רמב"ן/שבועות/יח/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רמב"ן שבועות יח ב

כי אתמר דאביי בעלמא אתמר. פרש"י ז"ל כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' ומילתא באפי נפשה היא והכי אתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש במת דמשמש מת בעריות חייב ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד תכם לזו כדאוקימנא זה לשון פרש"י ז"ל.
ותמה אני, היכי אפשר שיהא תלמיד חכם לזו אילימא כגון דידע דאסור לבעול סמוך לוסתה וסבור יכולני לבעול ואין תלמיד חכם אפרישה דסבר אין זו בעילה ואנוס אני על הפרישה בין במת בין בחי אכתי שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דכיון דשגג בכניסה ואי אפשר בלא פרישה אפי' למד אין שוגג אלא שמתחלה בשגגה בא מעשה לידו ואם תחייבהו בשגגה ראשונה חדא העלמ' היא והרי אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו זה אינו שב מידיעתו שהרי אי אפשר.
ורבנא חננאל ז"ל כתב כי אתמר דאביי בעלמא איתמר כגון דסבור שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו ועל זה אמר אביי אע"ג דאנוס הוא אין לו לפרוש מיד בהנאה אלא עד שימות אברו כדי שיהא הנאתו מועטת זה לשון פר"ח ז"ל.
ותמהו עליו רבים כיון דהא דאמר אביי חייב שתים אמתני' קאי א) על כרחך בסמוך לוסתה עסקינן כדאוקימנא לעיל וכיון שכן ממילא שמעינן דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ב) (וכדקאמרינן לה פירש מיד ליפטור).
ועיינא בה שפיר וחזינא דהאי פי' מחוורא טפי והכי אקשינן מעיקרא היכי אמ' אביי אנוס הוא והא ודאי לאו אנוס הוא דבסמוך לוסתה עסקינן ואין הכי נמי דכי פירש בהנאה מועטת אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא מ"מ אין זה אונס אלא שגגה הואיל ואי אפשר בלא פרישה ומתחלה בשגגה בא מעשה לידו וכדפרישית והיכי קרי ליה אביי אנוס ומפרקינן כי אתמר דאביי אנוס הוא אותו הלשון לאו אמתני' אתמר וכיון דחייב שתים בסמוך לוסתה עסקינן וכי פריש בהנאה מועטת לאו אנוס הוא אבל מ"מ אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא וכי פירש בהנאה מרובה חייב שתים וכשתי העלמות הוא שהוא סובר שמותר לו לפרוש בהנאה מרובה ואם לא ששגג בכך היה פורש בהנאה מועטת הילכך כי פריש במרובה לאו מחמת העלם ראשון בא מעשה זה לידו ושב מידיעתו הוא וחייב שתים אלא כי אתמר דאביי אנוס הוא בשלא פשע בתחלתו אתמר כגון שבעל שלא סמוך לוסתה דכי פירש בהנאה מועטת אנוס הוא וכי פירש במרובה חייב ומתני' לאביי דמוקים לה סמוך לוסתה הכי קתני פי' חייב שתים שיציאתו הנאה גדולה כביאתו וכי לא פירש מיד לא קתני פטור דהא דינא הוא דחייב אפרישה אלא מפני שהוא העלם אחד ואכניסה ואפרישה קרבן אחד מביא ולא שתים.
ואי קשיא לך, והא משמע דאהאי מתני' קאי דאמר רבא זאת אומרת כו' קאמר ליה הכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא לאו מילתא היא דאנן הכי קאמרינן הא דאמר אביי אנוס הוא לאו אדיוקא דמתני' וההיא מימרא מוקים לה איהו בסמוך לוסתה קאי אלא בעלמא אתמר והכי קאמר אי לאו סמוך לוסתה אנוס הוא ורבא נמי בשלא סמוך לוסתה קאמר מדאמר אנוס הוא והכי קאמר אפילו מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה דאנוס הוא על כרחך שמעינן מינ' דמשמש מת חייב ומשום הכי קא מהדר אביי לדבריו ולא אדיוקא דמתני' קאי זו היא דרך פר"ח ז"ל והוא הנכון.
אבל לשון הרב ז"ל, דבסבור אשתו ונמצאת אחותו מאי טעמא קרי ליה אונס הא שוגג אכניסה ואפרישה דומיא דסבור יכולני לבעול אבל עיקר הפי' אמת. ויש לי לאומרה בלשון אחרת כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' דמתני' בשלא בסמוך לוסתה עסקינן ומש"ה אמר אביי אנוס הוא אבל בעלמא אם בעל סמוך לוסתה ופירש בהנאה מרובה חייב שתים ובתלמיד חכם לכניסה ואין ת"ח לפרישה אבל לא פירש אלא במת אינו חייב אלא אחת דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא כנ"ל לפירוש שמועה זו על דרך ר"ח ז"ל ושלא כדברי רש"י ז"ל.

ורבי עקיבא איידי דבעא למכתב בהמה וחיה לכדר'. איכא למידק חיה נמי למה לי לכדר' מכדי כתיב או בכל דבר טמא חיה למה לי ותו חיה לר' אליעזר דלא מייתר ליה הך פרשתא למה לי ותו או וטומאת אדם למה לי בין לר' אליעזר בין לרבי עקיבא.
ואיכא למימר דרבי אליעזר אצטריך חיה למימר דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה איטמי או בנבלת בהמה איטמי אע"ג דתרווייהו שיעורן שוה וטומאתן שוה ושם אחד הן וטומאת אדם נמי כיון דבעי לכל טומאתו לג"ש דפירקין קמא לא סגיא דלאו הכי ולר"ע כולה פרשה שנאמרה ונשנית היא בין בשרץ בין בטומאת אדם וחדא מינייהו נקט בגמ' וחיה איצטריך דאי לא כתב רחמנ' חיה הו"א בהמה לא לג"ש אלא נשנית שלא לצורך כמו שנשנית כל הפרשה לדרבי עקיבא והשתא דכתי' חיה כיון דחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה שם אחד לא נשנית בפרשה זו ולג"ש אתא וכדר' ומשמע דטעמיה דרבי עקיבא משום דכתיב בכל דבר טמא כללן כולן בכלל אחד לומר לך לא בעינן דידע אי בשרץ איטמי או בנבלה דאי לאו משום הכי כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בייתורי.
ולי נראה דודאי אפילו לרבי אליעזר [לא בעינן] עד דידע אי בבהמה איטמי אי בחיה איטמי דשם נבלה אחד הוא ובהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה דאי לא תימא הכי לישמעי' הא וכל שכן שרץ ונבלה אלא בהמה וחיה לכדתניא בסיפרא רבי עקיבא אומר יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס יהא חייב ת"ל בהמה וכולא כדאיתא התם ומשמע דאע"ג דנסיב לה קרא בהמה ההיא מחיה נפקא ובהמה לכדר' ואו בטומאת נמי התם מדריש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.