רב פעלים/א/יורה דעה/לב

רב פעלים ‏ א יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. ראובן הכיר שנתעברה אשתו, כי ראה עבר הוסת שלה חמשה ימים, והיא אין דרכה בכך, ומחמת שהיתה יושבת תחתיו עשרה שנים ויותר בלא עיבור, חשש מן עיה"ר של נשים הדרים עמהם בבית, על כן צוה לאשתו שתלבש בגדי נדה לעיני הרואין אשר אתם בבית, ותאמר לחברותיה שהיא ראתה דם כנהוג, ועשה כן להסתיר הדבר עד שיתחזק העיבור שלה, דהיינו שיעברו שלשה חדשים עליה, וכן עשתה כאשר צוה עליה בעלה, ובא הבעל לשאול, אם מותר לו לבא עליה בסתר בחדר סגור שהם ישנים בו ביחד, כיון שהוא יודע שהיא טהורה באמת, והוא צוה לה שתאמר כך ותלבש בגדי נדה מטעם האמור, או"ד גם בכה"ג אסור לו לבא עליה, וצריך להתנהג עמה כנדה גמורה עד שתטבול:

עוד שאלה אחרת נשאלתי כיוצא בשאלה זו, מאשה אחת שעדיין לא הגיעה לכ"ה שנים ופסקו הדמים ממנה, דבטל הוסת שלה ואינה רואה דם כלל, והיא לא גילתה דבר זה לפני בעלה, דחששה פן יעשה לה עלילות ברשע לישא אשה אחרת, לומר אני רוצה בנים ואת אינך ראויה להוליד עוד, ואע"פ שכבר יש לו ממנה בן ובת חוששת מזה, ולכך העלימה דבר זה מבעלה ומכל העולם, והיתה כל שלושים יום לובשת בגדי נדה, ואח"כ סופרת ז' נקיים וטובלת כראוי, ובאה לשאול ממני על ימות החורף שהקור גדול, ובארות של עירינו בג'דאד יע"א הם מעיין באר מיסם חיים שהם צוננין הרבה, ורוצה אחר שתרחץ ותחוף כראוי תלך לבית הטבילה לבדה ותפשוט בגדיה, ותעמוד ערומה על המים, אך לא תרד לטבול בהם ותלבש בגדיה ותעלה, שיחשבו שטבלה, באופן שא"א לשום אדם שיהיה לו ידיעה בדבר זה, וכל זה הוא רק בימות החורף בזמן שהקור גדול, מאחר שהיא יודעת שבאמת היא טהורה ולא ראתה כלום, אי אריך למעבד הכי:

תשובה. ראיתי להגאון בעל תבואת שור בספר בכור שור על יבמות דף פ"ז, שנשאל כיוצא בזה, וז"ל קמבעיא לי, שנים שאמרו על דבר אחד שאסור הוא, ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו, מהו שיאכל מאותו דבר בצינעה בל יודע לאיש, אע"ג דבפרהסייא ודאי אסור הוא, ולאו כל כמיניה, וב"ד מצווים עליו להפרישו מ"מ בצינעא י"ל דמותר וי"ל דאסור כמ"ש לקמן. והנה דעת הראב"ד בפרק י"א מה' שגגות נראה להתיר, דפסק כרבי יאודה דנאמן אדם אעצמו יותר ממאה איש, ומוקמינן לה בכריתות דף י"ב דלא אמרה ר"י אלא בינו לבין עצמו, אבל הרמב"ם פסק כרבנן דר"י בכריתות דהעדים נאמנים, ומוקמינן לה התם בגמרא דקאי אבינו לבין עצמו וכו', דאין טעמו משום דמסתמא טעה נגד העדים ואין לו להאמין עצמו וכו'. אלא נ"ל טעמו כיון דאנן אסרינן עליו בפרהסיא להכי אסור אפילו בצינעא, ע"ד שאמרו חז"ל כל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, ולכן נלע"ד שאין להתיר כי אם לצורך גדול. ומינה נ"ל נמי בדין האומר ד"ז אסור הוא והעדים הכחישוהו, דקי"ל דשוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא כמ"ש ביו"ד סי' א' וקכ"ז, לא יאכל אפילו בינו לבין עצמו, אע"פ שיודע שהאמת עם העדים, רק שעשה ע"י אמתלא גרועה שלא האמינו לו להתירה עליו, ונשאר הוא באיסורא, לא יאכל אפילו בינו לבין עצמו כי אם לצורך גדול, עכ"ל יע"ש:

