רב פעלים/ב/אבן העזר/ג

רב פעלים ‏ ב אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי מאת הרב הכולל ח"ר אלישע זלה"ה אב"ד של פה עירינו בג'דאד, ומשני ב"ד הצדק אשר עמו, ראובן קדש אשה ע"י המקדש הקבוע בעירינו מרצונו הטוב ומרצון אביו ואמו וכל קרוביו, ועשו הקדושין בפומבי בהזמנת כמה אנשים ונשים מצד החתן ומצד הכלה כמנהל העיר, ואחר כמה חדשים, הקול נשמע מן החתן שאינו רוצה לישא אותה, ורצונו לגרשה, ואין לו שום סיבה וטעם למאוס בה, ואינו נותן שום דופי ומום בכלה מכל צד שיהיה, ורק אומר מפני שאביה מלמד תנוקות וגנאי לו ליקח בת מלמד תנוקות, ומלבד כי טעם זה הבל וריק שאין בו ממש, הנה לא נתחדש אצלו דבר זה אחר ארוסין, דידע זאת קודם אירוסין, באופן כי נראה כל זה מרוע לב שנתן עיניו באשה אחרת, על כן לשאול הגיעו, אם חייב לכנוס בעל כרחו ויכפו אותו ב"ד באיזה כפיות כדי שישאנה, ואת"ל שאין לכוף אותו, אם יתחייב כפי הדין לתת לה בושתה, לפי ראות עיני הדיינים, כי אין בושה גדולה מזו, שיארס בפומבי ופרסום גדול ואח"כ יגרשנה על לא חמס בכפה, ועוד שגרם לה הפסד דנעשית גרושה ונפסלה לכהן, וגם הישראל זילה בעיניה, וצריך לה עתה נדוניא יותר כשתנשא לאחר, מחמת שהיא גרושה, וכידוע זה לכל אדם בעיר זו דגרושה זילה בעיני בני אדם:

והנה, אנן הב"ד, בא לפנינו מקדמת דנא, ענין קרוב קצת לענין זה, והוא ראובן קידש אשה בסתר בפני שני עדים דוקא, ועברו שתי שנים אחר אירוסין ולא נשאה, באומרו שבשעת הקדושין היה חולני, ולא היה' שפוי בדעתו, ועכשיו אינו רוצה בה מחמת שהקידושין לא היו ברצונו, אלא קרובי הכלה עשו לו כשופים, ונתן הקדושין שלא מדעתו, והוכחה לדבריו, שאחר זמן האירוסין כשני חדשים, ניכר ונודע לכל העולם, שלא הוא שפוי בדעתו, וגם, באו לפנינו עדים שהיו בשעת האירוסין, והעידו כי בשעת אירוסין לא היה רוצה לארס, עד שהפצירו בו קרובי הכלה עד בוש, על כן נסתפקנו, אם יש עליו חיוב בעל כרחו ולכוף אותו באיזה כפיות כדי שישאנה, או לאו, ואת"ל שאין בדין לכוף אותו שישאנה בע"כ, אם חייב לה מעות בשביל בושת שלה לפי ראות עיני ב"ד כשיגרשנה. ואנן הב"ד כתבנו על ענין זה הבא לפנינו מקדמת דנא פס"ד, וזה תיארו:

הנה ענין אם ארס אשה דחייב לישא אותה, ואינו יכול לגרשה בלא סיבה, דין זה כתבו מרן ז"ל בסי' סעיף ג' וז"ל, לא יגרש אדם אשתו ראשנה, אא"כ מצא בה ערות דבר, וכתב באה"ע, בשם מהרשד"ם אה"ע סי' ס', דדוקא בנשואה, אבל בארוסה יוכל לגרשה כדי ליקח נאה הימנה, והרב מש"ל פרק יו"ד מה' גירושין הלכה כ"ב כתב, להרשד"ם בארוסה, אף אם לא מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה, אך דברי הרשד"ם קשים בעיניו, דלפי הסברה אין לחלק בין נשואה לארוסה, והראיה שהביא מקרא של כי מצא בה ערות דבר דבנשואה מיירי, כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, לא. ידעתי מנ"ל דקרא דכי יקח מיירי בנשואה, ע"כ. ולא זכינו להבין דבריו,. דקרא ודאי מיירי בנשואה מדכתיב ובעלה:

גם מ"ש שוב מצאתי להרא"ם ז"ל בח"ב סי' א' דמשמע דס"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה הוי אף בארוסה ע"ש, כבר הרב גט פשוט אות ז' כתב ההיא דהרא"ם שאני דאע"ג דארוסה היא, מ"מ כיון דהיה מתייחד עמה בחדר אחד קרוב לתשעה חדשים, ארוסה זו דין נשואה יש לה, ואדרבה יש להחמיר בה יותר מנשואה דעלמא, מפני שמתייחד עמה בעודה ארוסה, כמו שנראה שם מדברי הרא"ם ע"ש, וכ"כ הרב בית דוד אה"ע סי' ב' דף כ' ע"א, כמ"ש גט פשוט ובסו"ד כתב אף דמהרימ"ט בח"ב סי' צ"ח כתב דארוסה ונשואה שוים בענין אחד, מ"מ כיון דמהרשד"ם כתב דוקא בנשואה פליגי ולא בארוסה, ומהר"ם ב"ח ז"ל כתב דמסתבר טעמיה ושכן דעת הרא"ם ז"ל הכי נקטינן עכ"ל, וכ"כ מהרי"ק שורש ק"א וז"ל, ואפילו היתה מקודשת גמורה, ואפילו בשני עדים גמורים ככל הארוסות, מ"מ פשיטא שאין לכופו לכנוס אם לא ירצה, לא מדינא דגמרא ולא מכח תקנת הגאון רגמ"ה, דע"כ לא תיקן אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה לו, אבל היכא שלא נשאה ורוצה לחזור בו, מי יכריחנו לכתוב לה כתובה בעל כרחו ויתחייב לה בשאר כסות ועונה, אם לא תמצא חן בעיניו, ודבר פשוט הוא דלא כייפינן ליה לכנוס לפי הנלע"ד, אלא כופין אותו לכנוס או לפטור שלא לעגן את בת ישראל, עכ"ל השייך לענינינו, מבואר מדבריו דאם רוצה לפטור ארשות בידו, וא"כ בנ"ד שרוצה לפטור בגט מי יוכל להכריחו לישא אותה, והגם דמהרימ"ט ומש"ל חולקים יוכל הארוס לומר קי"ל כהרשד"ם ודעמיה, ועוד בנ"ד כ"ע מודו דיכול לפטור, כיון דלפי דבריו יש לו אמתלא וכנז' בשאלה:

אכן לכאורה היה נראה לחייב הארוס הזה לקנסו בממון, על העושק אשר עשק בה, שחזר בו וביישה כמ"ש הרב זרע אמת חיו"ד שאלה ק"ב וק"ג, דבדין הוא לקנסו לפי ראות עיני היושבים על מדי"ן, וכמ"ש הפוסקים באה"ע סי' נו"ן, דהיינו טעמא דקנסות שעושין בשטר שידוכין, אין בהם דין אסמכתא, לפי שאף מן הדין יש לקנוס החוזר בו משום בושת ע"ש, ועיין להרב עבודת הגרשוני סי' ע"ד, שדעתו ג"כ לחייב החוזר בו משום בושת כפי ראות עיני הדיינים עיש"ב, גם מהריק"ו שורש כ"ט הביאו ד"מ סק"ה כתב וז"ל, דאפילו לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם לו דמי בושתו, דעדיף מן מביישו בדברים שהוא פטור, אלא שאין גובין אותו בזה"ז, מיהו אם תפס או שאגידה ביה משום חשש קדושין יכול לעשות, ואין כופין אותו לגרשה, ע"כ מבואר מדבריו, דאין מחייבין לאשה משום בושת, אא"כ תפס האיש ממנה וכו', ועיין בית מאיר סי' נו"ן מה שגמגם בדברי מהריק"ו ועבודת הגרשוני הנז':

כל זה היה נראה לכאורה, אבל אחר העיון נראה דזה אינו, דמ"ש מהריק"ו ועבודת הגרשוני וזרע אמת הוא לפי סברת מור"ם ז"ל, דס"ל דהקנסות שעושין בשדוכין לא הוי אסמכתא, כי כדאי החוזר בו להתחייב בקנס משום בושת, אבל לסברת מרן ז"ל, דס"ל כהרמב"ם וחכמי ספרד דהוי אסמכתא, ואינו מתחייב החוזר בו, אא"כ עושין חיוב על דרך שכתב מרן בסעיף וא"ו, פשיטה דלא שייך לחייבו דאפילו כשעושין תנאי בפירוש, אין מתחייב החוזר בו, כ"ש כשלא התנו דאין לחייבו משום בושת, ומרן ז"ל בבדק הבית אחר שהביא ב' הסברות כתב, ולענין הלכה אין להוציא ממון, כי אם ע"פ חכמי ספרד עכ"ל ע"ש:

ועוד בנ"ד אפשר דכ"ע יודו, דאין לחייבו משום בושת יען דאנחנו מיום שישבנו פה דייני מתא, הנהגנו בעירינו בהסכמת החכמים הי"ו, שאין רשות לשום אדם לקדש אלא רק ע"י המקדש והעדים הידועים אשר מנינו אותם על עדות הקדושין, וכמה פעמים הכרזנו בבתי כנסיות על הדבר הזה, וזו הבת קדשו אותה בהסתר, ועדים מעלמא, גם עוד נודע לנו שזה האיש בזמן שקידש לא היה שפוי בדעתו כ"כ, והיה לו מרה שחורה והפצירו בו מאד עד שקדש, ונמצא בנ"ד קרובי הכלה עשו שלא כהוגן ולכן אין לחייבו לכ"ע, ודוגמה לזה כתב הרב ב"ד ח"ב שאלה א' בד"ה הטעם הב' וכו' ע"ש:

עד כאן דברינו שכתבנו בפס"ד שכתבנו על ענין הראשון שבא לפנינו מקדמת דנא, אך ענין זה הב' הנזכר בשאלה כאן דומה קצת לענין הראשון, ורק יש הפרש ביניהם, דענין הב' קידש מרצונו הטוב, ומרצון אביו ואמו וקרוביו, וקידש בפומבי בקבוץ אנשים ונשים מצד החתן ומצד הכלה, בפני המקדש והעדים הממונים בעיר הזאת על דברים אלו ואין לו שום טעם לחזור בו על כן יראה מעכ"ת מה ראוי לדון בענין זה דנ"ד ושכמ"ה:

וזאת התשובה דהשבתי למעלת החכמים הב"ד יכב"ץ הנז"ל.

תחלה וראש אדברה בקצרה על אשר כתבתם הערה על הגאון מש"ל ז"ל שלא זכיתם להבין דבריו דהא ודאי הכתוב איירי בנשואה מדכתיב ובעלה, ובאמת דברי הגאון מש"ל ברורים ופשוטים, דאע"ג דכתיב ובעלה קרא מיירי גם בארוסה דהכי דרשו רז"ל כי יקח איש אשה, מלמד שהאשה נקנית בכסף, ובעלה מלמד שהאשה נקנית בבעילה, הרי ובעלה דקרא קאי על בעילה של קדושין שקדשה בביאה, ולא בא הכתוב לומר שתהיה דוקא נשואה דהיינו בעילה של נשואין, ועיין בקדושין דף ט' ע"ב, ובאמת זה מוכרח בלא"ה יען דכל הלכות הגט למדו רז"ל מהאי קרא, וכל דיני הגט שוים בארוסה ובנשואה, גם הדין של איסור הגרושה שתאסר על בעלה אחר שנשאת לאחר המפורש בהאי קרא גופיה הוא שוה בין בארוסה בין בנשואה, כי תאסר המפרשת מן הארוסין על המארס אותה אם תנשא לאחר, כדין גרושה מנשואין אחר שנשאת לאחר וכמפורש בהרמב"ם ובש"ע, וא"כ יפה השיג מש"ל ז"ל מנ"ל דאיירי בנשואה דוקא, כי לפ"ד מהרשד"ם משמע דהבין דלא איירי קרא בארוסה אלא רק בנשואה בלבד:

עוד כתבתם דיכול הבעל לומר קי"ל כמהרשד"ם ודעמיה, וזה אינו, דהא הוכיח הרב מהר"י בולי ז"ל מדברי התוספות והר"ן והרשב"א והריב"ש ומהרימ"ט דס"ל איכא בגירושין איסור תורה, גם כן הוא סברת הרמב"ן סי' קפ"ט, והרר"א כאשר הביאם הכנה"ג באה"ע סי' קי"ט הגהה ט' אות א' ע"ש, ולפ"ד רבוותא הנז' הוי זה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא, ובענין הקי"ל במילתא דאיסורא, עיין להכנה"ג סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות ס"ז ואות ס"ח, ועיין אורח משפט סי' כ"ה אות פ"ב, מ"ש קושיא על הכנה"ג באות זה, בשם מהר"ם אלגאבר, ועיין כנה"ג באות ע' דאם הוא איסור וגם הוא בקום עשה, גם החולקים יודו דאין לומר קי"ל, ועיין מטה שמעון בכללי הקי"ל אות נ"ט וס' וס"א, ובענין איסור שבועה עיין מנחת יו"ט דף צ', ועיין משכנות הרועים וחק"ל מ"ב ח"מ סי' כ' דף קס"ו ועיין חוקות החיים ע"ש:

והנה אע"ג דיש לעשות ס"ס בזה דהא איכא דס"ל ליכא בגרושין איסורא כלל, וא"כ י"ל הכי ספק כמ"ד איכא איסור תורה בגירושין, ספק כמ"ד ליכא איסור כלל, ואת"ל איכא איסור תורה בגרושין דילמא הלכה כמהרשד"ם ודעמיה, דלא נאמר זה בארוסה, הנה יש לגמגם בס"ס זה, ואין פנאי להאריך בזה:

ועתה אבא לדבר בס"ד בענין חיוב הארוס מצד הביוש שעשה לארוסתו, הנה מעלתכם הבאתם דברי הרב זרע אמת, ודברי הרב עבודת הגרשוני שדעתם לחייב החוזר בו קנס בשביל הביוש שעשה, ועוד הבאתם דברי מהריק"ו ז"ל שדעתו לחייב מצד הבושת, אך הואיל ואין גובין אותו בזה"ז, אז אם תפס או היכא דאגידה ביה אומרים לה לא יגרשיך עד שתרצי אותי, ושוב כתבתם דאין לחייבו מכל סברות הרבנים הנז', משום דכל זה כתבו לסברת רמ"א, אבל לסברת מרן דפסק כהרמב"ם וכו', אין לחייבו מצד הבושת כלל, ע"כ דבריכם. ותמהני מאד על דבריכם אלו אשר תליתם הא בהא ולא קרב זה אל זה, כי באמת הא דפסקי הרמב"ם ומרן ז"ל לעשות קנס השידוכין כפי תקנת חכמי ספרד, לא משום דס"ל אין טענה לתבוע דמי בושת מן החוזר בו, ורק כונתם זו הקצבה של הקנס שקצבו בינהם לא יתחייבו בה, אא"כ עשו כדרך חכמי ספרד, ולדידהו אם לא עשו הקצבה בחיוב כדרך חכמי ספרד, ובא זה ותבע בושתו מן החוזר בו בפני ב"ד, דאה"ן יחייבו אותו ב"ד קנס בשביל הבושה אשר עשה כפי ראות עיניהם כי אין חיוב הבושה קצוב וידוע, אלא הכל שמין לפי הענין כפי העת וכפי כבוד המתבייש וכפי יכולת המבייש ואין זה שוה בכל, והרמב"ם ומרן שכתבו לעשות כדרך חכמי ספרד לא נכנסו בענין זה, אלא רק נחתי לומר הקצבה שקצבו ביניהם לפי דעתם ורצונם לא יתחייבו בה, אא"כ עשו כדרך חכמי ספרד:

תדע, שהרי דין קנס השדוכין, כתבו מרן בח"מ סי' ר"ז סעיף ט"ז, ושס הביא מרן סברת הרא"ש שקיים הקנס, מטעם שהוא דמי הבושת, וכתב זה בשם יש אימריס, וסברת הרמב"ס כתבה בסתם, ורמ"א הוסיף על סברא די"א בזה"ל, ומיהו קנין צריך, ותיקשי לך למה צריך קנין אם הוא חייב מדין בושת, אלא מוכרח לומר הן אמת חייב קנס מדין בושת, אך שיעור הקנס מסור ביד ב"ד, ואין שוה בכל אדם, ואין חייבין בסך הקצבה שקצבו מדעתם ורצונם אא"כ, עשו קנין, ולסברה ראשנה שסתם מרן ז"ל, אין מועיל הקנין, אא"כ עשו כדרך חכמי ספרד:

והנה הש"ך בח"מ סי' כ"ז ס"ק כ"ד, פליג על רמ"א וס"ל דאין צריך קנין, אך הרב עבודת הגרשוני דף ס"ב ע"ג, נתן טעם לדברי רמ"ח, היינו טעמא דצריך קנין, לפי שא"א שלא יהיה הקנס פעמים יותר מדמי הבושת, כמ"ש מהריק"ו בשורש קצב, ומכ"ש דהרמ"א היה לפניו מנהג פולין שהקנס הוא לעולם בסך חצי הנדן, ודאי לפעמים הוא יותר מדמי הבשת, על כן הצריך קנין, אבל קנס שהוא לפי האומד דמי הבשת, ודאי אין צריך קנין, ולא גרע מן המבייש בדברים שפוסקים בכל בתי דינים לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם, ולפי המבייש והמתבייש עכ"ל, וכן הרב עצי ארזים ס"ק ך' פירש ג"כ טעמו של רמ"א כך, דמשום בושת לחוד לא מהני, מפני שלפעמים אין דמי הבושת עולים בסך הקנס, וג"כ סמך הטעם ע"פ דברי מהריק"ו שהביאם בב"י ד לפעמים אין דמי הבושת עולים בסך הקנס ע"ש, ועיין גבעת פנחס סי' ע"ד דף מ"ה ע"א מ"ש בזה ע"ש, והשתא לפי טעמו של הגאון עבודת הגרשוני, והגאון עצי ארזים, שכתבו על דברי רמ"א בהא דבעי קנין, אלו הדברים עצמן יש לאומרן בדעת מרן, שהצריך לעשות קנס השידוכין ע"פ מנהג ספרד, והיינו כונתו כדי לקיים חיוב שקצבו כפי רצונם וחפצם, והן הן הדברים שכתבתי אנא עבדא לעיל, וא"כ לפ"ז, מה שפסקו הגאון עבודת הגרשוני, והגאון זרע אמת לחייב החוזר בו משום בושת, כפי ראות עיני הדיינים הדין הוא דין אמת, ואין סתירה לזה מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל, כאשר חשבו החכמים הי"ו:

והשתא נבא ונראה מי המחייב בדמי הבושת, אע"פ שלא נתחייבו בקנין ובכתיבה, ואע"פ שלא נזכר ביניהם שום דיבור בענין החזרה, הנה הרב זרע אמת יו"ד סוף סי' ק"ב חייב בדמי הבושת, מסברה דנפשיה דפשיטה ליה בהכי, והביא חיזוק לסברתו מהך דאה"ע סי' נו"ן דמשמע שיש טעם מן הדין, לקנוס החוזר בו משום בושת, ואין לו מקום פיטור משום דלא נתכוון לבייש או כיוצא בזה, ובסוף תשובה דסי' ק"ג, כתב מ"מ א"א לומר ונקה רק נכון לקנסו בממון, לפי המבייש והמתבייש כמ"ש בפסק הקודם, וכן בדין למען יווסרו כל האנשים הבוערים בעצת אדם, ולא יזידון עוד להתעולל בבנות ישראל הכשרות ע"כ ע"ש:

ברם הגאון עבודת הגרשוני בסי' ע"ד, דאזיל גם הוא בשיטה זו לחייב את האשה בשביל בושת, שם שידד עמקים יותר בעניין החיוב הזה, שנרגש ממקום שימצא ממנו זכות לפטור החוזר בו, ותיקן הדבר והוא הא' נרגש, די"ל כיון שאין כונתה לבייש פטורה, וכתב ב' טעמים לדחות טענה זו, וגם נרגש מההיא דרמ"א בהגה"ה סי' תכ"ד ס"א, וכתב שיש לחלק ביניהם, וגם על מה שמצא בתשובה דרמ"ע תיקן דאין משם סתירה ע"ש, והגאון בית מאיר ז"ל בסי' נו"ן, נראה דאינו מסכים עם עבודת הגרשוני בזה הדין, אך לא היה בידו ראיה נסתור דבריו, ומ"ש דכן מוכח מקדמונינו שהוצרכו לתחבולות לקיים הקנס, ואילו שייך קנס בושת בלא שום פיסוק מה הוצרכו לכל ההמצאות יתקשרו בשידוך ומי שיחזור יחייבנו הב"ד כדין מבייש בדברים אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ואחהמ"ר אין מזה הוכחה כלל כי שני הצדדין לא סמכה דעתייהו על חיוב הב"ד שיחייבו להחוזר בו, כי הב"ד אין להם קצבה ידועה בחיוב זה אלא הם מחייבים לפי המבייש ולפי המתבייש, ומי יודע איך יעריכו הב"ד דמי הביוש לפי ראות עיניהם, לכך ודאי השני צדדין רוצים לברר החיוב ולהרבות הקצבה של הקנס כפי רצונם, לכך עשו להם אופנים לקיים הקנם אשר ירצו לעשותו ולהרבות בו כרצונם, שאז כל אחד משני הצדדין יודע הוא כמה יתחייב אם יהיה חוזר בו, וזה פשוט:

והנה הגאון גבעת פנחס רבו של הגאון ח"ס בסי' ע"ד, הוא שר המסכים עם עבודת הגרשוני, וכתב אף דקי"ל דאין חיוב על הבשת עד שיכוין, כבר כתב עבודת הגרשוני, דמה שמכוין להנאתו לא מקרי אין מתכוין, והביא ראיה מלשון רש"י סוף פרק כיצד הרגל, ולפע"ד לא הוצרך לזה, דהא מפורש במתניתין דכתובות דף ט' דחייב על הבושת באונס ומפתה, אע"ג דלא מתכוין אלא להנאת עצמו עכ"ל ע"ש, ואנא עבדא אמינא דיש ראיה בלא"ה לזה ממקום הדין של הקנס דשידוכין בעצמו, דהא כתבו הרא"ש וכמה רבוותא קמאי היינו טעמא דקנסות שעושין בשטר השידוכין דאין בהם אסמכתא, לפי שאף מן הדין יש לקנוס החוזר בו משום בושת עכ"ל, וקשא איך יש לקנוס מן הדין, והלא לא כיון לבייש, וקי"ל דאין חיוב על הבושת עד שיכוין, והרי נסתר הכותל שסמכו עליו, אלא ודאי דס"ל לרבנן קמאי ז"ל, דאין לו פיטור מטעם זה, ועל כן מוכרח להסביר הדבר כמ"ש עבודת הגרשוני דמה שמכוין להנאתו לא מקרי אין מתכוין, וזו הסברה הוצרך הגאון עה"ג ללמדה מדברי רש"י, ובאמת שגם שאר הגאונים כתבו כן, וכמ"ש ביש"ש קמא שכתב כל הגאונים כתבו כמ"ש רש"י, דכל שהוא מתכוין להנאתו חייב ע"ש, ויש לדבר בזה ואין פנאי עתה:

וראיתי להרב זכות אבות סי' ל"א, דס"ל כעבודת הגרשוני שכתב וז"ל, אבל הבת כיון שהיא גדולה ועשו מדעתה ורצונה היא חייבת דמי הבושה ואף בלא קנין, וכן פסק הש"ך בח"מ סי' ר"ז ס"ק כ"ד וכו', כן פסקתי בתשובה. והסכימו לזה דייני העיר פאס יע"א עכ"ל, גם הגאון מהר"ש בספר נודע ביהודה מה"ת ביו"ד סי' קמ"ח כתב וז"ל, ועיקר הקנס שאנו מחייבין למי שחוזר בשידוכים הוא משום הבושת שנתבייש אחד מהצדדים וכל התנאים וקניינים הנוהגין אצלינו בשעת השדוכין, הוא רק לאמת הדברים, ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה סק"ב, ובב"ש סי' נ"א ס"ק יו"ד ע"ש, ורק הגאון ח"ס אה"ע סי' קי"ד גמגם בסברת עבודת הגרשוני ז"ל, וכנז' בד"ה ובתשובת עה"ג סי' ע"ד נכנס בעובי הקורה להפך בזכות תלמידו וכו' ע"ש:

והנה לענין הלכה צריך שהב"ד יכב"ץ ילכו בענין זה כפי סברת הגאון עבודת הגרשוני וזרע ואמת, ודעמייהו לחייב החוזר בו בבושת, ובנ"ד מלבד הבושה גרם הארוס לארוסתו נזק והפסד ממון, כי מאחר שמגרשה בגט נפסלה לכהן ואפילו לישראל לא הווייא תרעא חריפא כי יש הרבה דמאיסי בגרושה אפילו שהיא גרושה מן הארוסין ובעי לה להרבות נדוניה יותר:

ועוד גם מדברי פוסק קדמון הוא מהריק"ו ז"ל, יש לחייב הארוס הזה דנ"ד בעבור הבושת של ארוסתו דהא כתב רמ"א ז"ל בד"מ סי' נו"ן סעיף ה' וז"ל, כתב עוד מהרי"ק דאפילו לא עבדי קנס, אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם לו דמי בשתו דעדיף מן המביישו בדברים שהוא פטור, אלא שאין גובין אותו בזה"ז, מיהו אם תפס או שאגידה ביה משום חשש קדושין יכול לעשות ואין כופין אותו לגרשה וכו' עכ"ד, והנה בזה יש לפרש טעם נכון לסברת רמ"א שכתב בח"מ סי' כ"ז דמ"מ בעי קנין, ונתחבטו האחרונים בדבריו אלו וכמ"ש לעיל, ולפ"ד מהריק"ו הנז' נראה לי דטעמו הוא משום דאע"ג דחייב בזה משום בושתו כיון שאינו נגבה בזה"ז, לא מפקינן מיניה בדין, אא"כ נתחייבו בקנין, וממילא י"ל ג"כ דהיינו טעמא דהרמב"ם דבעי בשדוכין תיקון חכמי ספרד, והיינו טעמיה דמרן ז"ל ג"כ שפסק דבר זה בסתם בש"ע, משוס דס"ל אע"פ שיש חיוב בושת מן הדין אינה יוצאה בדיינים בזה"ז ואפילו קנין לא יועיל ולכך כתבו שצריך לעשות כתיקון חכמי ספרד, ולפ"ז אין אנחנו מוכרחים לומר דהרמב"ם ומרן ז"ל פליגי על הרא"ש ושאר קמאי דכתבו ששורת הדין מחייבת לזה החוזר בדמי הבושת ואין לו מקום פיטור מאיזה טעם שיהיה דאפושי פלוגתא בין קמאי לא מפשינן, אלא אמרינן גם הרמב"ם ומרן ז"ל יודו בדבר זה דהרא"ש ושאר קמאי, ורק מחלוקתם בדבר זה דוקא, והוא דהרמב"ם ומרן ס"ל כיון דאינו נגבה בזה"ז לכן לא תועיל כתיבת הקנס אפילו בקנין כדי לגבותם בב"ד, אלא רק צריכין לעשות כתיקון חכמי ספרד, ורמ"א ודעמיה ס"ל שיועיל הקנין לקנס לגבותו בב"ד, אבל לכ"ע איכא חיוב בושת כאן ואין לפטרו מטעם לא כיון לבייש, או מטעם אחר:

ושוב אחרי כותבי כל זה בא לידי ספר שמחה לאיש לעמיתינו הגאון המפורסם ראשון לציון יש"א ברכה נר"ו, ושם בסי' ך' נשאל באחד שקדש בפני עדים קרובים פסולים מן התורה, והרגישו שלא יועילו הקדושין ואמרו השי"ת יעיד עליהם על הקדושין הנז', וגם נתנו שני כמבייאלס וכו', וכתב הרב שם בדף צ"ו וז"ל ראוי לחייבו ולקנסו ממון יען קדשה בקדושין ויצא שמה בעיר מקודשת הגם דלהצריכה גט הדין דין אמת כמ"ש הרב הפוסק דאינה צריכה גט, מ"מ בושה גדולה היא זאת שקדשה ושלח לה בשמים להתקשט בהם, ואחר כל זה חזר בו החתן, אם חזרתו היא מבלי שום עילה וסיבה, כי אם שבגד בה שנתן עיניו באחרת כאשר עינינו רואות בדור הזה כי רבו נערים המתפרצים בעוה"ר אשר בנות ישראל הן הפקר בעיניהם ראוי לקנסו ממון, כמ"ש הרב עבודת הגרשוני ז"ל בסי' ע"ד וכו', וכ"כ בספר פרי צדיק סי' י"ד שחייב לשלם קנס כפ' הנהוג, אף שלא היה שם קנין ולא נתפרש סך הקנס, שמצד הדין הוא מחוייב בבושת והמנהג פשוט בזה יעש"ב. ומצאתי בספר ויאמר יצחק ח"א סי' קס"א שיצא לחלק חילוק חדש, ונראה שהוא מוסכם ואמיתי, דע"כ לא פליגי הרמב"ם והרא"ש ז"ל, דלדעת הרמב"ם גם בשידוכין איכא אסמכתא ולזה היו עושין ח"ס שטרות לסלק האסמכתא, היינו כדי לחייבו בכל הקנס שקצבו, אבל לשלם לפי המבייש והמתבייש כ"ע מודו דחייב לשלם בלי קנין ובלי קצבה לפי ראות עיני ב"ד הצדק, והביא דברי הרב פרי צדיק, ודברי הרב נחלת שבעה, וגם הביא דברי הרב מים רבים אה"ע סי' ח', ודברי הרב עבודת הגרשוני הנז', ושוב הביא דברי הרב מהרימ"ט ח"מ ח"ב סי' ק' הנז"ל שהפליג בענין הבושה דמשיאה שם רע בעיר, שיאמרו אילו לא ראה בה דבר מגונה לא היה מדיחה בשתי ידיו עש"ב. נקטינן מכל האמור, דראוי לקנסו ממון להחתן הזה דנ"ד, לשלם להכלה דמי בושת דידה, ולפי דעתי דחייב החתן לשלם לא פחות מסך חמשים מגידי, שהוא חצי הסך שקצבו ביניהם בלתי מגרעת, וירוצו את גולגלתו ויכופו אותו ליתן הסך הנז', ואם יתן כתף סוררת, לא יניחו אותו לישא אשה אחרת עד שיקבל עליו את הדין וישלם הסך הנז' להכלה עספ"א, זהו הנלע"ד להלכה ולמעשה עכ"ל, והנה ספר ויאמר יצחק אינו מצוי אצלינו, אך מדבריו שהעתיק הרב נר"ו, נראה שהוא מחלק חילוק דכתבתי אנא עבדא לעיל בראשנה, ועלה לנו מכל הנז"ל, דאיכא עוד אחרונים מסכימים לדעת הגאון עבודת הגרשוני מלבד אותם גדולים אשר זכרתי לעיל שהם מסכימים, ולא הובאו שם:

הנה כי כן ישיתו הב"ד יכב"ץ על הארוס הזה קנס כפי ראות עיניהם, לפי המבייש ולפי המתבייש, ואם יסרב ולא יתן אע"פ שיכולין לנדותו ולא יתירו לו הנדוי עד שיתן הקנס, וכמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' א' סעיף ה' ובסעיף וא"ו, ועיין כנה"ג סי' א' הגה"ט אות ל"ד, ובאורח משפט מ"ש מן הרב כרם שלמה יו"ד סי' ך' ע"ש, מ"מ בזה"ז קשה החרם מצד הממשלה יר"ה, על כן יעשו לו כפיה בדרך אחרת, וגם לא יתנו לו רשות לישא אשה אחרת, עד שימסור הקנס של הבושת:

וראיתי להגאון ח"ס בח"מ סי' קע"ו, בענין שוחט אחד שהיתל במוהל אחד, באומרו לו שילדה אשתו של השוחט בן זכר, ושהוא מכבדו במצות מילת בנו, והמוהל נסע מהלך ארבע שעות מקהילתו, להכפר של השוחט הנז', והנה מצא ששיקר בו ואשתו של השוחט ילדה נקבה, והיה לשחוק בעיני כל, ותבע המוהל בעד בושתו ששחק בו, והשיב הגאון ח"ס שצריך לשלם לו עשרה זהובים, שהוא שכר מילה, ושכר פסיעות אין בידי לשער וכו', אך בזה"ז אין גובין כמבואר בסי' שפ"ב, אך חוזר הדבר למ"ש בש"ע סי' א' סעיף ה' וסעיף וא"ו, ויען אין לנו רשות מן המלכות לנדות אמנם מדינא הנידוי לגרשו מבית הכנסת, ושלא למול את בנו, ומכל הנראה לב"ד, כמבואר ביו"ד סי' של"ד סעיף וא"ו ברמ"א וכו' ע"כ ע"ש, ודבריו ז"ל מכוונים כאשר כתבתי אנא עבדא, ועיין להרב בית יאודה ז"ל ח"מ סי' א' דף ס"ח, בענין הב"ד וכוחן בדברים אלו, ואיך יהיו נבררים להיות להם כח ב"ד בעניינים אלו ע"ש, והגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף בקנטריס אחרון אות ג', כתב שכתבו קצת אחרונים דאין לב"ד כח אלא לאפקועי ממונא, אבל לא לזכות לאחר כל שלא בא לידו, וגדול דורינו הרב המופלא מהר"י ן' דוד, בספרו הבהיר דברי אמת בקנטריסים דף צ"ג הוכיח מגיטין דף ל"ו, ומדברי הרשב"א שם והריב"ש סי' שצ"ט דיש להם כח להפקיר מזה ולזכותו לזה קודם שבא לידו והאריך בזה ע"ש, ויש להאריך בדבר ואין פנאי עתה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.