רב פעלים/ג/אורח חיים/לא

רב פעלים ‏ ג אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה מערי אינדייא יע"א. ישראל שקנה ביר"ה שהוא שכר העשוי משעורים מערל א' ונתן לו המעות ולקח הביר"ה ממנו והלך לו, אך שכח אצל הערל קרוב לעשרה קנקנים שקורין בי'טל שלא לקחם, ונשארו בחנות הערל, ואחר שלש שנים בא אותו ערל קודם פסח אצל ישראל ואמר לו זו הביר"ה שלך היא תקחנה, והנה היא היתה מונחת בחנותי זה שלש שנים, והישראל לקח הביר"ה ממנו, ונתנה לערל א' שקורין אותו אבו לילאם כדי למכרה קודם פסח ולא מכרה אלא עד אחר הפסח, ולא היה לישראל ידיעה כלום מזה וחשב שמכרה קודם פסח כאשר צוהו ואח"כ הביא המעות לישראל ועל זה שואלים אם מותר הישראל ליהנות ממעות אלו, ואת"ל דאסור אם מותר ליתנם לישראל אחר בתורת צדקה. גם שואלים אם הישראל שלח מעות אלו לישראל וא"ל שיעשה בהם כפי הדין מה יעשה בהם ישראל שני, על הכל יודיענו ושכמ"ה:

תשובה. כתב מרן ז"ל בסי' תמ"ג ס"ג אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר דחמץ אינו תופס דמיו, ובסי' ת"ן ס"ד פסק ישראל שהיה לו תנור ואפו בו גוים חמץ בפסח אפילו מעות אסור לקבל בשכרו, דהו"ל משתכר באיסורי הנאה, ואם כבר קבל המעות מותר ליהנות מהם ע"ש, וכתב חק יוסף סי' תמ"ג סק"ח, דמסתמות דברי הש"ע נראה דאפילו לעצמו מותר, וכן נראה מדבריו סי' ת"ן, ונראה שכן הוא דברי רמ"א מאחר דלא הגיה, וכן היא דעת האחרונים חוץ מב"ח וט"ז עכ"ל. והנה מסי' ת"ן ליכא ראיה דשם הביא בשכירות שאין הדמים של איסורי הנאה גופיה, רק שכירות דידיה, ולא דמי למכר וכנז' בפוסקים, ומ"ש כן הוא דעת האחרונים חוץ מן ב"ח וט"ז לא דק, דיש עוד כמה אחרונים גדולים דלא סברי הכי, ועיין מג"א סי' תמ"ג סק"ו, ובאשל אברהם ומחצית השקל שם, ועיין חוקת הפסח:

וראיתי להגאון חוות יאיר בסי' מ"ו, במי ששכח חמץ בחדרו ולא מכרו קודם פסח, ואחר פסח החליף אותו בסוס עם גויים ואח"כ מכר הסוס ולקח הדמים לביתו, והאריך הגאון ח"י בזה ודעתו לאסור הדמים לבעל החמץ, אך הגאון בעל עבודת הגרשוני בתשובתו שם בסי' מ"ח כתב לו שהוא כל פניותיו נפנה לצד האוסרים חלופי החמץ לדידיה משום קנסא, וכמעט העלים עיניו מן כת המתירים גם לדידיה, ותמהני הלא הם גדולי עמודי הגולה וההוראה ה"ה הרמב"ם והרמב"ן, גם הר"ן עצמו וכו', גם מדברי הרשב"א וכו', וכיון שאין ראיה לאסור נקטינן ספיקא דדבריהם לקולא כמ"ש הר"ן הנז'. גם מסתימותו של הב"י בש"ע סי' תמ"ג משמע, אפילו לדידיה מותרין החליפין, אמנם אחרי רואי מ"ש הב"ח סי' תמ"ג זחלתי ואירא להורות להיתר, ומ"מ נלע"ד אע"פ שאסרו חז"ל החמץ שבטלו עצמו אפילו בהנאה משום הערמה, מ"מ אין סברה שיקנסו אותו לאסור עליו גם החליפין בהנאה, כן נלע"ד אפילו לפ"ד המחמירים לאסור החליפין אם לא ביטלו, ומכ"ש שיש גדולים דס"ל שהחליפין מותרים דאפילו באיסורי הנאה אין להחמיר, מכ"ש בחמץ שעבר עליו הפסח שאינו אסור אלא מדרבנן בהנאה משום קנסא, על כן מלאני לבי לומר בנ"ד שהסוס מותר אפילו לדידיה להלכה ולמעשה עכ"ל ע"ש:

והנה מצאתי להרב כתב סופר בסי' פ"ג שהביא שם בדף ע"ח ע"א תשובת ח"י ודברי הרב עבודת הגרשוני הנז' וכתב כמסקנת עה"ג דגם חמץ שביטלו אסור אחר הפסח, מ"מ נראה לו מסברה דאין לאסור החליפין, אך אנכי הראיתי לדעת הרשב"א והריטב"א דס"ל דגם בכה"ג אסור להסוברים חליפין אסורים, והביא דברי אביו הגאון ח"ס סי' קי"א, דנראה שמסכים עם עה"ג ע"ש, ואנא עבדא מצאתי בח"ס תשובה אחרת בסי' קי"ד דחשש לסברת המחמירין ולא התיר אלא בהיכא דאיכא סניפים, חדא דנמכר החמץ בערב פסח אחר חצות, ועוד דלא הוה אלא ספק חמץ משמע דלא התיר אלא רק בכה"ג. והנה הרב כתב סופר עצמו אחר שהאריך ופלפל בענין זה כתב בסוף תשובתו, בד"ה וזאת תורת העולה וכו' דמה שמכר לנכרים מותרים לו הדמים שכבר קבל בין משכו תחלה בין לא משכו תחלה, אבל מה שלא קבל עדיין אסור לו לקבל כמ"ש הגאון משנה למלך ז"ל וכו' ע"ש:

עוד ראיתי להגאון אמרי אש א"ח סי' כ"ו שכתב להרב השואל, מה שכתבת לסמוך על דברי שער המלך פ"א מה' חמץ ליישב דברי הרא"ש בקדושין והעלה דלר"ש דחמץ אחר הפסח מותר מן התורה לא קלסו בחלופיו מי יסמוך על דברים האלה הנאמרים על צד הפלפול והשינון ומי יסמוך עליהם למעשה, והנה הרי"א הביא שם דהרשב"א וסיעתו לא ס"ל הכי, וגם מדברי הרא"ש אינו מוכרח וכו' ועבודת הגרשוני בספר ח"י סי' מ"ח לא מלאו לבו להקל מאחר שהב"ח מחמיר, ומ"מ הקיל הגאון שם וסמך על הביטול, א"כ אף בנידון זה כיון שכבר קבל הישראל דראה"ן געל"ט (תחלת פרעון) אע"ג דבדיניהם אין לסמוך וכו', הרוצה לסמוך בחלופין על המתירים לא משתבש עכ"ל ע"ש:

העולה מכל הנז"ל לנ"ד שכבר מכר הגוי בעל הלילאם את החמץ והביא הדמים לישראל אע"ג דיש מן האחרונים דאוסרים הדמים לישראל עצמו בעל החמץ עכ"ז יש הרבה מתירים, יען שגם כאן ודאי הישראל ביטל את החמץ כנהוג, וגם איכא עדיפות בנ"ד שהישראל לא פשע לשהות החמץ בפסח, אלא הוא סמך על הגוי שימכור קודם פסח כאשר צוהו, ומה שעשה הגוי למכור אחר הפסח זה היה שלא בידיעת ישראל, על כן נראה לענין מעשה כיון שהוא איסור דרבנן יש לסמוך על המתירים שיהנה ישראל עצמו בדמים אלו מאחר שקבל אותם כבר מן הגוי:

ואחר הישוב נ"ל בס"ד לחלק ולומר דהכא בנ"ד לכ"ע מותרים המעות ההם לזה הישראל עצמו, יען כי בנ"ד לא נתברר לנו שהגוי בעל הלילאם מכר החמץ ההוא אחר הפסח כי אם ע"פ דברי הגוי שאמר דמכרו אחר הפסח ואין הגוי נאמן על זה דאמרינן שקורי קא משקר ולעולם מכרו קודם פסח וכדי שלא יקפיד עליו ישראל שלא הביא לו המעות תכף ביום שמכר קודם פסח וכדי שלא יחשוד אותו שהיה לו צורך במעות להוציאם לעצמו לכך אומר שמכרו אחר הפסח והביא המעות עתה אחר שמכרו תכף, ולהכי כאן לכ"ע הדמים מותרים, כיון דלא ידעינן דנמכר אחר הפסח, ואדרבה קרוב יותר לומר דנמכר קודם פסח תכף כשמסר לו החמץ, וא"ל למכרו ועוד נמי יש לעשות בזה ס"ס והוא ספק נמכר קודם פסח ספק אח"כ, ואת"ל אח"כ שמא הלכה כהמתירים המעות לישראל עצמו:

וגם נמי אין לחוש מצד עקרו של זה החמץ שהיה בבית הגוי המוכר הראשון שלש שנים, דגם זה לא נתברר לנו אלא רק נודע מפיו של הגוי עצמו ואפשר דלא הוה הכי אלא אותו החמץ שנשאר בחנותו ממה שמכר לישראל חזר ומכרו אותו הגוי עם ביר"ה אחרת שהיה לו למכור ולא הרגיש ששכח שזו הבירה היא נשארה ממה שמכר לישראל, ועתה אחר שלש שנים נודע לו הדבר ובא להחזיר לו מן ביר"ה אחרת שיש לו ולא סיפר לישראל האמת אלא א"ל שנשארה אצלו בחנות שקורי קא משקר חדא כדי להשביח עצמו להודיע שלא נגע בשל אחרים כל משך זמן זה, ועוד בוש להגיד האמת למכור דבר שאינו שלו שאם לא היה נזכר עתה היה זה גנוב אתו, וכיון דאין הגוי נאמן ואין כאן דין מסיח לפי תומו, כיון דאיכא נמי טעם לומר קא משקר, לכן אין לאסור המעות לבעל החמץ, וגם בזה איכא ס"ס ע"ד שאמרתי לעיל:

ואם נתברר אצל ישראל שהגוי בעל הלילאם הנז' מכר החמץ אחר הפסח, הנה כתבתי לעיל שיש לסמוך על המתירים, וגם בזה איכא ס"ס והיינו ספק הלכה כדברי המתירים בגוף החמץ, ואת"ל הלכה כאוסרים דילמא הלכה כמ"ד חליפין שאני, ואם ביטל בעל החמץ יש להוסיף בזה ספק אחר ולומר ואת"ל הלכה כמאן דאסר גם בחליפין שמא הלכה כמ"ד אם ביטל שאני. ועכ"ז אני אומר אם בעל החמץ הוא עשיר נכון להחמיר בזה ותבא עליו ברכה והמחמיר יתן המעות לקופה של צדקה שאינו יודע הלוקח של מי היא זו, ונמצא דלית ליה בזה אפילו טובת הנאה:

והוי יודע דאם הישראל מהימן ליה זה הגוי בעל הלילאם דודאי מכר אחר הפסח חשיב כאלו נתברר אצלו דבר זה בבירור, ועיין להגאון שם אריה סי' ט' שכתב שאם הגוי מהימן ליה דאינו משקר אין כאן ספק, והביא הוכחה לזה ע"ש, מיהו שם איירי שהגוי היה מוכר החמץ בחנם לישראל ואין לו הנאה ממנו, אבל בנ"ד זה בעל הלילאם בא בשכרו, ויש לחלק בזה, ואין פנאי להאריך עתה בזה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.