ראשון לציון/ביצה/לג/ב

ראשון לציון ביצה לג ב

גמ' אוכלי בהם אין בהם משום תיקון כלי וכו' ע"ס הסוגיא. קשה לפי' רש"י דרב יהודה איהו משני ליה הא בקשין אמאי לא פריך הש"ס מההיא דמפשח אלותא כדפריך בסמוך. ולזה י"ל דהש"ס דידע הך דאלותא ידע להנהו תרתי מתניתא דתני חדא ותני חדא דרמי אהדדי ולהכי לא קא פריך דמצי למימר איהו דאמר כהאי תנא ולזה הקדים לעמוד על פירושא דמתנייתא ובתר הכי לפרוך ולמאי דמסיק הא ר"א הא רבנן אתי ר' יהודה כרבנן אלא דקשה כיון דלרב יהודה אפי' בקשין שרי לקטום להריח מאי משני בקשין סוף סוף קשה לדידיה דשרי גם בקשין וכבר העירו התו' בזה ויש לישב לדעת רש"י דהכי קאמר דאי מוקמי' לברית' ברכין הגם דמוקמינן לה כר' אליעזר ורב יהודה דאמר כרבנן עכ"ז נתחייב לומר דלא פליגי רבנן עליה דר"א אלא ברכין אבל בקשין מודים דלית לן לאפושי פלוגתי וא"כ רב יהודא לא אתי אפי' כרבנן להכי אוקמיה בקשים דבקשים הוא דחייב חטאת ר"א לחצוץ ואסר להריח ורבנן פליגי עליה כדמוכח בבריתא דאפי' לחצוץ שיניו פטור אבל אסור ולהריח שרי אפי' לכתחילה להכי טרח לאוקומה בקשין ורב כהנא לכשנאמר לא ידע להך דשרי ר' יהודה לקטום אפי' קשים להריח ואי הו ידע הוה פריך ורב יהודה נמי הוה מתרץ ליה הא מני ר"א ואנא דאמרי כרבנן והרמב"ם בפי"א דשבת כתב וז"ל הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים כו' מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בהם תיקון כלים ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהם אע"פ שהם קשים ויבישים ומפשח מהם כל מה שירצה בין עץ גדול בין עץ קטן עכ"ל קשה חדא אמאי פסק בקטימת קיסם יבש לחצוץ בו שיניו כר' אליעזר ולא כחכמים דאמרו אינו אלא משום שבות. תו למאי דפסק כר"א יתחייב לאסור קטימת יבש להריח כדמוכח בש"ס להדיא ואמאי פסק דשרי לפשוח כל מה שירצה ונראה לישב דעת רמב"ם עזה"ד דהוקשה ליה בהך ברייתא דקתני וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינם אלא משום שבות דאי בקשים איירי היכי מצו רבנן לפלוגי ולמימר במתקן עץ למפתח דאינו אסור אלא משום שבות אלא ודאי דלא איירי רבנן אלא ברכין ובהכי פליגי אדר"א אבל בקשין מודים כ"ע בלחצוץ שיניו ולפתוח הדלת דחייב:

ושוב ראיתי להרא"ש ז"ל שהביא תוספתא דמוכח מינה דברכין מחייב ר' אליעזר ומינה נשמע דחכמים דפליגי ברכין פליגי ונתבררה דעת רבינו ומהשתא כיון דרבנן לא פליגי אלא ברכין אכל בקשין מחייבין ושוין רבנן ור"א ואפ"ה קאמ' רב יהודה דשרי לפשוח אלותא להריח שמע מינה דסובר רב יהודה דדוקא ר"א הוא דגזר בלהריח ולא רבנן ולזה הגם דפסק רמב"ם בלקטום עץ יבש לחצוץ בו שיניו חייב אעפ"י כן פסק להריח מותר אפילו יבש וישובא דסוגייא לדעת רמב"ם הכין הוא דגורס בגמר' כגירסת התוס' דגרסי ולא כפי' התוס' דלדידהו רבנן בקשין אמרו אינו אלא משום שבות ולרמב"ם לא אמור רבנן דאינו אלא משום שבות אלא ברכין כדכתיבנא והכי פירושא דרב כהנא דקא פריך הכי קא פריך למאי דאמר רבי יהודה אוכלי בהמה כו' גם מאי דשרי למפשח אלותא קא פריך מדתניא כו' עזה"ד לעולם דידעי רב יהודה ורב כהנא מפלוגתא דר"א ורבנן ופריך מהך ברייתא בין אי מוקמינן לה כר"א בין אי מוקמת לה כרבנן דאי מוקמת לה כר"א וכולה מתני' ברכין כדאסיר לדעת רמב"ם דברכין מחייב ר"א בלחצוץ סוף סוף מינה נשמע לרבנן דמי איכא מידי דלר"א חייב חטאת ולרבנן מותר לכתחילה וכדפריך התם בשבת דכותה וא"כ אמאי קא שרי רב יהודה אפילו לחצוץ באוכלי בהמה דקאמר אין בהם משום וכו' וכפ"ז עיקר קושית רב כהנא היא מסיפא אבל מרישא לא קשה מידי ואי בעית לאוקומה כרבנן וכדרך דאמר בתר הכי ר' כהנא דחסורי מחסרא נהי דלא קשה אהך לאוכלי בהמה דלא אדכר איסורא במתני' אלא בקשין עכ"ז קשה לההיא דפשת אלותא זו היא דעת רב כהנא בשלימות ואמר ליה רב יהודה השתא פטור כו' קא קשיא לי חייב חטאת מיבעיא פירוש למה הוצרכת להקשות מסיפא דחייב חטאת ולא הספיק לך רישא דאסור בזה גילה דעתו דסיפא ורישא ברכין ואפילו מרישא לבד קשיא ליה והכונה בזה דפשיטא דהאי מתני' דלא כוותיה וממילא ידע רב כהנא דעתיה וממה שעלה על דעתיה דנתחכם רב כהנא להקשות מסיפא מטעמא דמי איכא מידי בזה נמי גילה דעתו דמאי דאמר אין בהם משום תיקון כלי הכי קאמר מעיקר דבר תורה אין בהם ואפילו לחצוץ אבל אה"נ דרבנן אסרו בהם עשות כלי כגון לחצוץ אבל להריח או לקטום לתת לפני בהמתו קוטם כדרך שמחתך לפניה הנבילה אבל לחצוץ אסור מדבריהם וכדקתני בברייתא אין זה כו' אינו אלא משום שבות ואוקמינן לה ברכין לחצוץ ולפתוח הדלת והדר פריך ליה דילמא רבנן וברייתא דקתני אם קטם חייב בקשין ורבנן מודים בקשין וכפי זה קשיא אפשח אלותא דהא מתני' רבנן ואסר קוטם להריח ורב יהודה לא חש להשיב משום דסובר ברייתא כפשטה דרישא וסיפא ברכין ולא לפרשה בחסורי מיחסרא ומאי דקאמר בש"ס דר' אליעזר דמחייב התם חטאת הכא פטור פירוש קא מהדר הש"ס לישב ההיא דקתני לא יקטמנו ומשמע בין בקשים בין ברכים וקאמר דלר"א דחייב הכא אפי' ברכין אתיא ההיא דשריא להריח לכתחילה וא"ת סוף סוף נשמע לרבנן בקשין מדר"א ברכין כי היכי דר"א ברכין דמחייב לחצוץ אוסר לכתחילה בלהריח לרבנן נמי דמחייב בקשין לחצוץ יאסרו לכתחילה להריח וקשיא לרב יהודה י"ל דסובר רב יהודה דלא גזרינן להריח משום לחצוץ אלא כד מחייבינן לחצוץ ברכים טעו אינשי לדמות לומר כי היכי דלהריח שרי גם לחצוץ במידי דאוכלי בהמה דלא מישתמע להו לאינשי דאית בה חיוב ודעת רבנן תוכיח להכי גזר ר"א לסברתו דאיכא חיוב חטאת ברכין אבל לסברת רבנן דליכא איסורא דאורייתא אלא בקשין לא טעו אינשי מלהריח לתקן מנא דתיקון מנא ידיע לרבים דאסור