רבנו מנוח/חמץ ומצה/ד

רבנו מנוח חמץ ומצה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כתב הרב כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד גוים לא יהיה עובר תלמוד לומר שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הפקידו או הטמינו. אמר המפרש יכול נלמוד ממקרא זה שאם טמן את שלו שלא יראהו שלא יהא עובר דהא בראיה תליא מלתא דהא לא יראה כתוב ת"ל שבעת ימים שאור לא ימצא אסר לך הטמנה שאף היא בכלל מציאה וכן פקדון יכול לא יהא עובר אא"כ היה חמץ בביתו כלומר דהא כתוב לא ימצא בבתיכם ופי' של אחרים גוים:

ב

כתב הרב וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל ישראל אפילו היה עמו כו' ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת בו. והוא גוי שכבשתו האמור בגמרא וגר תושב נקרא מי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות ושאר איסורין כמו שמצינו בנעמן שלא קבל עליו אלא שלא לעבוד ע"ז בלבד דכתיב כי לא יעשה עוד עבדך עולה או זבח לאלקים אחרים וגו'. אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי שמא יבא להסתפק ממנו ומש"ה צריך מחיצה עשרה ולא סגי בכפיית כלי כדאמרינן בפרקין דלעיל גבי מוצא חמץ בי"ט דהכא מסתמא יש בו פת הרבה שאין דרך להפקיד דבר מועט ומש"ה לא סגי בכפיית כלי ולא שייך ביה נמי שהרי לא יתכסה בו אבל מוצא חמץ בי"ט מסתמא דבר מועט הוא שהרי כבר עשה ביעור. א"נ מוצא חמץ בי"ט סגי בכפיית כלי משום דאינו אלא לפי שעה דהיינו לי"ט ומיד כשיצא י"ט בליל חולו של מועד יוציאנו מביתו אבל חמצו של גוי שיעמידנו ברשותו כל המועד אם יכפה עליו את הכלי יש לחוש שמא יאכל ממנו שהרי הכלי ניטל לצורך ומנא לשבעה יומי לא מבטלי אינשי מש"ה צריך מחיצה עשרה ונראה שהרב מפרש להא מלתא בדלא קביל ובעי מחיצה עשרה משום דלמא אתי למיכל מיניה אבל של הקדש אינו צריך מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה והא דאמרינן שהכל פורשין מן ההקדש דוקא לגבי אכילה אמרינן הכי אבל לגבי הנאה לא בדילי משום דלא מאיס כע"ז דמאיסא והכי מוכח התם פרק משילין. וי"א דבמקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים א"צ לעשות מחיצה עשרה לחמצו של גוי כיון דבדילי מיניה ולא נהירא דלא דמי איסור שהוא מן המנהג לאיסור שהוא מן התורה:

ג

כתב הרב גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו הרי זה חייב לבערו כו'. אמר המפרש אחר שסתם הרב דבריו ולא הביא ההוא דיחד לו בית אין זקוק לבער משמע דסבירא ליה דהיכא דקבל עליה אחריות אף על גב דיחד לו בית זקוק לבער וכן דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט ברייתא דיחד לו בית וסוגיא דידה משום דלית בית חדושא והיא בהדיא ההיא ברייתא דאמרינן לעיל מינה דקבל עליה אחריות אסור ובלא קביל מותר וסימן לדבר בדלא קביל היינו יחד לו בית ולרב בעל המאור יש סברא אחרת בזה לקולא דהיכא דיחד לו בית אף על גב דקביל עליה אחריות אין זקוק לבער משום דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם ומההיא קרא נפקא לן חמץ של גוים לאיסורא וכיון דיחד לו בית לאו ביתו מקרי דלאו ברשותיה קאי ותו דלא ימצא כתוב מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך ומש"ה אין זקוק לבער. ואעפ"י שהסברא נותנת כדבריו כסברא קמייתא נקטינן דלעולם בדקביל אסור וממילא שמעת דחמץ של נכרי אחר הפסח מותר באכילה וא"כ החמץ שמביאין הנכרים תשורה לישראל אם הגיע לישראל משחשכה מותר באכילה אבל אם בא לידי ישראל או לרשותו מבעוד יום אסור בהנאה דהו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה בד"א בשאר הימים אבל אם הביאוהו בביתו של ישראל ביום שמיני של פסח אע"פ שהיה מקצת היום ברשותו של ישראל ביום ח' של פסח מותר באכילה אחר הפסח שהרי אינו אסור ביום שמיני אלא לדידן משום מנהג דהא ידיע לן בקיבועא דירחא ומשום הכי מותר והוא שלא יתכוין הישראל לזה אלא שהניחו הגוי ברשותו שלא מדעתו ורצונו ואין מורין כן אלא לבני תורה:

ד

כתב הרב גוי אלם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב כו' אעפ"י שלא קבל עליו אחריות הרי זה חייב לבערו שהרי נחשב כאלו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו. אמר המפרש הראב"ד הגיה א"א דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' ונדמה לו שזה האחריות מן האנס הוא ועל כרחם היה וא"כ במוצאי הפסח איך היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל ויכולין היו להחזירו לשמירת עצמם כשירצו וערב הפסח החזירוהו להם ובמוצאי הפסח נטלוהו מהם והתשלומין שהן מן האונס אינן כדין אחריות. ע"כ וכתב הרב בעל השלמן ובאמת אין טעם להגהה זו כי בודאי הדעת נותנת כדברי הרב ומלתא דאמר להו רבא מוכחת כן דסתמא קאמר להו בעירו חמירא דבני חילא בין קבלו עליהם אחריות בין לא קבלו אלמא דאחריות מן האונס אחריות הוא דא"כ נימא להו לא תקבלו חמירא דבני חילא באחריות והאי מלתא דרב נחמן כדבריו כן הוא ושמא אותן בני חילא לא היו אנסין כראשונים והחזירוהו להם או אפילו יהיו אנסים הרי אמר להו רבא בעירו חמירא דבני חילא. קבלו עליהם אחריות בין לא קבלו כלומר שיוציאוהו מביתם ויחזירוהו להם ויהיו פטורין מן האחריות. או שמא האי חמירא דרב נחמן לא היה נפקד אצלם שהרי אין להם רשות בזה ולא היו מפקידין אותו בבית אחר ואוכלין אותו בביתו של ישראל ואמר להם רב נחמן שאעפ"י שברור להם שנאפה תוך הפסח והוא חמץ של נכרי מותר לאחר הפסח כר' שמעון דאי כר' יהודה אסור:

ה

כתב הרב ישראל שמשכן חמצו אצל הגוי אומר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה החמץ זה מעכשיו כו'. אמר המפרש הא מיירי בישראל שלוה מעות מן הגוי ושם לו חמצו במשכון לצמיתות מותר לאכלו אחר הפסח והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם הפסח אבל אם הזמן הוא אחר הפסח אסור דהא גוי לא קני ליה קנין גמור אלא לאחר הפסח והכי תניא בתוספתא נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח מכור מותר וכן הסכים ר' אפרים וצ"ע אי מיירי בהגיע זמן קודם הפסח מאי קמ"ל פשיטא דמותר דהא לגמרי קם ליה ברשותא דגוי והרי לקוח הוא בידו ואפילו לא אמר ליה מעכשיו דהא דידיה הוא ואפילו קאי ברשותא דישראל מש"ה נראה דמוקי לה הראב"ד בהגיע זמן לאחר הפסח ואשמעינן דהיכא דאמר ליה מעכשיו קני ואפילו גוי מישראל ויש לתרץ אליבא דר' משה שהרהין החמץ אצל הגוי ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד י"ג בניסן יהא שלך שתוכל ללקחו ולמכרו אם לא תרצה להמתין לי עד שאפדנו וכשהגיע הזמן לא לקח ממנו ועדין הוא ברשות ישראל ועבר עליו הפסח דאי לא אמר ליה מעכשיו עובר דברשות ישראל קאי אבל כי אמר ליה מעכשיו אינו עובר דודאי דגוי הוא הואיל והזמן נמי קודם הפסח ואפי' הוא ברשות הישראל. ע"כ מפרק כל שעה:

ו

כתב הרב ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיע שעה חמישית הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו במתנה גמורה. אמר המפרש כלומר שימשוך אותו הגוי ויהיה ברשותו ולא יערים בזה כלל וקמ"ל שכיון שמכרו סתם ולא הזכיר שהוא יקח ממנו אחר הפסח שמותר:

ז

אומר הישראל לגוי עד שאתה כו'. פירו' עכשיו בא להתיר שאפילו הגוי אינו רוצה ליקח שיאמר לו כבר לקחתי כל הצריך לי ומותר לישראל לומר לו אעפ"י שדי לך במה שלקחת קח עוד את שלי או שהגוי רוצה ליקח מגוי חבירו ואומר לו קח ממני שמא אצטרך לאחר הפסח ולא אקח כי אם ממך וכיון שלא התנה לו בודאי אקח ממך מותר. ומ"ש עד שאתה לוקח במנה , הכי מפרשי לה מקצת רבנן קדמאי עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים שידמה דבר שיש בו אונאה שלוקח ממנו בכפלים ממה ששוה ויש לו לגוי לחזור בו כיון שמוכרו לו מכירה גמורה ומקבל מעותיו ולא התנה לו שיקחנו ממנו אחר הפסח אלא אמר לו שמא אצטרך ברשותא דגוי קאי ומותר אחר הפסח ולא מסתבר דהערמה גדולה היא. ונראה לפרש כגון ישראל וגוי שרוצין להפליג בספינה ערב הפסח והנה הישראל אינו יכול ליקח חמץ הצריך לאחר הפסח צידה לדרכו מפני הפסח ואומר לגוי עד שאתה לוקח צידה לדרכך במאה דינרים בא וקח במאתים לצרכי וצרכך ועד שאתה לוקח מפלטר גוי בא וקח מפלטר ישראל כדי שאוכל אני לאכול ממנו אחר הפסח ומיירי במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים א"נ עד שאתה לוקח מגוי קח מישראל שמבערין חמצן ותמצא בזול שמגלה כל כך ישראל דעתו שמחזר אחר הזול והנני מחלה פניך על זה שאם אצטרך אחר הפסח אקח ממך אפ"ה מותר אע"פ שהגוי קונהו לדעת ישראל ולא יקנהו כי אם לצרכו אפ"ה מכיון שהישראל לא אמר לו בודאי ולא אמר לו תנאי בפירוש אלא שמא לאו שלוחו הוי וברשותו דגוי קאי וזה עיקר ע"כ מהתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בהדיא. אך מ"ש הרב אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי ליתיה בתוספתא ולא בירושלמי אלא ביאור הוא שהוסיף משלו. וגרסינן בתוספתא משכיר ישראל בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ממקום למקום ואפילו בתוך הפסח דהא אמרינן ייחד לו בית אין זקוק לבער ובשכירות הוא כדקאמר למימרא דשכירות קניא כו' ואפילו שכרו לו בתוך ימי הפסח דהא אמרינן גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אין זקוק לבער וזה אחר זמן איסורו הוא שנכנס לחצרו עם הבצק בידו דאי קודם זמן איסורו מאי קאמר והאי דאמרינן בירושלמי בתוך הפסח מהו ר' ירמיה אמר מותר ר' יוסי אמר אסור הלכתא כר' ירמיה וכן פסק הריא"ג. ובשאלתות דרב אחא ואסור ליה לישראל להשכיר בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ אפילו ממקום למקום נראה שהוא פסק כר' יוסי כיון דאיתותב ר' ירמיה כדאיתא התם. מיהו אם השכירה השכר מותר. דדוקא בחמרין וביין נסך קנסו מפני שתופס דמיו ומשום חומרא דיין נסך קנסו אפילו פועל דלא נפיש אגריה אבל בשאר אסורי הנאה שכרן מותר אבל לכתחלה אסור להשתכר באיסורי הנאה וכן נראה שהסכים הרב בעל התוספות והתוספתא שמתיר להשכיר יש לומר דאתיא כר' ירמיה דאמר בירושלמי חמץ של נכרי בתוך הפסח מותר ולא קי"ל כותיה. וברייתא דחנות של גוים לא כתבה הרב וראינו גרסות הספרים מוחלפות בה, ברם הכי גריס רבינו האיי גאון והכי פסק חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי גוים נכנסין ויוצאין חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכ"ש באכילה דבתר עיקרא אזלינן דהיינו חנות ומלאי ואין הולכין אחר הפועלים ונמצא דהוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. וחנות של גוים ומלאי של גוים ופועלי ישראל נכנסין ויוצאין חמץ הנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה דהוי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ולענין מצות ביעור נמי ודאי בתר רשותא אזלינן שאם החנות של ישראל הוא חייב לבדקו ולבערו ואם החנות של גוים אע"פ שהניח שם ישראל את חמצו אם נתיאש ממנו אין זקוק לבער שהרי אינו מצוי אצלו. והשתא דאתית להכי יפה כוון הרב שלא הזכירה דהא אשמועינן דינא דחמץ של נכרי ושל ישראל שעבר עליו הפסח. ואית מקצת רבנן דגרסי איפכא וסברי דבתר פועלים אזלינן ולא בתר חנות ומלאי ומסתברא כר' האיי וכן גריס ר"ש ורב עמרם נמי הכי גריס ושמעינן מינה דבכל חמץ של ישראל קא קניס ר' שמעון ואע"ג דעבד ליה ביטול דהכא ודאי מסתמא בעל החנות מבטל כל חמירא דאיתיה ברשותיה ותו לא קא עבר עליה ואפ"ה קנסינן כן נראה מזאת הברייתא וי"ל שדעת הר"ם כן שהרי כתב בפרק ראשון ואפילו הניחו בשגגה או באונס וכן נראה ממ"ש בפרק ג' גבי מי ששכח או הזיד כו' מפני שהוא אסור בהנאה וכמו שביארנו שם מיהו יש סברא אחרת בזה וכתבנוה בריש פ"ק מהלכות אלו ופי' מלאי פת ויין הנמכר לתוכו. ע"כ מפרק כל שעה. וכתוב בספר האורה שאלו את ר' ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות מהו לומר לו טול אתה שבוע של פסח ואני אטול אחר כך כנגדך ומהו לאפות בו בשבת ואמר ר' מתנה ישראל קודם הפסח ליטול ממנו דמים באותו שבוע ואינה דומה לישראל וגוי שיש להם שדה בשותפות שלא יאמר לו טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול לפי שכל הטרחים שהם טורחים בשדה לאמצע וכשעודרין בו בשבת נראה כטורח בשביל ישראל אבל כאן כיון שנטל דמים מתחלה מותר. ע"כ:

ח

כתב הרב תערובת חמץ עוברין על בל יראה כו'. אמר המפרש זה ביארנו ונבארהו עדין בסוף הפרק:

ט

כיצד עריבת העבדנין כו'. לפי שדרכן של מעבדי עורות לתת קמח לתוכן בשעת עבודן כדאמרינן גבי שלש עורות דמליח וקמיח כו', אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור הרי זה מותר לקיימו כלומר משום דהתחיל להפסיד משעת נתינת העורות ותו לא עבר עליה דכעפרא בעלמא הוא ואמרינן לא יראה לך חמץ בתורת חמץ אבל בתורת עפר יראה. תוך ג' ימים חייב לבער דקים להו לרבנן דההוא קמחא לא באיש ולא פסיד כ"כ בלא עורות תוך ג' ימים ואכתי תורת חמץ עליו ומש"ה חייב לבער. ע"כ מפרק אלו עוברין:

י

כתב הרב וכן הקילור והרטייה והאספלנית. אמר המפרש כל אלו עניני תחבושת הן אך לפי שינוי מקום תחנותם נשתנו שמותם כי יש מהם מונחים על העין ויש על גב היד ובכלם משימים קמח, ע"כ מן התוספתא. והתריאקה זו היא רפואה מועילה ועושין אותה מבשר אפעה ומביצי חיה א' ידועה לרופאים ומעורב בסממנים ומערבין בו לחם חמץ יבש שחוק ועושין אותו עוגות ונילוש בדבש ורוב רפואתו לספק נפשות לארס של נחשים ועקרבים ולמכה של חלל. וכתב ר' האיי גאון בתשובת שאלה אע"ג דכיוצא בו ר"ל התריאקה מבערינן ליה בפסחא הכא שאני מפני שמוכן לרפואת נפשות וליכא מידעם לבר מיניה דקאים באתריה ולאו מידעם דיכיל איניש לחדושי כותיה ולתקוני לאחר הפסח חדא שאינו נעשה אלא למלכים ועוד שצריך לישנו לאחר הפסח מש"ה מצניעין אותו לרפואה ואין מעבירין אותו בפסח. ואעג"ב דלא שכיח ההוא עדנא מאן דצריך ליה וסמכין על הא דתנן ועל ספק נפשות דוחה את השבת ואמרינן עלה אמר רב יהודה לא ספק שבת זו אלא ספק שבת אחרת אף אתון הכי עבידו ולא תחושו ע"כ:

יא

כתב הרב הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער. אמר המפרש משום הכי אין צריך לבער דכיון דנתקלקלה כל כך בעיפושה שנפסלה מלאכול לכלב נפק ליה מתורת אוכל והו"ל עפרא בעלמא. ע"כ מפרק אלו עוברין. האי דקאמרי ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער ר"ל שנסרחה כבר קודם ראותה שעת איסור אבל אם נתחמצה בפסח ואחר כך ראתה שעת איסור צריך לבער והכי מפרש לה בגמרא דבני מערבא ופי' מלוגמא רפואה עשויה עם קמח ויין מהול במים כשיעור מלא לוגמיו ולפיכך נקראת מלוגמא. וכתב הראב"ד ולפיכך אמרו במלוגמא שנסרחה ולא אמרו כך בקילור ואספלנית כו' מפני שקילור ואספלנית ורטיה יש בהם דבר מה והקמח שנותנין בו מיד נפסד אבל מלוגמא הוא קמח נילוש במים או ביין שנותנין אותו ע"ג מורסא או על גבי כאב ואינו נסרח אלא לאחר זמן מחמימות הבשר ע"כ מן התוספתא:

כתב הרב בגדים שכבסו אותן בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותן כו' מותר לקיימן בפסח ואין בהם משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת. אמר המפרש דס"ל (לר"ס) [לר"מ] להא דתנן אלו עוברים בפסח וקא חשיב בהו קולן של סופרים שהוא פרורא דאושכפי שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם לאו למימרא עוברין עליהן בבל יראה ובל ימצא כמו שפירשנו. ולא מתבערין אלא עוברים על ידם שאסורין באכילה דאע"ג דאמרי רבנן על עירובי בולא כלום מלקא הוא דלא לקי אבל איסור' איכא או היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דלקי וכן פירש רבי יעקב אלו עוברין כמו עוברין מעל השלחן אבל מותר לקיימן בפסח, ודיקא נמי דקתני אלו עוברין ולא קתני באלו עוברין, וכ"ת היכי אמרינן לעיל תערובת חמץ עוברין עליו בבל יראה ובל ימצא כגון המורייס וכותח הבבלי שעושין אותו מן הקמח וכיוצא בו מדברים הנאכלים אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה מותר לקיימו בפסח ע"כ ונראה מדבריו שפירש אלו עוברין בפסח משום בל ימצא ובדברים שאין נאכלין כגון קולן של סופרים משמע ליה עוברין באכילה:

יב

כתב הרב דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל פירש כגון קילור ואספלנית ומלוגמא ופת שעיפשה וכיוצא בהן או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאקה , פי' שאינה נאכלת אלא למלכים כמו שכתבנו או לאנשים אשר נשכם כלב שוטה או הכישם חמת זוחלי עפר אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו ע"כ ואצ"ל דכשאסור לאכלו דוקא כשהוא בריא או אפילו חולה שאין בו סכנה משום דדרך הנאתו הוא ר"ל אכילת התריאקה וכיוצא בה מן המרקחת שנכנס בהם חמץ אבל במקום סכנה מותר לאכלה היא וכיוצא בה ואפילו חמץ בעיני' כדבעינן למימר קמן, ע"כ מפרק אלו עוברין:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.