והנה מגמרא דכריתות דף י"ב הנז"ל משמע, דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה אסרי אפילו בינו לבין עצמו, מיהו אין לנו הוכחה דהרמב"ם פסק כרבנן, דהא באמת מרן ז"ל בכ"מ, והרב לחם משנה העלו שהרמב"ם פסק כרבי יאודה, אך באמת עדין קשא לפירושם, אמאי השמיט הרמב"ם הך מימרא דרב יוסף, והיה לו לכתוב בפירוש היתר לאכול בינו לבין עצמו, ורק בפני אחרים אסור, וכמו שנרגש בזה הרב ערוך לנר בשיטתו שם, וגם הרב מרכבת המשנה נרגש בזה, וכתב דהרמב"ם אינו מפרש כפירוש רש"י בהך מימרא דרב יוסף, אלא מפרש כפירוש התוספות, ופסק כרבנן דר"י משום מנו ע"ש, וכ"כ הרב חק נתן בשיטתו לכריתות ע"ש:

וא"כ לפי דברי מרן כ"מ ולח"מ דהרמב"ם פסק כרבי יאודה דמותר בינו לבין עצמו ליתיה להאי דינא, וגם לפי הבנת מרכבת המשנה וחק נתן דפסק כרבנן ג"כ ליתיה להאי דינא, דהא מפרשים מימרא דרב יוסף באופן אחר דלא כפירוש רש"י, וא"כ אין לנו הוכחה דסברי מרנן בינו לבין עצמו, ולפ"ז אזדא לה הוכחת הגאון בכור שור לספיקא דידיה:

והנה הגאון מש"ל ז"ל בפ"ט מה' אישות הט"ו, נסתפק בכל מלתא דאמרינן שויה אנפשיה ח"ד, היכא דאיכא עדים שמכחישין אותו מהו, מי אמרינן כיון דלדידיה שויא ח"ד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואסיר, או"ד כל דאיכא עדים המכחישין אותו אף לדידיה שרי. והביא תשובת מהריב"ל ח"ב סי' פ"ה, ותמה עליו וכתב שדין זה פשוט מתשובת הרשב"א שהביאה בטור יו"ד סי' א', בטבח שאמר על בהמה שלא שחטה, ובאו עדים והעידו ששחטה, דמותרת לכ"ע בהמה זו משום העדים מעידים ששחטה, אבל לדידיה אסיר דשויה אנפשיה ח"ד, ע"ש. וראיתי להגאון חק"ל יו"ד ח"א סי' ד' שיצא לבאר היטב ספק זה, והביא דברי המש"ל הנז' וסוגיא דכריתות הנז', וכתב שם בדף וא"ו סוף ע"ד וז"ל, הכלל העולה בענין זה דלר"ש ותוספות דב"מ והראב"ד והר"ש והר"ן והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנמקי, האדם נאמן אף להקל באיסור תורה נגד ב' עדים כשרים, וכן הסכים מהרימ"ט ומהרשד"ם ושורש יוסף, וכן נראה דעת הר"ש יונה וכו', והחולק על זה הוא הלח"מ מדעת הרמב"ם ומהריב"ל ומשפטי שמואל ותורת חסד, כי על כן נ"ל עיקר כדעת המתירין, ומיהו ראוי להחמיר בדבר תורה הואיל ונפיק מפומייהו דרבנן הנז', ומ"מ להאכיל לאחרים לכ"ע אסיר כדברי ר"י, ואין חולק בדבר, וגם בפני אחרים אסור כשיטת רש"י. וגם במידי דשב ואל תעשה שיש לדון כדעת התשב"ץ ומהריב"ל ומשפטי שמואל להתיר, יש להחמיר מדינא משום ספק בהצטרף דעת הסוברים, דבכה"ג אינו נאמן נגד עדים בלא מגו דמתרץ דבריו אך לכ"ע במגו דמתרץ דבריו אין ספק דנאמן נגד ב' עדים כשרים וכו' ע"ש. ועיין עוד מ"ש שם בדף ז' ע"ג יע"ש:

וכתב עוד שם, מיהו ק"ל בענין זה מדתנן בכתובות דף פ"ז, דזכריה בן הקצב נשבע דטהורה היא אשתו, ואמרו אין אדם מעיד על ידי עצמו, והשתא קשא דתינח דהאשה עצמה אינה נאמנת לומר טהורה אני, כשיש עדים שנשבת, שאינו דבר שבינו לבין קונו, כיון דנוגע איסור גם לבעל, אך כשהאשה והבעל אומרים טהורה, הו"ל דבר שבינם לבין קונם, דהם נאמנים נגד עדים, כ"ש הכא דליכא עדים. וכי תימא כיון דאיכא עדי שביה ואסרו חכמים מספק כאלו ודאי נטמאת, וא"כ הו"ל דברי האשה והבעל נגד עדים, מ"מ קשא לר"י דס"ל דנאמן לגמרי, הכא נמי הו"ל להאמינו. ואף להחולקים דבעי שיתרץ דבריו, דלא להוי דבריו נגד עדים, הרי הכא נמי אין בדבריהם נגד עדים, וי"ל דמעלה עשו ביוחסין, ומעין זה כתבו התוס' שם ד"ה במסיחה יע"ש. אי נמי י"ל, דלהפרד איש מאשתו דבר קשה הוא, כי עזה כמות אהבה, וחששו דילמא משקרי כדי לקיים זיוגם, וזה נ"ל יותר נכון, עכ"ל:

ואנא עבדא נ"ל בס"ד, דהתם לא חשיב בינו לבין קונו מפני הוולדות, דהא כהן הבא על זונה הולד חלל, וכדאיתא באה"ע סי' ז' סעיף א', ואם בא על השבויה שהיא ספק זונה כדאיתא התם אז הולד הוא ספק חלל, ונותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל, דאינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים, ונושא אשה הראויה לכהן, ואם אכל או נטמא או נשא אשה גרושה מכין אותו מ"מ, וכנז' בש"ע שם סעיף ך', וא"כ בהאי גוונא דרבי זכריה בן הקצב כיון דאפשר שתתעבר ממנו ותוליד בנים, ואז יהיו ספק חלל אין זה נחשב בינם לבין קונם, אלא חשיב נוגע לאחרים ולהכי מפרישים אותם. והגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תניינא ח"ב סי' ט"ו הביא ספק זה, ונתקשה מהך דכתובות דף פ"ז, והאריך בזה, אך קושיא זו מגמרא דכתובות כבר נתרצה, וכאמור הן בדברי חק"ל ז"ל הן בדברינו, מיהו י"ל דכל זה הוצרך לעשות לעיני הרואין, ואי הוה אפשר לבא אצלה בסתר וליכא דידע, אין לנו הוכחה מגמרא הנז' דהיה מונע עצמו מזה משום איסורא, וגם נמי אפשר לומר דאע"ג דהוה מצי לבא עליה בסתר לא עביד הכי, דחושש שמא תתעבר ממנו ונמצא דעביד בגלוי, דמוכרח שיתפרסם הדבר ע"י העיבור ולכן נמנע:

העולה מכל הנז"ל, דין הגאון תב"ש ז"ל שאסר לאכול בצינעא בינו לבין עצמו, הוא לאו כהלכה, מיהו נ"ד שאני מכל הנז"ל, לא מבעיא מהיכא דאיירי דהוא עצמו לא הודה ולא שוי בפיו ח"ד, אלא גם בהיכא דאיירי דהוא עצמו אמר בפיו שהוא אסור דשוי אנפשיה ח"ד, מ"מ לא הוחזק האיסור בהודאתו שלושים יום, ולא עשה מעשה המוכיח על עדותו באיסור, ורק דברים בעלמא אמר, ואח"כ חזר בו ונתן אמתלא, אלא שהאמתלא היתה גרועה, ולא קבלוה חכמים ממנו, ואסרו עליו אותו דבר, דכל כהא שפיר מצינן למימר דיכול זה לאכול אותו דבר בסתר, מאחר שיודע דהאמת מותר הוא, ורק בפני אחרים אינו רשאי לאכול, אחר דאסרו החכמים עליו, אבל נ"ד שהאשה אמרה שהיא נדה, יש לומר כל כהא שאני ואסור לעשות גם בצנעה. וכבר נודע מ"ש הרשב"א, דדוקא משום בושת או אונס מיקרי ואמרה טמאה אני, אבל לעשות מעשה כולי האי אינה לובשת, וכנז' בב"י, ועיין להגאון חלקת מחוקק אה"ע סי' י"ט סק"ג מ"ש בשם שלטי הגיבורים, ההחזקה הוא ע"פ המנהג, ובנדה המנהג ללבוש רק על ימים אחדים עד שתטהר, וכיון דהוי חזקה ממילא לא מהני אמתלא ע"ש, וכ"כ מהרח"ש ז"ל ח"ג סי' נ"ד בביאור תירוץ הרשב"א הנז' שהביאו הב"י, דכונתו לומר שיש חילוק בין דיבור בעלמא למעשה שנוהגת כמשפט הנדה, וכל שהוחזקה מחמת מעשה ומנהג שנהגו בכך לא מהני אמתלא, וכעין חילוק זה כתב השלטי גבורים בפרק עשרה יוחסין, החזקה הוא ע"פ מנהג, והיינו שרואין אותה העולם שנוהגת בו כדרך הבן, וכן בנדה לובשת בגדי נדה ונוהגת כדרך נדה, אבל אש לא הוחזקה ע"פ מנהג אין עונשין אותה ע"פ עצמה, ע"ש:

ולפ"ז י"ל בנ"ד, מאחר דהוחזקה בנדה שלבשה בגדי נדה בפני השכנים, ונהגה בדרך נדה, דאז לא מהני בה אמתלא, ועונשים אותם בב"ד על ביאתם אם יראום, על כן אסור שיבא בעלה עליה בסתר עד שתטבול, וכן באידך שמערמת לילך לבית הטבילה ואינה טובלת, גם זה אסור, אלא צריכה לטבול באמת כשאר נדות גמורות:

אח"ז מצאתי להש"ך והט"ז בסי' קפ"ה, שהביאו תשובת רמ"א ז"ל סי' ב', באשה שרצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה משום עיה"ר, והסכים בעלה עמה שתאמר טמאה היא בפני בני ביתה, ושאל השואל אם בעלה מותר לבוא עליה בסתר, מאחר שלפי האמת היא טהורה, והשיב רבינו הרמ"א דיכול בעלה לבוא עליה בסתר, משום דבהאי גוונא מהני אמתלא שלה אם יתוודע הדבר, וכתב שאפילו הרמב"ן ז"ל מודה דמהני אמתלא בזו, ואע"פ שלבשה בגדי נדה משום דלא היתה יכולה לעשות באופן אחר ע"ש. והט"ז כתב על נידון הרמ"א הנז', דבלא"ה אין זה נכנס בכלל הוחזקה נדה, כיון דגילתה כן קודם שהוחזקה עצמה לטמאה וכו', ודבר זה דומה למוסר מודעה אגט ומתנה, אע"ג דעושה מעשה גדול, והביא דוגמה לזה מגמרא דקידושין, באשה שבאה לירושלים ותינוק מורכב לה על כתפה וכו' ע"ש. והגאון חו"ד בביאורים כתב דודאי שפיר הוצרך רמ"א לאותו הפלפול, ולא התירה מטעם של הט"ז כי בנידון זה לא גילתה הענין תחלה בפני עדים, אלא רק היה הדבר הזה בינה לבין בעלה, ואם הי' בעלה בא עליה בפרהסיא היה לוקה הוא והיא, דאין יכולים לפטור עצמם ע"י אמתלא זו בדברים אלו שהיו ביניהם דוקא, וכיון דאסורה בפרהסיא אסורה ג"כ בצינעא דאפילו דברים שאסרו חז"ל מפני מראית העין אסור בחדרי חדרים, וכמ"ש רמ"א עצמו בכך, ומש"ה הוכרח רמ"א להביא ראיות דמהימנא אאמתלא אפילו בכדי להתירה בפרהסיא. ושוב כתב החו"ד דנראה דהט"ז לא חש לקושית הרמ"א מהא דכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו', והביא ראיה מגמרא דכריתות וכנז' שם יע"ש, ונראה דראיה מגמרא דכריתות מדברי רב יוסף אינה ראיה כאשר יראה הרואה, ועיין עצי לבונה שהביא דברי הט"ז ודברי החו"ד יע"ש. ומצינו להגאון הש"ך ז"ל אחר שהביא תשובת רמ"א ז"ל כתב, דנראה אפילו לא ידע בעלה מזה ג"כ נאמנת ע"ש, ועיין סדרי טהרה שם, ועיין תבואת שור סי' א' ס"ק ע"ח, והרואה יראה דנידון הרמ"א ז"ל הוא כמו נידון השאלה דידן דמתיר לבא עליה בסתר. גם מצינו להגאון כו"ף שכתב וז"ל, ונראה דהיינו שהבעל מותר לשמש עמה בהסתר דבר לבל יוודע לאיש, כי קמי שמיא גליא והוא יודע מאמתלא, או דאומרת אמתלא בב"ד מקודם ששמש עמה, אבל אם הוחזקה ושמש עמה ודאי לאו כל כמיניה אח"כ לומר האמתלא, וה"ז בחזקת עבריין, ולאחר מעשה אין שומעין לאמתלא דיליה, דאל"כ איך בעלה לוקה הא יכול לומר האמתלא, ואף דמיירי דאין לה אף אמתלא, מ"מ אין כאן מלקות דהוי התראת ספק, דאם יאמר אמתלא ה"ז מנוקה, אלא ודאי דלא מהני אמתלא אח"כ רק מקודם, או בהסתר, כמ"ש הרמ"א שם דלא שייך ביה כל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו' עכ"ל, וכל זה הוא נכון ויציב:

נמצא דין זה דהרמ"א ז"ל הסכימו בו כל האחרונים ז"ל הנז"ל, דמותר לבא עליה בסתר, ודין זה הוא ענין השאלה דידן, על כן גם בשאלה דידן יש להורות לבעלה שיבא עליה בסתר בחדר סגור שהיא והוא ישנים בו, אך בשאלה השנית שאינה מגדת הענין לשום אדם ולא לבעלה, אין להתיר לה שתערים ללכת לבית הטבילה ולא תטבול, ורק יש להתיר לה בזה בתנאי שתגלה הענין הזה מקודם לב"ד, או לפני עדים כשרים:

ודע דאין לפקפק בזה מטעם של מהר"י בסאן, דנתן טעם למ"ש שוי אנפשיה ח"ד משום נדרי איסור נגעו בה, וכן הביא טעם זה הרב שער המלך בפ"ט מה' אישות הט"ו בשם משפט צדק ח"א סי' ס"ה, וכן חתם סופר יו"ד סי' קפ"ה הביא מחלוקת בטעמים שנתנו בדבר זה, וכ"כ בספר חקר הלכה דף פ"ט ע"ש, ולפי טעם זה דמשום נדרי איסור נגעו בה, א"כ יש לאסור בנ"ד, דזה אינו, יען כי טעם זה דמשום נדרי איסור נגעו בה, נדחה קרו לה כל גדולי האחרונים ז"ל, ועיין להגאון חק"ל יו"ד ח"א סי' ב' שהאריך בזה, והביא מן סם חיי ומהרימ"ט דלית להו טעם זה, וגם הוא הוכיח כן ע"ש, ועיין להגאון נו"ב תניינא סי' כ"ג שדחה טעם זה בשתי ידים, והפריז לכתוב על טעם זה שהוא דברי שטות ע"ש, ועוד תמצא באחרונים שקראו תגר על טעם זה דנדרי איסור. ובאמת בנידון שאלה דידן בלא"ה לא שייך האי טעמא, כיון דגילתה דעתה מקודם שאמרה טמאה היא, שהיא רוצה שתאמר כן בשביל עיה"ר, אך בנידון בכור שור ישנו לטעם זה, ובנידון הב' דידן הנזכר בשאלה שרוצה להערים, הא אנא עבדא איני מתיר בו אלא א"כ תגלה הדבר מקודם לפני ב"ד או לפני עדים כשרים, וא"כ ליכא השתא האי טעמא דנדרי איסור, ולכך יש להורות כמו שכתבתי בס"ד. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.