ד"ת ולא טעו מלהריח אפילו הם קשים. ומהשתא עלו פסקי רמב"ם על נכון אלא דצריך לומר בהכרח דמאי דכתב מותר לקטום דבר שראוי למאכל בהמה לאו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת דבזה ליכא מאן דפליג דאסיר ואפילו רבנן קתני להדיא דאיכא משום שבות אפילו ברכין כדאסיק' ורב יהודה נמי לא שרי להדיא לחצוץ כו' אלא אמר אין בהם משום תיקון מנא פי' דבר תורה אבל מדרבנן איכא דאלת"ה ר' יהודה כמאן אלא ודאי דלחצוץ ולפתוח הדלת לא שרי ולהכי לא אמר ר' יהודה להדיא אוכלי בהמה מותר לקוטמן לפתוח בהם ולחצוץ כו' דאז נשמע דשרי להדיא אלא ודאי דכונת רמב"ם היא אם הוצרך לקוטמן כגון להאכילן לבהמתו או לישב עליהם או שהיה בידו קיסם לחצוץ ורצה לחלק ממנו חלק א' לתת לחבירו לחצוץ בו שיניו וכיוצא בזה שרי דהא לא אסרינן לקטום לחצוץ אלא כשמתקנו שיהיה ראוי לכך על ידי קטימה אבל בלא זה יכול לחלק קיסם אחד לג' או ארבעה בני אדם שכל א' יחצוץ בחלק אחד לית לן בה אי נמי יחצוץ בצד שלא נקטם היום או לשאר צרכיו ולזה דקדק לומר כמו שכתב ברישא וקטמו לחצוץ וכו' או לפתוח כו' דבכה"ג הגם דליכא בהו משום תיקון מנא עם כל זה לכתחילה אסיר דכל שלא כתב רבינו להדיא היתר לחצוץ ולפתוח לו יהיה דאין בו משום תיקון מנא ה"מ שלא לחייבו חטאת אבל לכתחילה מנא לן דשרי וסמך רבינו דאסרינן מדקאמר בקיסם של עץ לחצוץ חייב מינה לקיסם רך (רך) מחתינן דרגא לאסור מיהא לכתחילה ונשען על דיוק זה ממה שלא התיר להדיא במאכל בהמה שהוא קיסם רך לחצוץ וכפי זה נקטינן דדעת רבינו דכל שהוא קשה דלא חזי לבהמה לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת חייב ואם קטמו שלא לזה פטור אבל אסור לקוטמו כל עיקר ודין זה לא הוצרך רמב"ם ז"ל לאומרו דמשתמעא מלתא מעצמה דאסיר וברכין כל מין קטימא דלאו לחצוץ ולפתוח שרי לכתחילה אבל לחצוץ ולפתוח פטור אבל אסור והשמיט רבי' כמו שהשמיט פטור אבל אסור דקטימת קיסם יבש דאינו לחצוץ ולפתוח וכן מאי דכתב רבינו בסוף דבריו ומותר לקטום וכו' להריח כו' פי' דוקא להריח אבל אסור לקוטמו כל שלא לצורך להריח או לתת מהם חלק לאחרים כהך דרב יהודה דפשח אלותא כו' ולא הוצרך רמב"ם לכתוב גם זה משום דמובן הוא. ומה שראיתי להרב כה"ג בשיריו שהצריך שמקום שפשחו שם ונעלה ריח ע"י פשיחה אין דבריו נראין כל עיקר מחילה מכבודו דהא בעצי הדס אין ריח כל עיקר בעץ עצמו ורש"י פי' הך דרב יהודה בעצי הדס ומה שדקדק ממה דקאמר הוה מפשח ויהיב לון אלותא ולא אמר מפשח אלותא ויהיב לון דיוק זה איני כ"כ לסמוך עליו הלכה ואי בעי' לדיוקי הכי מדייקנא ליה דנתכון לומר דלא הוה מפשח אלותא ומנח קמיה ובתר הכי יהיב לון אלא הוה מפשח ויהיב לון אלותא ובתר הכי מפשח אלותא אחרינא ויהיב לון ולהכי אמר מפשח ויהיב דכל אלותא דמפשח הוה קדים ויהיב ובתר הכי פשח אחרינא ויהיב ואי הוה אמר מפשח אלותא אלותא היינו אומרים שהיה מפשח אלותי טובא ויהיב מאן דיהיב מינייהו וזה אסור כל שאינו לצורך אחרים להריח או לו או לאחרים וגם דיוק זה אינו מוכרח ומה שנראה מדברי הכנה"ג שנראה בעיניו זרות להתיר למפשח עץ שאין בגופו ריח מחילה מכבודו כיון דאפי' עץ בעלמא דלאו להריח כל שאין בפשיחתו עשות מנא שרי דבר תורה ורבנן הם דאסרו וכי אסרו רבנן עץ דלאו להריח אבל עץ דלהריח בו קא מפשח ליה דינו כשבירת האוכלין אלא דבעי' שיעשה הדבר להריחו אבל לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת חייב חטאת וכן שלא לצורך להריח בו הגם שאינו מתקן מנא אסור מדבריהם ועקר ודלא כסברת הכנה"ג:

שם גמרא אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי ע"כ. מפשטא דתלמודא משמע דהאי אוקמתא היא דלא לסבר' ר"א דאי לא תימא הכי הול"ל אמר לך ר"א ההיא במוסתקי. ותו אי תימא דלרבנן לאו במוסתקי לימא לית ליה לר"א דהא עכ"פ לית ליה בבריאה ואמאי קא מהדר בתר מוסתקי לו יהיה דסובר ר"א במוסתקי שרי מאי נפקא לן לענין מתני' דהא סוף סוף למאי דמוקמי' לה בבריאה אליבא דרבנן ר"א פליג ומאי נפקא לן אי אמרי' דלא כר"א אלא ודאי דתלמודא משני קושטא דמלתא דלכ"ע במוסתקי היא ולזה אמר רב אשי כי תניא ההיא כו' בפשיטות לכ"ע וכן כתבו התוס' בפ' חבית דף קמ"ו ד"ה שובר אדם יעש"ד גם בפ' בכל מערבין יעש"ד אלא דהרמב"ם כתב בפכ"ג מהלכ' שבת וז"ל ומביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף לפני האורחים שאין כונתו אלא להראות נדיבתו לפני האורחין ע"כ. הרי דלא חלק דדוקא במוסתקי ואדרבה לפום טעמא דקא יהיב מוכח דבבריאה איירי דאי במוסתקי לא הוה בעי למיהב טעמא דיהיב דתיפוק לי דלא עביד מידי וכמו שכתבו התו' ורש"י וגם הרי"ף ז"ל השמיט האי אוקמתא דרב אשי. ואולי דסובר דתלמודא דקאמר ולית ליה לר"א כו' כונת הש"ס היא דפסיקא ליה מלתא מאיזה בריתא דר"א נמי אית ליה דשוברין את החבית ואהך מתני' משני רב אשי דמיירי במוסתקי אבל מתני' דברכות אפי' בבריאה ואית לן לאלומי האי פירושא מתרי טעמי חדא מדקא אמר רב אשי כי תניא ההיא כו' דהכי הול"ל במוסתקי תנן או מתני' במוסתקי ומדקאמר כי תניא מוכח דאמתניתא קא משני ולא אמתניתין:

ותו אי תימא דאפי' לרבנן לא שרו לשבור החבית אלא במוסתקי אמאי קא פריך מינה לעיל למאי דקא אסרינן קטימת עצי בשמים יבישים להריח בהם והרי מתניתין במוסתקי מתוקמא אליבא דכ"ע אלא ודאי דפסיקא ליה מלתא לתלמודא דמתני' דשובר אדם את החבית איירי בכל גוונא ומהשתא אוקמתא דרב אשי לא הוי אלא הברייתא ובזה נמי אתי שפיר דקאמר הש"ס ולית ליה לר"א כו' מאי קמתמה ודאי לית ליה כי היכי דמחמיר בקטימת הקש והיינו פלוגתא דרבנן ור"א. ולמאי דכתיבנא אתי שפיר דהוו ידעי אמוראי ברייתא דשרי ר"א להדיא ולא הוצרך לאתוייה משום דמקשה ומתרץ הוו ידעי לה ותכף דאמר הש"ס ולית ליה קדם רב אשי ושני ליה כי תניא ההיא כו' מקמי דליגמור מלתיה דכן דרך הש"ס ובזה מצאנו טעם לשני המאורות הגדולים הרי"ף ורמב"ם ז"ל להם יכרעו כל מביני ספר תורת ה' מקור מים חיים:

שם גמרא וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה ע"כ. דין זה לא כתבו רמב"ם ז"ל משום דסמך אמאי דכתב בפ"ד מהלכות י"ט וז"ל אין סומכין כו' את הקדירה כו' שלא ניתנו עצים אלא להסקה ע"כ משתמעא מלתא דכל שלא להסקה לא שרי לא לחצוץ ולא כו':

שם גמרא ובלבד שלא יעשה צבורין וכו' ע"כ. מוכח מהכא דלת"ק דהלכ' כותיה אסור לעשו' צבורין ותו מדמייתי הש"ס להאי מתניתא משמע דאתא לחדותי דינא דאסור לעשות צבורין אלא דהרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו דין זה וז"ל רמב"ם בפ"ב מה' י"ט אבל מגבב הוא בשדה מלפניו ומדליק שם עכ"ל. ונראה לומר דסוברים כיון דמתני' לא קתני איסור צבורין מוכח דסתם לן כרבי שמעון דמתיר בבריי' ומאי דמייתי תלמודא הבריתא קא משמע לן דאיכא פלוגתא דתנאי בעשית צבורין ואיכא מאן דשרי ואיכא מאן דאסר ומשתמעא מלתא ממילא דתנא דמתני' דלא קתני ובלבד שלא יעשה צבורין כר"ש ס"ל ותו גם בלא טעמא דסתם לן דמתני' כר"ש הא קי"ל הלכ' כר"ש משום דר"א שמותי היה שם גמרא ברעפים חדשים כו'. כתב הרמב"ם בפ"ג מה' י"ט וז"ל אין מלבין את האבנים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן כו' ע"כ. פי' אבנים דכתב רמב"ם הם לבינים דאבנים לא שייך בהו חיסום כל עיקר גם לא הוצרך לפרש דמיירי בחדשים דבישנים לא שייך חיסום שהוא טעם האיסור וראיתי להרב המגיד ע"ה שנדחק וכתב דאמרי לה סברי אפי' בישנים כו' מחילה מכבודו דא"כ פליגי אדרבי יוחנן אי נמי ארבה בב"ח דאמ' משמיה א"כ הכי הול"ל אמרי לה אפי' בישנים מפני שמתחסמין ואם יגמע הרב המגיד קושי זה אינו יכול לגמוע קושי אחר והוא דכיון דתלמודא קא מתמה מאי קא עביד מוכחא מלתא דצדד כל הצדדים ולא אשכח דררא דאיסורא א"כ כל דלא אשכחן להדיא מאן דסבר איפכא בדעת זו קיימינן והכא כיון דלא מוכחא מלתא מדברי אמרי לה דפליגי לא מפרשינן לה אלא דקיימא כדעת הש"ס ומכל שכן דפשטא טפי מוכחא דלא קאי אלא אטעמא דחדשים ומהשתא פשיטה דלא אמרי' דאיכא בהו חיסום אלא כחמים ותו דבסמוך גבי הך מתני' דא' הביא את האור כו' קא פריך הש"ס בשלמא כולהו כו' אלא שופת את הקדירה מאי קא עביד דמשני בקדירה חדשה כו' ע"כ. הרי דסתמא דתלמוד' בתר הכי אזיל אשינוייא דחדשים גם לטעם חשש חיסום ותו לו יהיה דנימא כדעת ה"ה וכמו שישב הכ"מ יעש"ד. עכ"ז קשה דלא הו"ל רמב"ם לפסוק כאמרי לה אלא כלישנא קמא דסתמא דתלמודא קאי כותיה אלא ודאי דליתא לדברי ה"ה ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף