רש"י/עירובין/סח/ב
ניתיב מר אדוכתיה. דמדקאמרת פנו לי מאני גלית אדעתך דמאחר שתבטל רשותך אין לך היום היתר בחצר והיינו כשמואל דאמר לקמן אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דאי לאו כשמואל סבירא לך ליתיב מר אדוכתיה ובטל להם רשות חצרך שעה אחת עד שיקחו החמין ויחזרו הם ויבטלו לך אותו הרשות ויחזירו לך חצרך:
דהא אמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין. שנים הדרין בחצר אחת ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל לזה:
מר נמי לא ליבטיל. דהא מחצר לחצר הוא:
התם. דאין חוזרין ומבטלין טעמא לאו משום דה"ל כבן חצר אחרת אלא משום דלא ליהוי מילי דרבנן:
כחוכא. שחוק:
ואטלולא. ליצנות:
רב דאמר כרבנן. דאמרי במתני' ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם דאמרי המבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו אלמא לא מסתלק ליה לגמרי ולא הוה ליה כבן חצר אחרת:
ושמואל כרבי אליעזר. דאמר בפרק עושין פסין (לעיל דף כו:) ביתו מותר להכניס ולהוציא להם מאחר שביטל רשותו דרשות ביתו נמי ביטל:
אבל לענין איסתלוקי. לשוויה נפשיה כבן חצר אחרת דלא לימצי למהדר וקבולי רשותיה מי אמר:
אבל מאי דבטיל מיהא איסתלק לגמרי. מן החצר שביטל בפירוש ודאי איסתלק וה"ל כבן חצר אחרת:
מי שנתן רשותו. לבני חצר מפני ששכח ולא עירב ולאחר שביטל הוציא מביתו לחצר אוסר על בני חצר דהדר שקליה לרשותיה:
ר"מ. דאמר אפילו בשוגג הדרא ליה רשותיה סבר לא מסולק הוא וגבי ביטול נמי חוזרין ומבטלין והדרא ליה:
לא דכ"ע אין חוזרין ומבטלין. דאיסתלק ליה ובדין הוא דבשוגג לא הדרא ליה אלא ר"מ קניס שוגג אטו מזיד ובמזיד כולהו מודו דאף על גב דאיסתלק ליה כיון דהדר הדר דהא לא זבניה וכגון שלא החזיקו בני מבוי במבוי לאחר ביטול קודם חזרה:
צדוקי מאן דכר שמיה. מי קאמר ת"ק דבעי למיגר דפליג רבן גמליאל ואמר דיכול לבטל:
הרי הוא כנכרי. דאינו יכול לבטל בלא שכירות:
והוציאו את הכלים. והחזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור מביטולו וכשקדש היום עסקינן דחזקה דמבעוד יום לא מוכחא:
והתניא. בניחותא דפליגי רבנן בצדוקי:
עד שלא יוציא. כליו במבוי ויחזור ויטול את רשותו:
ועשו צורכיכם. מבעוד יום עד שלא תחשך קסבר ר' יהודה דלא פליג רבן גמליאל אלא צדוקי כנכרי ס"ל ואין יכול לבטל ולקמן פריך והתנן לרבי יהודה עד שלא יוציא אלמא לר' יהודה אליבא דרבן גמליאל יכול הוא לבטל ובהא הוא דפליג רבי יהודה דקסבר לאחר חזקה נמי יכול לחזור בו: