רשב"א/שבועות/כו/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
ריטב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
חתם סופר
רש"ש
חשק שלמה

שינון הדף בר"ת


רשב"א TriangleArrow-Left.png שבועות TriangleArrow-Left.png כו TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


אמר רבא תריץ הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים. והוא הדין לגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו וכדשמואל, אלא משום דבעי לאסוקי בה גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם, נקט רישא נמי שהוציא בשפתיו (יש הוציא) הפך מה שגמר בלבו.

והא דאמרינן: גמר בלבו להוציא פת חטים [והוציא פת סתם]. לאו למימר שהוא שיהא אסור בכל פת (דה"א) שהרי בזה אין פיו ולבו שוין, אלא לומר דכיון דפת חטים שגמר בלבו בכלל מה שהוציא בפיו אסור בפת חטים שגמר בלבו, מש"כ באידך דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא ההפך דהיינו פת שעורים ולפיכך בפת חטים מותר, לפי שלא הוציאו בשפתיו ובשעורים לפי שלא גמר בהם בלבו.

וגמר בלבו להוציא פ"ח מנין ת"ל לכל אשר. וכתב רי"ף שאסור בפ"ח ובשאר מותר, ואיכא דק"ל הא דתנן בנדרים (כז, ב) נודרין להרגין ולמוכסין שהיא של תרומה ואע"פ שאינה של תרומה שהן של בית המלך ואע"פ שאינן, ובעי עלה בגמ' היכי אמ', כגון דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, ואקשינן והא אתסרא עליה, ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא גבי אונסא א"א לא עקר ליה לנדריה, אלמא דוקא משום אונסא אבל בעלמא לא, והכא נמי כיון דאמר פת סתם כל פת במשמע וכי גמר בלבו פת חטים דברים שבלב נינהו ואינן דברים, ויש מי שתירץ דהא דשמואל דינא דבת"ח וההיא בע"ה, והתירוץ הנכון דההיא דהתם הוא בשהוא מערים ומכוין שישמעו השומעים מפיו שהוא אוסר עצמו לעולם ובלבו מבטל מה שהוא מכוין להשמיע, ולהטעות השומעים הוא מכוין, ה"ל קצת מבטל מה שבלבו הלכך דוקא משום אונסא אבל בעלמא בכל כי הא לא, אבל כאן שהוא מתכוין לומר פת על דעת פת חטין, ולא להשמיע לשומעים פת סתם, וכונתו לומר פת חטין, אפילו בלא אונס מותר בשאר, וזה הטעם נכון, שהרי אמר מנין שיהא אסור בחטים תלמוד לומר לכל אשר יבטא, אלמא אי לאו דרבי רחמנא אפילו בחטים נמי מותר כיון שלא השלים לנדר שהיה בלבו, כ"כ הרמב"ן, ונראה שהוא גורס מנין שיהא אסור בחטים, ולא כן גירסת הספרים, ומי' אפילו בהוא דנדרים שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו, כיון שלא פירש בשפתיו לעולם אלא סתם, מן הדין אינו נאסר בהן לעולם כל שאמר בלבו היום ואפילו שלא במקום אונס, דהוה ליה כגמר בלבו פת חטין, דאי לא תימא הכי וכי שרי רבנן משום אונסיה אסור דאורייתא, אלא משום דרבנן הוא דאסור ובמקום אונס לא העמידו דבריהם, וכ"נ כאן מדברי רבותינו הצרפתים.

דהוו להו תרומה וקדשים שני כתובים הבאין כאחד. פירש רש"י ז"ל: תרומה תרומת מלאכת המשכן כמו שכתוב בה (שמות לה, כב) כל נדיב לב הביאו חח ונזם, וקדשים דכתיב בספר דברי הימים (ד"ה ב, כט, לא) בחזקיה וכל נדיב לב עולות, ואינו מחוור שאין קורא בשום מקום בתלמוד תרומה סתם אלא לתרומת אהרן, ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש תרומה דכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם, ואמרינן (גיטין ל, ב) שניטלת באומד ובמחשבה, וקדשים היינו דכתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם, והכין הלכתא כשמואל דגמר בלבו צריך להוציא בשפתים.

ואיכא דדייקי אשמעתין מההיא דפרק ד' נדרים (כז, ב) דתני נודרין להרגין [לחרמים ולמוכסין] ואמרינן עלה בגמרא דאמר כל פירות שבעולם יאסרו עלי אם אין של בית המלך, ואקשינן כיון דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי אתאסרו להו, ואוקימנא דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא משום אונסא א"א דלא עקר ליה לנדריה, אמר דוקא משום אונסא הא בעלמא לא אלא כל שהוציא בשפתיו אע"ג דלא גמר בלבו אסור. ויש מי שתירץ, דהא דשמואל דינא ובתלמיד חכם וההיא דעם הארץ. ואיאומר דבין הכא בין התם בת"ח, אלא דהתם גמר בלבו (ו)להוציא בשפתיו סתם שישמעו ההרגין לשון זה סתם כדי שיחשבו שאסר עליו לעולם הפירות, ולפיכך אי לאו דאגב אונסיה שרו ליה רבנן היה אסור לעולם, משום דלבו גמר להוציא בשפתיו דבר שישמעו ממנו איסור עולם, הא בעלמא בין בעם הארץ בין בת"ח גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו או הוציא בשפתיו ולא גמר בלבו אינו אסור עד שיהא פיו ולבו שוין, וכבר הארכתי בזה שם בפרק ארבעה נדרים יותר מזה בסיעתא דשמיא. ומיהו אפילו בההיא דנדרים שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו כיון שלא פירש בשפתיו לעולם אלא סתם מן הדין אינו אסור לעולם כל שאמר בלבו היום אפילו אינה במקום אונס דהוה ליה כגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם, דאלת"ה וכי שרו רבנן משום אונסיה איסורא דאורייתא אלא מדרבנן הוא שאסור ובמקום אונס לא העמידו דבריהם, וכן נראה כאן מדברי רבותינו הצרפתים.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.