רש"י/פסחים/נג/א
משיגריעו. משגדלו הענבים קצת ונקראו גירוע ולקמן מפרש שיעורו כפול הלבן:
משיניצו. משיגדיל הנץ עליהן והוא כעין מתחלי ודומה לו בברכות (דף לו:) הפטמה של רימון מצטרף והנץ שלו אינו מצטרף:
הוא בוסר. דאמר כל היכא דתנן או בוסר או גירוע כולהו חדא נינהו בוסר תנן בגיטין (דף לא.) משעת כניסת המים לבוסר:
פול הלבן ס"ד. הא בגפנים קיימא:
ומאן. תנא דשמעת ליה דאמר בוסר הוא דהוי פירי כדקתני משיגריעו דהיינו בוסר אבל סמדר לא רבנן היא וקתני דמודו בשאר אילנות הא דרב אסי הוא בוסר הוא גירוע נקט הכא משום דלא תימא גירוע היינו סמדר ורבי יוסי היא:
בדניסחני קץ. תמרים של דקל זכר ואינן מתבשלין בו עולמית וגודרין אותן בניסן והן מתבשלות מאליהן בכלי כפות תמרים ולעולם הן קטנות הלכך ר' אילעאי לא אפסיד מידי:
אוכל. מקום כרמים ואית דגרסי של אבל והוא אבל כרמים:
דליות. טריילי"ש:
תקוע. מקום זיתים כדתנן במנחות (דף פה:) תקועה אלפא לשמן ומתוך שהשמן מצוי שם ורגילין בו מצויין חכמים בהן כדכתיב (שמואל ב יד) וישלח יואב תקועה וגו':
גוש חלב. נמי איכא זיתים טובא והוא בחלקו של אשר דכתיב ביה וטובל בשמן רגלו במנחות (שם):
כדי שיהא עני יוצא כו'. מותר לאכול מן הכנוסין עד שיכלו בשדה כל כך שיהא עני יוצא לבקש ואינו מוצא כו':
גרוגרות. תאנים יבשים:
פגי בית היני. תאנים של אותו מקום:
לא הוזכרו. בבית המדרש להחשב פירי אלא למעשר:
אהיני. תמרים:
דטובינא. מקום ואותן פגים ואותן תמרים לעולם קטנים:
ואמר רב ביבי . גרסינן ולא תירוצא הוא:
תרתי בתרייתא מחליף. בגרוגרות עד הפורים בתמרים עד חנוכה:
סימן להרים מילין. עפצין גלי"ש אבל שאר אילנות שבהרים אין יפין ונפקא מינה דלא מייתינן בכורים מינייהו כדלקמן:
דקלים. תמרים:
שקמה. אינה עושה פירי:
שפלה. ארץ מישור ולקמיה מפרש מאי נפקא מינה:
כשקמים אשר בשפלה. שמע מינה דרך שפלה לשקמים ומיהו לאו ראיה גמורה היא לידע דאם אין בה שקמים לא תהא קרויה שפלה בבכורים כתיב אשר תביא מארצך ודרשינן במנחות (דף פד:) נאמר כאן ארצך ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' מה להלן שבח ארץ דהא בשבחה הכתוב מדבר אף כאן שבח ארץ וילפינן מינה דאין מביאין אלא משבעת המינין האמורין שם ואין מביאין אלא ממקום משובח ותמרים משבעת המינין הם דכתיב ודבש דהיינו דבש תמרים:
ולא מדקלין שבהרים. דאינן משובחין אלא דקלים של עמקים:
ולא מפירות. תבואת דגן שבעמקים שהמים לנין שם ותבואתן כמושה ומרקבת:
לנחל איתן. לעגלה ערופה צריך שיהו קנים גדילים בו ואי לא לא מיקרי נחל:
למקח וממכר. שפלה אני מוכר לך צריך שיהו בה שקמים:
מתני' מקום שנהגו שלא למכור. דהחמירו על עצמן דילמא אתי למכור גסה:
ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. דגזור ביה רבנן משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני במסכת ע"ז (דף טו.) וישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת:
עגלים וסייחים. קטנים ואף על גב דלאו בני מלאכה נינהו מיחלפי במכירת גדולים ושבורים מיחלפי במכירת שלימים:
בשבורה. דלא משהי לה ושחטו לה הלכך לא חזי ליה ישראל גבי נכרי ולא אתי למישריה מכירה אחריתי:
בן בתירא מתיר בסוס. לפי שמלאכתו לרכיבה ונסיוני דידיה ליכא למיגזר בהן דאין בה אלא משום שבות דאין רוכבין על גבי בהמה גבי שבות תנן לה במסכת ביצה (דף לו:):
שלא לאכול. דמיחזי כאוכל פסח בחוץ:
גמ' בשר זה. ואפילו שחוטה כבר:
אבל חיטי. לא דמו מידי לקדשים וכי קאמר חיטין אלו לפסח דמנטר לפסח קאמר אצניעו לפסח לאוכלם ולא אמרינן מיחזי כמאן דאמר למוכרן ולקנות פסח בדמיהן:
ה"ג אמר רבי יוסי תודוס איש רומי. ישראל חשוב שהיה ברומי:
מקולסין. צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח דתניא בכיצד צולין (לקמן עד.) רבי עקיבא קורהו מקולס לפי שתולה כרעיו חוצה לו בצדו כנושא כלי זיינו בצדו כובע נחושת בגלית (שמואל א יז) תרגומו קולסא דנחשא:
אלמלא תודוס אתה. אדם חשוב: