רש"ש/בכורות/יב/ב

רש"ש בכורות יב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא לאכלה א"ר ולא לשרפה. ק"ל דהא אכילת מזבח קרויה אכילה כדדרשינן בזבחים (יג ב) ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכ"מ כו' ואחד אכילת מזבח. ואין לדחות דאדרבה מדאצטריך לריבוייה מהכפל ש"מ דסתמא איננה בכלל אכילה. ז"א דהכתיב אשר תאכל האש את העולה (ר"פ צו). והא דאצטריך לריבויא מהכפל הוא מדכתיב מבשר. ביום השלישי. ואולי י"ל דעיקר דרשה דהכא סמיך אלכם (דכתיב לכם לאכלה) ודרשינן לכם ולא לגבוה. אבל מ"מ קשה דהא אמרינן שם (לא) דאכילת אש דהדיוט ג"כ מיקריא אכילה. וא"כ מאי פריך מעיסת שביעית דהא טמאה נתנה להסקה ושפיר קרינן בה לכם. ולפירוש ריב"א בשבת (כד ב) בתד"ה לפי א"ש דזה לא מיקרי לכם דעיקרה אינה אלא למצות שרפה. אמנם עדיין קשה היכי ממעטינן מלכם לאכלה עצים דהסקה בסוכה (מ). וי"ל דאף דנקראת אכילה מ"מ אינה אכילת אדם אלא אכילת האש וכאן כתיב לכם לאכלה. ובזה נ"ל פירוש חדש בהא דחזקיה דמפיק איסור הנאה בחמץ מדכתיב לא יאכל (ר"פ כ"ש). משום דבזה נכלל אף אכילת האש ואכילת בהמה דהיינו הנאה. משא"כ לא תאכל דמוסב רק על אכילת אדם בעצמו. ומ"מ לרבי אבהו דשם לא תיקשי מידי אם תעיין בתוספות שם ד"ה כ"מ מש"כ לחלק בשם ר"י. ועוד דלכם משמע מיעוטא:

תד"ה ודאי. ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה. לכאורה יש לדון בזה. דחמור רובו למשא הוא והנה ההנאה אינה רק כאשר יגיע המשא למקום חפצו. וביעורו הוא בכל מצעד ומצעד במשאו שעל גבו ועיין תוספות סוכה (מ) ד"ה יצאו:

תד"ה כיון. ואע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית כו'. לכאורה תמוה דזה הוה מן הישן על החדש. עיין בפ"ד דחלה מ"ד וכדקי"ל בפ"א דתרומות מ"ה דא"ת מן הישן עה"ח ואם תרמו אין ת"ת. ואולי דכאן אזלי לתירוץ הראשון שבתוס' מנחות (ע) דמחלקין בין תרומה לחלה מטעם דעיסותיהן דומות זל"ז. וכ"נ שהבין הט"א בדבריהם בר"ה (טו) ד"ה פטורה. אבל העיקר נראה דאין לחלק בין תרומה לחלה עמש"כ בסוף חלה בס"ד. וכאן אולי יכוונו מעיסת ח"ל שא"ח בשביעית. וחייבת בחלה מה"ת כשנכנסה לארץ כדאיתא רפ"ב דחלה:

בא"ד מ"מ הך לאו בת חלה היא כו'. כמו מהחיוב עה"פ. כה"ג הבאתי מהירושלמי בפסחים (לג ב) ע"ש:

גמרא ועוד תניא מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פ"ח כו'. שמפריש כו' והוא שלו. עמש"כ בס"ד בכתובות (ל ב) בתד"ה זר:

שם אלא א"ר א"ק כו'. פירוש לא כדקאמר רב יוסף דלר"א מותר בהנאה ויקבר היינו כבכור אדם אלא לעולם דאסור בהנאה ולא תיקשי אי מה בכור אדם מותר בהנאה כו' דא"ק אך פדה כו'. ולחנם גמגם הגרי"פ על מלת אלא: ודע דהרמב"ם והרע"ב אחריו כתבו זה"ל לפדייה הקשתיו כו' בטעם החכמים. ותמה התוי"ט דלענין איזו פדייה הוקשו ע"ש. ול"נ דכוונתם על ההיקש דא"ר לעיל (ד) לפטור כהנים ולוים מבכור בהמה טמאה וכדמסיק התוי"ט בעצמו. ור"ל דוקא לענין עיקר חיוב פדייה כגון לפטור כהנים ולוים. וכן לענין במה שיהיה הפדייה כדאיתא שם (ע"ב) מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות כו' וזה ההיקש הוא לכ"ע דהא מיניה ילפינן הא דפודה בו פעמים הרבה ועיין בתוספות שם ד"ה אם. וזה נראה דאישתמיט מהתוי"ט במחכ"ת:

רש"י ד"ה מודה ר"א. דכל כמה דלא מטי פדיון פ"ח כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הערכין. שאם היה מב"ח עד חמש שנים בשעה שאמר ערכי עלי כו'. תמוה דהתנן בריש ערכין דקטן אינו מעריך וע"ש בגמרא. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל בשעה שאמר אחר עליו ערכו עלי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף