל"ל לוקה שמנים חדא אבל יראה וחדא אבל ימצא כיון דתרי לאוי נינהו אע"כ ס"ל דה"ל ניתק לעשה אלא דלא אתא חד עשה ועוקר תרי לאוי וחייב על לאו א' וש"מ דעשה דתשביתו אחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות נמי קאי דאל"כ אפי' חד לאו נמי לא עקר כיון שאין הלאוין שוין לעשה וכמש"כ לגבי תמורה בטעם השני. כן היה נראה ונכון מצד הסברא אבל מה אעשה שמדברי הרמב"ם בעצמו בהא דה' תמורה לא משמע כן שכתב בטעם הב' שלוקין על התמורה משום דלא ה"ל ניתק לעשה הואיל שאין הלאו שוה לעשה ואפ"ה אינו מחייבו על התמורה אלא ארבעים ותו לא אע"ג דאיכא שני לאוין לא יחליפנו ולא ימיר וכבר כתבתי עליו בחידושי בזה"ל. מ"מ יש לתמוה על הרמב"ם דהני תרתי טעמי שכתב סותרין זה את זה דלפי טעם הא' שכתב ולמה לוקין על התמור' מפני שיש בה עשה ושני לאוין ומשמע דמ"מ אתי עש' ועקר לאו א' ולוקה מ' לחוד על השני ולטעם הב' שכתב שאין לאו שבה שוה לעשה ולא ה"ל ניתק לעשה כלל וראוי ללקות על התמורה שמונים משום תרי לאוי דתמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו ועוד שמסיים שם נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קודש ואפי' המיר בשבת לוקה מ' ע"כ והרי לפי טעם הב' לוקה שמונים מיבעי ליה כיון דאין הלאו שבה שוה לעשה וכ"ש שקשה למאי דמסיים שם ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות ציבור הואיל ויש לו בהן שותפין ה"ז לוקה ואין התמורה קודש ע"כ ומדכת' לוקה סתמא משמע כסתם מלקות מ' ותו לא והרי לפ"ד דציבור ושותפין מוזהרין שלא ימירו ולדידהו לא ניתק לעשה לאוי דתמורה א"כ אפי' לפי טעם א' לוקה פ' מיבעי ליה. ועק"ל לפי מאי דמפרש דהא דתנן ברפ"ב דתמורה אין הציבור והשותפין עושין תמורה היינו שהן מוזהרין שלא ימירו אלא שאם המירו אין תמורתן תמורה ואין הקדושה חלה על התמורה ע"י הא אמרינן שם בתמורה כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה אינו לוקה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם וא"ל ר"י לתנא לא תיתני מימר דבדיבורו עשה מעשה כלומר שעושה מחולין קודש שהתמורה קדושה ולפ"ד הרמב"ם דציבור ושותפין מוזהרין על התמורה ולוקין עליה אע"פ שאין התמורה קדושה על פיהם הרי דלוקין בתמורה אע"פ שלא עשו בדיבורם מעשה ואמאי אר"י לא תיתני מימר כו' הא איכא מימר אף ע"ג דלא עשה מעשה אפ"ה לוקה וא"כ אמאי סמי מימר. ועק"ל שהרי הא דלוקה בנשבע ומקלל חבירו בשם אע"ג דאין בהם מעשה מקרא יליף לה התם וגזירת הכתוב הוא א"כ מימר דשותפין וציבור דלא עושין מעשה בדיבורם כיון דאין התמורה קדושה על פיהם אמאי לוקין ודע שהרמב"ם כתב למעלה מזה כל הממיר לוקה כו' ואע"פ שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מל"ת שאין בה מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ג' לאוין אלו א"א שיהא בהן מעשה כלל ולוקין עליהם. וכתב עליו הכ"מ ויש לתמוה דהא אמרינן בגמ' דאר"י לתנא לא תיתני מימר דבדיבורו עביד מעשה א"כ למה כתב רבינו שאין בו מעשה ולא חש לדר"י ע"כ ולא קשה מידי דהרמב"ם לשיטתו יפה כתב דמימר אע"פ שאין בו מעשה לוקה דהיינו אצל קרבן ציבור ושותפין אלא שיש לתמוה עליו איפכא וכמש"כ. עד כאן בחידושי ולפנינו בסימני' הבאים יתברר דדעת הרמב"ם דאין לאוי בל יראה ובל ימצא ניתק לעשה ושם יתברר כל ענין זה על מתכונתו בס"ד וענ"ל להביא ראיה לזה מהא דיליף ר"י בפ"ק דפסחים (דף ה) אך ביום הראשון תשביתו שאור מעי"ט או אינו אלא בי"ט עצמו ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים וה"נ יליף לה רבא התם ופריך ואימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא ופי' התוס' אע"ג דאמת הוא דלא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט דאמר בפ' ת"נ השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו מ"מ כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט פסח על החמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ע"כ והשתא אי אמרת דאזהרת השבתה הוי דומיא דאזהרת שחיטה וכל מה דאסור בשחיטה כנגדו מוזהר על השבתה כגון חמץ של אחרים שקיבל עליו אחריו' שמוזהר עליו בשחיטה וכמש"כ בסי' שלפ"ז דאל"כ מלקות דלא תשחט לא משכחת לה וכמש"כ שם ה"ה דמוזהר עליו על השבתה א"ש הא דאמר דזמן שחיטה אמר רחמנא דסברא הוא כיון דמוזהר על השבתה מש"ה הזהיר נמי על השחיטה שלא לשחוט כ"ז דשהייה לחמץ אצלו באיסור כיון שכבר הגיע זמן השבתה ולא השביתו אין לו לשחוט עד שיבער החמץ של איסור אלא אי אמרת דאין אזהרת השבתה בחמץ שקיבל עליו אחריו' אע"ג דודאי באזהרת שחיטה איתא מהשתא ע"כ אין אזהרת שחיטה משום דשהייה לחמץ אצלו באיסור דהא חמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות דשהייה גבי' בהיתרא בע"פ של זמן שחיטת הפסח ואפ"ה מוזהר עליו על השחיטה וכיון דאין אזהרת שחיטה משום מצות השבתה דרמי עליה אלא אע"ג דאינו מוזהר עליו על השבתה מוזהר עליו על השחיטה מעתה אכתי תקשה אימא כל חד כי שחיט ועל השבתה אינו מוזהר עד י"ט ואפ"ה מוזהר על השחיטה כיון דתרי מילי נינהו ובע"כ לא תלינהו רחמנא זה בזה. אבל מ"מ אין זה ראיה שהרי לדעת הרמב"ן וסייעתו אין מוזהר על בל יראה ובל ימצא מה"ת אלא במשהה החמץ בביתו וברשותו אבל במוציאו מרשותו שוב אינו עובר עליו וא"צ להשביתו כלל וכמש"ל בסימן פ"ג בס"ד והרי בפ' ת"נ (דף סג) אר"ל לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה אבל אם אין עמו בעזרה אינו מוזהר על לא תשחט על חמץ משום דבעינן על בסמוך כדאמר התם א"כ ע"כ הני תרי מילי דהשבתה ודלא תשחט על חמץ אי אתה מוצא שיהא מוזהר עליו על חמץ אחד ובמקום דאיתא להא ליתא להא דאם הוא ברשותו אינו מוזהר על השחיטה לר"ל דהא בעינן עד שיהא עמו בעזרה ואם הוא עמו בעזרה אינו מוזהר על השבתה וא"כ אא"ל דטעמא דשחיטה משום אזהרת השבתה הוא דהא ליתא להשבתה במקום שחיטה ואפי' לר"י דאמר התם ואע"פ שאין עמו בעזרה משום דלא בעינן על בסמוך מ"מ הא כ"ש אם הוא עמו בעזרה דה"ל על בסמוך שחייב והיינו לישנא דאע"פ שאין עמו בעזרה דקאמר ר"י דמשמע דכ"ש דאם הוא עמו בעזרה דחייב וכיון דהכי הוא א"כ בעמו בעזרה דחייב על השחיטה ע"כ לאו מטעמא דאזהרת השבתה הוא. מיהו למש"ל סי' פ"ג דלענין עשה דהשבתה לא סגי ליה במוציא מרשותו לאחר זמן איסורו אפי' לד' הרמב"ן וסייעתו אע"ג דמהני לענין שלא לעבור עליו על בל יראה ובל ימצא אין זה ראיה ועוד אפי' להחולקין על הרמב"ן וס"ל דאפי' באין החמץ בביתו וברשותו אפ"ה עובר עליו מה"ת מ"מ בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות אין מוזהר על השבתה ובל יראה אא"כ החמץ בביתו וברשותו ומה"ט מהני ליה מחיצת עשרה ויחוד דלאו ברשותיה קאי כמש"כ שם הה"מ בשם הרבה פוסקים והא בכה"ג מוזהר על השחיטה וכל עצמו א"א מוצא למלקות דלא תשחט אלא בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות והרי לר"ל אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה ואע"פ שאינו מוזהר על השבתה וכן לר"י חייב בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות אפי' באין עמו בעזרה אע"פ דבכה"ג אינו מוזהר על השבתה ואפ"ה מוזהר על השחיטה וש"מ דטעמא דשחיטה לאו משום השבתה הוא וכ"ש למאי שפי' התוס' בשם ר"י ז"ל דכל היכא שמשהה את החמץ ע"מ לבערו לית לן בה ושפיר דמי אפי' לכתחילה ואין כאן לא מצות השבתה ולא בל יראה ובל ימצא עד שיעברו עליו כל ימות הפסח ולא יבערנו וכמש"ל בסי' פ' בס"ד א"כ ע"כ איתא לאזהרת שחיטה אע"פ דליתא לאזהרת השבתה דאס"ד דאין אזהרת שחיטה אלא באין משהה אותו ע"מ לבערו אבל במשהה ע"מ לבערו ליתא לאזהרת שחיטה כמו דליתא לאזהרת השבתה בכה"ג אכתי לא משכחת לה למלקות דלא תשחט על חמץ אפי' בחמץ של אחרים וקיבל עליו אחריו' דהא מצי להתנצל ולומר דחמץ זה ששחט עליו את הפסח דעתו היה לבערו והשהה אותו ע"מ לבערו ולא עביד איסורא כלל והא מילתא דברים שבלב נינהו וא"א לעדים להכחישנו וגרע טפי מהתראת ספק דאיכא למ"ד דשמיה התראה דהתם אחר התראה עומד להתברר דעביד איסורא אבל הכא לעולם א"א להתברר אם שהייה לחמץ זה ע"מ לבערו או לא כמש"כ בסי' שלפ"ז אלא על כרחך דבמשהה אותו ע"מ לבערו אע"ג דליתא לאזהרת השבתה לדעת ר"י אזהרת שחיטה מיהא איתא וחייב עליו וש"מ דאיתא לאזהרת שחיטה אע"ג דליתא לאזהרת השבתה א"כ ה"נ י"ל דליתא לאזהרה השבתה בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריו' ואפ"ה אזהרת שחיטה איכא ושפיר משכחת לו למלקות דלא תשחט על חמץ אפי' לר"ש דס"ל חמץ קודם זמנו מותר ומהני ליה הפקר קודם י"ט בזמן שחיטת הפסח בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא מהני ליה ביטול והפקר כלל וכמש"כ בסי' שלפ"ז. וממש"כ תבין דע"כ הא דמהני ביטול לחמץ מתורת הפקר נגעו בה וכמש"כ בסי' שלפ"ז וכדעת התוספות והר"ן דאי ביטול מהני מגזירת הכתוב מדכתי' תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב הוי השבתה וכדפרש"י תקשה לך מ"ש דלענין שלא לעבור על לא תשחט על חמץ ביטול מהני כדמוכח להדיא מהא דתנן ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בביתו דמבטלו בלבו ומהני ליה לענין שאינו עובר על לא תשחט ומ"ש דלא מהני בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות ואינו ברשותו לענין לא תשחט כמו דמהני לענין שלא לעבור עליו בבל יראה בכה"ג ואדרבה עיקר מלקות דלא תשחט לא משכחת לה לר"ל דאמר עד שיהא עמו בעזרה אלא בכה"ג בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא מהני לי' ביטול אי גמרינן ללאו דלא תשחט מלאו דבל יראה לענין ביטול דמהני לגבי בל יראה לגמור להא מילת' נמי ואי לא גמרינן לה ללא תשחט לענין חמץ שקיבל עליו אחריות וליתא ברשותיה מלאוי דבל יראה ה"נ לענין ביטול לא לגמור מיניה ואע"פ שביטלו לא ליהני שלא לעבור על לא תשחט כיון דלא גלי קרא לגבי שחיטה דמהני ביטול כמו דמהני לגבי בל יראה. אלא וודאי לא גמרינן לשחיטה מהשבתה ובל יראה לפיכך בקיבל עליו אחריות ואינו ברשותו דלא גלי גבי שחיטה דאינו עובר עליו לא מהני ואפי' הכי הפקר מהני לענין לא תשחט דהא כיון דהפקירו אינו שלו ואינו עובר אלא על חמץ של שוחט או של זורק או של א' מבני חבורה כדאמרינן התם דאם אין לו לשוחט ויש לו לא' מבני חבורה דחייב משום מי כתיב לא תשחט על חמצך לא תשחט על חמץ כתיב ואמר א"ה אפי' א' בסוף העולם נמי אמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דקיימי עליה משום לא ילין כלומר אבל אם אין להם חמץ להנך דקיימי בלא ילין אין השוחט עובר על לא תשחט דהא אינו חייב על לא תשחט אלא השוחט בלבד אם יש חמץ לא' מהני דקיימי בלא ילין כמש"כ התוס' שם בשם ר"י וכיון דהפקר מהני לענין לא תשחט מש"ה ביטול דמתורת הפקר נגעו בה הא דמהני לענין בל יראה מהני נמי לענין לא תשחט מה"ט גופיה ומ"מ לרש"י ז"ל אין זה קושיא דס"ל ז"ל דחמץ שקיבל עליו אחריות לא מהני לי' ייחד לו בית ומחיצת עשרה וכמו שכתב הרמב"ן והר"ן דהכי משמע ממה שפי' אהא דייחד לו בית דבלא קיבל עליו אחריות מיירי וי"ל דה"נ אפי' מוציאו מרשותו נמי לא מהני ועובר על בל יראה וכמו דלא מהני לענין בל יראה ה"נ לא מהני לענין לא תשחט על חמץ אבל ביטול דגלי קרא דתשביתו דמהני לענין בל יראה הכי נמי מהני לענין לא תשחט דגמרינן לה מיניה וכי קאמינא אנא לשאר רבוותא ז"ל וכמש"כ. ואכתי צריך ליישב הא דאמר זמן שחיטה אמר רחמנא דכיון דלא גמרינן שחיטה מהשבתה דהא איתא בשחיטה מה דליתא בהשבתה א"כ מה ענין לא תשחט על חמץ להשבתה הא וודאי האי קרא בשוחט ממש מיירי וכל חד כי שחיט נ"ל דלא קשה מידי דהא איכא למידק אר"י ורבא דילפי להאי תשביתו דמיירי מעי"ט מקרא דלא תשחט על חמץ הנאמר בפרשה כי תשא ולא ילפי לה מקרא דלא תזבח על חמץ דפרשת משפטים דקדים אלא וודאי דא"א למילף מלא תזבח דההוא בשוחט ממש מיירי וכל חד כי שחיט ולאו מזמן שחיטה מיירי אבל קרא דלא תשחט הנאמר מאוחר ל"ל אי לאזהרת שחיטה אתא הא כבר נאמר לא תזבח לאזהרה זו ואע"ג דאיכא למימר דלעבור עליו בב' לאוין הא מ"מ כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן לה בלאוי יתירי כדאמר בפ' כל שעה (דף כד) לפיכך דרשי לה ר"י ורבא לזמן שחיטה ואע"ג דהשתא נמי דדרשי לה לזמן שחיטה האי קרא דתשביתו לא צריך כיון דכבר נפקא לן מלא תשחט דלזמן שחיטה אתא לק"מ דלא מיבעיא לדעת רש"י ור"י דס"ל דלאו דבל יראה ניתק לעשה מהא עשה דתשביתו א"כ צריך האי קרא דתשביתו לנתוקי לאוי לומר שאין לוקין עליהם. אלא אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דאין לאו דב"י ניתק לעשה נמי אתי שפיר דעשה ול"ת תרתי מילי נינהו ואורחא דקרא הוא לכתוב עשה עם לא תעשה ביחד לעבור עליו בעשה ולא תעשה אבל לאוי יתירי כל היכא דאיכא למידרש דרשינן לה לפיכך דרשי ללא תשחט לזמן שחיטה ושאר תנאי ואמוראי דילפי להא דתשביתו מעי"ט מקראי אחריני משום דכיון דלא תשחט לא משמע להו לזמן שחיטה ע"כ מוקמינן ליה ללאוי יתירי וזה ברור לי בכוונת ר"י ורבא:

ונחזור לנידון דידן הרי נתברר דאין לנו ראיה מכל זה דחייל עליה מצות השבתה בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות אבל מ"מ אני אומר ממקומו הוא מוכרע ומוכרח דעשה דתשביתו א"ע בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות וחייב לבערו משש שעות ולמעלה כמו שחייב לבער מאותו שעה חמץ שלו דכיון דגבי עשה דהשבתה כתב רחמנא תשביתו שאור מבתיכם סתמא דמשמע בין שאור דידי' בין שאור של אחרים חייב להשביתו מביתו ולא גלי ביה קרא דאשאור דידיה דווקא קא מזהיר כמו שגלי בלאו דבל יראה ובל ימצא דכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים כדאמר בפ"ק דפסחים הא לא"ה ה"א דשל אחרים נמי אסור וא"כ בהא דתשביתו דלא גלי קרא אין לנו שא"צ להשבית את של אחרים מביתו והא איכא למימר דאע"ג דאינו עובר על בל יראה ובל ימצא בשל אחרים אעש' דתשביתו מיהא עובר אלא על כרחך ה"ט דכמו דילפינן התם שאור שאור דבתים ודגבולין מהדדי לכל מילי בין להקל בין להחמיר כדאמרי' התם מה שאור האמור בבתים עובר על בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים אף שאור האמור בגבולים כן ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור האמור בבתים כן ה"נ ילפינן שאור דהשבתה משאור דראיה בגז"ש לאתה רואה של אחרים ושל גבוה להקל בשלא קיבל עליו אחריות וה"ה דילפינן להו להדדי להחמיר דבקיבל עליו אחריות חייב להשבית ותדע לך דע"כ גמרינן לשאור דהשבתה משאור דראיה בגזירה שוה וכדאמרן דאל"כ תקשה מנלן דחייב להשבית משש שעות מבורות שיחין ומערות דהא גבי השבתה לא כתיב גבולך דהני נמי במשמע כדאמר התם אלא תשביתו שאור מבתיכם אין לי אלא בתים הני מנלן כדאמר התם לגבי ראיה אלא וודאי ש"מ דילפינן שאור שאור לגז"ש וכדאמרן וא"כ ש"מ נמי דאפי' חמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות נמי אית' במצות השבתה מהא גז"ש גופיה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף