רש"י/חגיגה/יב/ב

רש"י חגיגה יב ב

להקדים שמים לארץ. דאי לא כתיב את הוה אמינא כאחת נבראו אלא שאי אפשר לקרות שני שמות כאחת להכי כתב את להקדים:

למי שאין דרכו להשכים והשכים. הכא נמי דקרא לשמים תחלה ה"ל ארץ אין דרכו להשכים ועוד שכל מעשה ארץ מתונים ומעשה שמים במהירות וזו השכימה עמה שנבראו כאחת לכך התחיל לספר מעשיה תחלה:

יוצר הרים ובורא רוח. מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח:

רוח סערה עושה דברו. דבר הרוח סערה עשאתו:

ומתחת. כל היצירה:

זרועות עולם. הסובלות אותו:

נכנס שחרית. לתוך תיקו והאור נראה:

ויוצא ערבית. מתיקו ומתפשט למטה מן האור והרי העולם חשוך וזהו חידושו למעשה בראשית בכל יום:

כדוק. יריעה טייל"א בלעז אלמא יש שמים שאין משמשין אלא תשמיש יריעה פרוסה:

מעון. לשון מדור מקום שמלאכים דרין בו:

וחשות. מפני כבודן של ישראל שמקלסין ביום:

יומם יצוה ה' חסדו. יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים:

ובלילה שירה עמי. ברקיע עם שיר שלי שקילסתי ביום:

ומנלן. דמעון איקרי שמים:

מכון. לשון אוצר של פורעניות כמה דאת אמר נכונו ללצים שפטים (משלי יט):

שבו אוצרות שלג כו'. כל אלה לפורעניות:

עליית אגלים. לשון (עוגל) של מים (חולין דף מא.) ולשון אגלי טל (איוב לח) ולשון אגן הסהר (שיר השירים ז) שמתחלפת ל' בנו"ן והם מים העומדים להלקות פירות:

יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. למדת שיש לו אוצר לפורענות:

לא יגורך רע. לא יגור אצלך:

ורוחות ונשמות. חדא היא ויש מפרשין רוח היא הנשמה העשויה בדמות הגוף נשמה נשימה אליינ"א בלע"ז:

מכון כסאך. והכסא בערבות הוא כדמסיק לקמן:

וילבש צדקה. למדת שעמו צדקה שרויה:

ויקרא לו. קראה אצלו:

רוח מלפני. אלמא לפניו הם:

גשם נדבות תניף אלהים וגו'. והאי קרא במתן תורה כתיב שיצתה נשמתן שנאמר נפשי יצאה בדברו (שיר השירים ה) והניף עליהן טל תחייתו שנאמר גשם נדבות תניף אלהים והאי קרא משתעי במתן תורה במזמור יקום אלהים יפוצו אויביו:

בבתי

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף