רבנו מנוח/שופר/ב

רבנו מנוח שופר ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ועדיין מפרק ראוהו בית דין.

כתב הרב הכל חייבין לשמוע קול השופר כהנים לוים וישראלים כו'. אמר המפרש בגמרא בעי פשיטא אי הני לא מחייב מאן מחייב ומהדרינן אצטריך סד"א הואיל ותנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה מאן דאיתיה במצות יובל איתיה במצות דראש השנה ומאן דליתיה במצות יובל ליתיה במצות ראש השנה והני כהנים הואיל וליתנהו במצות דיובל דתנן כהנים ולוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם אימא במצוה דראש השנה נמי לא ליחייבו קמ"ל נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות בהשמטת כספים ובשילוח עבדים מיהא איתנהו. אבל נשים כו' נשים ועבדים דהא מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וקטנים דלאו בני דעה נינהו וכ"ש חרש שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה המקרע את כסותו ועביד דרך שטות כדמפרש התם בחגיגה דלא מיחייבו אבל המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהם לשאר מצות אבל מדבר ואינו שומע פטור משופר ומשום דכל שכן הוא לא הוצרך הרב להזכירם ועוד שהרי ביאר דינם בכמה מקומות. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום ואנדרוגינוס חייבין. מי שחציו עבד כו' משום צד חירות שבו טומטום שמא זכר הוא ואנדרוגינוס מפני צד הזכרות. וכתב רש"י כי אנדרוגינוס בגימטריא זכר ונקבה:

ב

כתב הרב מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא לפיכך אשה או קטן כו'. אמר המפרש אשה או קטן והדומה להם שכתבנו למעלה השומע מהם לא יצא אבל זכר דבר חיובא הוא אע"פ שיצא ידי תקיעה יכול להוציא אחרים שלא יצאו דהא מחוייב בדבר היה ועוד דכל ישראל ערבים זה בזה לענין חיוב המצות ושמעינן מינה דאי בעו נשים תתקעו בלא ברכה ומי שתוקע בשבילן אינו מברך והן אינן רשאות לברך לא על התקיעה ולא על הסוכה ולא על הלולב דלענין נטילה הוא דאי בעו עבדי כשאר יומי דומיא דמיכל בת כושי שהיתה מנחת תפילין וכאשתו של יונה שהיתה עולה לרגל כדאיתא בפרק המוציא תפלין אבל לענין ברכה לבטלה לא אמרינן ודעת חכמי צרפת דמברכי נשים אכלהו מצות ולא מסתבר שהרי אפילו קי"ל כר' יוסי ור' שמעון שאין מעכבין את הנשים מלתקוע ה"מ לענין תקיעה בשבת דליתא אלא משום גזרה דרבנן אבל לענין ברכה לבטלה דאיכא איסורא דאורייתא דכתיב לא תשא ליכא ספיקא דאסרי והלכך נטלי לולב בלא ברכה וכן בכל המצות כלן שהנשים פטורות מהם אי בעו עבדי להו בלא ברכה כמיכל בת כושי שהיתה מנחת תפלין בלא ברכה ולא מיחו בידה ואע"ג דדמי לחוכא וטלולא מיהו לא מצו מברכי אשר קדשנו דהא שקרא הוא וברכה לבטלה הוא ואין מקבלות שכר אלא כשאינו מצווה ועושה אבל לתינוקות מלמדין כדי שידעו לכשיגיעו לזמן חובה וזהו האמת שראוי להשען עליו וזו היתה כונת ר"מ כשלא הזכיר הא דאין מעכבין את הנשים מלתקוע משום דס"ל דאע"ג דר"י ור"ש פליגי עליה דר"י הלכה כסתם משנה דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם כו' ועוד דהא מיתניא גבי הלכתא פסיקתא וכ"כ בביאור בהלכות ציצית פ' אחרון והלכך לדעת הרב מעכבין אותן מלתקוע בי"ט של ר"ה והלכך לא מברכי ולא מברכינן עלייהו ומשום ה"ט נמי לא הזכירה הרי"ף וכן נראה וכן דעת אדני מורי יצ"ו:

כתב הרב אנדרוגינוס מוציא את מינו. ממה נפשך אי בתר זכרות אזלת שניהם חייבים ואי בתר נקבות אזלת שניהם פטורים וזהו לדעת מי שאומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא אבל לדעת מי שאומר חציו זכר וחציו נקבה אינו מוציא אף מינו כמי שחציו עבד וחציו בן חורין. טומטום אינו מוציא לא את מינו דשמא התוקע הוא נקבה גמורה והשומע שמא זכר הוא אבל לעצמו מפיק דאי זכר הוא שפיר קא מפיק ואי נקבה הוא נקבה לאו בת חיובא היא:

ג

ומי שחציו עבד וחציו בן חורין כו'. מבואר הוא אך צ"ע מפני מה כתב הרב גבי מי שחציו כו' וכן דהא לא דמי לא לאדרוגינוס ולא לטומטום ואפשר דמשום דדמי לטומטום שאינו מוציא את מינו ולא את שאינו מינו ומוסיף עליו מי שחציו עבד כו' דאינו מוציא אפילו לעצמו מש"ה כתב הרב וכן. ופשיטא לי בודאי לדעת הרב דאנדרוגינוס וטומטום תוקעין בלא ברכה דהא לא מיחייב בתקיעה אלא משום ספק וכן בכל המצות שהזמן גרמא מיהו במי שחציו עבד וחציו בן חורין מספקא לי אם התוקע מברך בשבילן או לא שהרי יש בו צד חיוב ודאי אבל אנדרוגינוס ספק כדאמרינן התם אנדרוגינוס לא הכירו בו חכמים אם זכר הוא ואם נקבה הוא הלכך לא מברך כ"ש טומטום דהוא כמו ספק וקי"ל דכל ספק דדבריהם לא בעי ברוכי וכי היכי דעל ספיקא דרבנן לא מברכינן ה"נ ספיקא דרבנן אינו מברך מיהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין מספקא לן ונראה שמברך דהרי ודאי מחוייב מצד אחד ושאלתי את פי מורי יצ"ו והודה לדברי. ע"כ מפרק ראוהו בית דין:

ד

כתב הרב המתעסק בתקיעת שופר להתלמד כו' עד מן המתעסק לא יצא. אמר המפרש המתעסק מש"ה לא יצא כיון שאין כונתו לתקיעה גמורה וכן השומע ממנו לא יצא ול"מ אם השומע אינו מתכוין דלא יצא אלא אפילו מתכוין לא יצא דכ"ש הוא שהרי אפילו נתכוון התוקע לתקיעה גמורה להוציא עצמו לא יצא דבעיא שיתכוין משמיע להוציא את השומע כ"ש הכא דלא נתכוון התוקע לתקיעה כלל. ע"כ מפרק י"ט של ר"ה:

כתב הרב נתכון שומע כו' עד שיתכוין שומע ומשמיע. אמר המפרש הרב פסק כר' יוסי דסבירא ליה דמצות צריכות כונה וכר' זירא דאמר ליה לשמעיה איכוון ותקע לי וכפשוטה דמתניתין דקתני היה עובר אחורי בית הכנסת כו' אם כיון לבו יצא, ואע"ג דרבה משני ליה לצאת לא בעי כונה לא שבקינן פשוטה דמתניתין ומעשה דר' זירא משום שנויי דגמרא דסברא נינהו וכ"ש היכא דהוו שנויי דחיקי כי הנהו דרבה ותו נמי הך ברייתא שהביא הכא דנתכוון שומע כו' לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע דאזלא אליבא דר' יוסי דנמוקו עמו והלכתא כותיה וכן נראה דעת הרי"ף מאחר שהביא הא דר' יוסי התם בפרק ערבי פסחים ואע"ג דפרישו רבוותא דהלכתא כרבא דאמר מצות אינן צריכות כונה לשם מצוה אבל הלכה היא שיתכוין שומע ומשמיע לשם תקיעה כי היכי דאמר ליה ר' זירא לשמעיה כו' אנן מאי דכתבינן משמע לן. ואע"ג דמצינו לתרוצי להא דהרי"ף ז"ל לסברא דרבוותא ומש"ה אייתי מלתא דר' יוסי התם ומה שכתבנו היא הנכון וכן דעת הר"ם:

ה

כתב הרב מי שתקע ונתכוון להוציא כו' עד להוציא את הרבים ידי חובתן. אמר המפרש כל זה אינו צריך ביאור. ע"כ מפרק ראוהו בית דין:

ו

כתב הרב י"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת כו' עד ואין הכל בקיאין לתקוע. אמר המפרש מה שכתב הרב או מוציאו מרשות לרשות כי לא תמצא בתלמוד אלא ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים כו' הוא הדין דאיכא משום הוצאה אלא תלמודא רבותא נקט שאפילו יהיה השופר ברשות הרבים אתי למיעבד איסורא א"נ מש"ה נקט העברה משום דאשכחן בה קולא כגון פחות פחות מד' אמות והרב השלם לא הפיל דבר מהענין הצריך לכתוב מרוב שלמותו הגדולה שהכל חייבים בתקיעה כלומר בין חכמים בין עמי הארץ ואין הכל בקיאין לתקוע שאין הכל יודעין סדר התקיעות היאך הם וכמה שיעורם וגם נוסח הברכות ושמא ילכו אצל בקי ללמדם ויעבירנו או יוציאנו:

ז

כתב הרב התינוקות שלא הגיעו כו' עד אינה אסורה אלא משום שבות. אמר המפרש תינוקות שלא הגיעו לחינוך המצות הם כגון בני שש ושבע ואין מעכבין אותם בשבת שאינה יום טוב כגון שבת שאינה י"ט ולפני דלפני כדי שידעו לתקוע בי"ט וה"ה נמי בשבת שחל ראש השנה להיות בו דהא כ"ש הוא. מיהו נראה דהא מיירי בזמן שתקיעת שופר דוחה את השבת אבל בזמן הזה לא ודוקא בשלא הגיעו לחנוך אבל הגיעו לחנוך מעכבין דלמא מפקי לרשות הרבים ואפשר דמיירי בזמן הזה ואפ"ה אין מעכבין כיון שלא הגיעו לחינוך מצוה דלא איכפת לן אי מעברי ליה לשופר ארבע אמות ברשות הרבים וכן נראה דעת הרי"ף. ומותר לגדול להתעסק כו' כלומר לתקוע עמהם כדי שיראו וילמדו לתקוע ויש לעיין מי שאינו צריך למוד אם אסור לתקוע אפילו בי"ט מאחר שתקע תקיעה של מצוה שהרי ממ"ש ר"ש גבי הא דמתעסקין עמהם כו' יש ראיה לאסור שהרי כתב לא שגדול תוקע אלא מראה פנים לקטן שהוא רוצה שיתקע ואע"פ שלא מצינו מתעסק בכל התלמוד אלא בעושה מעשה:

ח

כתב הרב כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו כו' והיה ב"ד הגדול בירושלם כו' עד לא היו תוקעין. אמר המפרש נראה לדעת הרב דמקדש הרי כל ירושלים ומדינה הרי שאר גבולין והשתא דאתית להכי לא קשיא מידי מאי דמקשו קדמאי דקשיא להו מאי שנא שופר מלולב שבראשונה היה ניטל בכל מקום. והכא גבי שופר אמרינן במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ורבו התירוצין מיהו מאן דדייק לשון הרב מעיקרא פירכא ליתא דלולב ושופר אחד הוא שהרי בשאר מקומות חוץ מירושלים ועיר הסמוכה לה חוץ לתחום אין יודעין בקדוש החדש עדין שלא יצאו שלוחין עד למחר לפיכך אין תוקעין בהם. ולולב כשדוחה שבת בראשונה ה"מ במקומות היודעים על פי שלוחים מתי נתקדש החדש. ודעת הראב"ד דמקדש קרי מקדש ממש ומדינה קרי ירושלים עם הגבולים וטרח עצמו להשיג בזה להרב ר' משה וכבודו יהא מונח במקומו דליתא לההוא סברא דיליה כלל אך באמת כדעת הרב כן הוא שהרי בלולב מצינו ג"כ בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה כו' ועל כרחין מכל ירושלם קאמרינן ואעפ"י שלא מצינו מי שפירש כן שהרי בלולב כתוב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים וכשמדקדק כל הכתוב לפני ה' בכל ירושלם הוא אא"כ פירש הכתוב קדש קדשים או בחצר אהל מועד שהרי גבי מעשר וגבי בכור וגבי שלמים כתוב לפני ה' כל ירושלם משתמע במקדש נמי דתנינן גבי שופר כל ירושלם משתמע אלא משום דבסתמא כל בני ירושלם היו עולים למקדש לתקוע שופר וליטול לולב נקט מקדש וכן מצינו בירושלמי פרק ראוהו בית דין ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים בירושלם הלכך בשופר נמי גם כן ותו לא קשיא מידי. מיהו סוגית הירושלמי אינו נראה כן דמקשי מאי שנא מקדש מגבולין ולא שני ליה הכי ושמא משום דתקיעת שופר לאו מלאכה לא שני ליה בירושלמי כן אבל גמרא דידן דטעמא משום גזירה דרבה איכא למימר דהיינו טעמא דבמקדש תוקעין דהיינו בירושלים כיון שיודעין אימתי נתקדש החדש בבירור לא גזרו אבל בשאר מקומות גזרו אע"ג דלאו מלאכה הוא. אלא שעדין צ"ע לדעת הרב למה אין תוקעין בירושלם אלא בזמן שב"ד יושבין ובלולב לא שנינו כן נראה שניטל בכל שעה. ואיכא למימר דשופר הואיל ואחד יכול להוציא את הרבים וכולן יכולין להתקבץ בשעה שב"ד יושבין גדרו בו גדר אבל בלולב שצריך כל אחד ליטלו לא היו יכולין לגדור גדר זה שמא לא יהיה שהות לכולם ליטול ובית דין הגדול הוא הנקרא סנהדרי גדולה בכל מקום ומספרם אחד ושבעים כדמוכח התם מקראי והיו יושבים בדין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות וימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית ללמד לישראל חק ומשפט. וסנהדרי קטנה וב"ד של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד שש שעות ביום ולא אנשי ירושלם בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלם והיתה רואה ירושלם. לא שתהיה בתוך הנחל פירוש בעמק דהתם לא מציא למחזיא, והיתה שומעת קול תקיעת ירושלם לא שתהיה בראש ההר דהתם אינה יכולה לשמוע קול תקיעת ירושלים כשיושבת בראש ההר וירושלם במקום נמוך בערך העיר ואע"פ שרואה אותה כיון שאינה שומעת קול השופר הנתקע בירושלם לא שרינן בה לתקוע והיתה יכולה לבא לירושלם לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם דהתם אינו יכול לעבור מזה לזה בכל עת שירצה עד שתבא ע"י (דוגות) שם. אנשי אותה העיר כו' דכל הני בעיא קרובה ורואה ושומעת ויכולה לבא ואז תוקעין בה בשבת אבל אם חסרה אחת מאלו המדות מהן לא שרינן ליה למתקע בשבת. ולשון הגמרא הרי הוא רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר קרובה פרט ליושבת חוץ לתחום ויכולה לבא פרט למפסקא ליה מברא:

ט

כתב הרב ובזמן שחרב בית המקדש כו'. אמר המפרש דוקא כשהוא קבוע שמנוהו כל ישראל להיות דן את דיניהם כגון סנהדרין גדולה וקטנה וב"ד של שלשה אבל אם היה בי דינא דאקראי כלומר שלא מנוהו אלא לצורך שעה אין תוקעין בו ודוקא כשתוקעין בבית דין קבוע הוא שיהיה סמוך בארץ וענין הסמיכה ידוע הוא שהיו קורין אותו רבי ויש לו רשות אחר כן לדון אפילו דיני קנסות והסמיכה לא היתה נעשית כי אם בארץ ישראל. אלא בב"ד שקדשו את החדש כו' ואפילו ננערו לעמוד ולילך אפ"ה תוקעין בפניהם דב"ד יושבין בעינן והא איכא והא מלתא דננערו סלקא בתיקו בגמרא ולקולא אמר המפרש לא אשכחן דוכתא בעולם דתוקעין בה בי"ט של ראש השנה בשבת מיהו מדינא דגמרא הכי משמע כמ"ש הרב וכן הסכים הרי"ף וכ"כ הרב בעל העזר שהוא ראה חכם שבא מדמשק שראה שהיו תוקעין ביום טוב של ראש השנה בשבת:

י

כתב הרב ואם חל יום ראשון להיות בשבת כו' תוקעים בשני בלבד. אמר המפרש ואין בזה משום מריעין לה בסופה דהא גרסינן בירושלמי כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה לא שחל ראש השנה להיות בשבת אלא שארעו אונס פירוש כגון שאין שם בית דין הראויין לתקוע אי נמי שנתרשלו במצוה ולא לקחו שופר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.