ראשון לציון/ביצה/כז/א

ראשון לציון ביצה כז א

גמ' הכי אמר רבי זירא הלכה כר"ש וכו' אמי ורדינאה כו' מוכח מהש"ס דהגם דקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י הכא פסקינן כר"ש אלא דישתנה הדין למאי דנימא דטעמא דפסקינן הלכה כר"ש הוא מטעמא דאמר רבי זירא מדתני בברייתא דברי ר"ש בשם חכמים אם כן פסקינן הלכה אפילו אם עבר וראהו חכם בי"ט אסור כל שלא ראהו מעי"ט ואי אמרינן דלאו מהאי טעמא הוא דפסקינן כר"ש אלא כיון דחמינן לר' אמי דאמר שפיר עבד אמי ורדינאה דלא חזא כו' וטעמיה דר' אמי לא ידעינן ליה כפי זה לא פסקינן הלכה אלא לענין דאין רואין אבל למימר דאם עבר וראהו אסור מנא לן קושטא הוא דכיון דליכא קמן אלא ב' סברות ר"י ור"ש אי פסקינן כר"ש אסור אפילו עבר וראהו ואי פסקינן כר' יאודה אפילו לכתחילה רואין אם נפל בו מום מעי"ט עכ"ז מדחזינן לר' זירא דהשיב לשואלו דבר מה אמר הלכה כר"ש ואמר לו לא אנא מסתברא אמרי מדתני בברייתא מלתיה דר"ש בשם חכמים וכו' ואמאי אמר לו לא לימא ליה אין הכי אמרי מדתני וכו' אלא ודאי דאין טעם זה מספיק לפסוק הלכה כר"ש ולסתור כללין. ותו איכא למדחי דכלום מאי אהני לן דתני לה בשם חכמים לומר דלאו ר"ש לבד קאמר להא מלתא אלא יש עמו תנאים אחרים בדעת זו אם לזאת גם ר' יאודה איכא בהדיה ר' יאודה נשיאה דקתני בברייתא להדיא ירד מומחה ויראה וא"כ הוו להו גם כן רבים ומה גם דתרוייהו הלכתא כוותייהו מבר פלוגתייהו הכא ר' יאודה הלכה כמותו מר"ש ורבי ג"כ הלכה כמותו מחברו לזה נתחכם ר' זירא ואמר לשואלו לא אמרתי הלכה אלא מסתברא שאני סובר כר"ש וסברתי זו לא הייתי מוציאה מפי כיון דכללא הוא הלכה כר"י אלא כיון דבברייתא קתני להא דר"ש בשם חכמים בזה היה לו כח לגלות דעתי אבל לא בהכרעא ומהשתא מהך דתני לה בשם חכמים אין הכרח לפסוק הלכה כר"ש. גם מדברי ר' זירא ליכא החלט דפוסק כר"ש וכיון דכן הכרעתינו לענין דינא לא הוי אלא מדרבי אמי דאמר להדיא שפיר קא עביד דלא חזי ואיכא למימר דכיון דאיכא פנים למפסק הלכת' הר"ש מטעם הנז' ואיכא פנים למיפסק הלכתא כר"י מטעם הנז' ממצעינן לומר דלכתחילה לא חזינן ואם עבר וראה אין לאסור להחמיר גם כן כיון דלר"י אפילו לכתחילה שרי ולזה פסקינן דלכתחילה אין רואין ודיעבד לא אסרינן דהא לית לן הכרעת דינא בש"ס אלא לענין ראיית מומין דאין רואין לכתחילה והגם דאשכחן בש"ס דר"י יאודה נשיאה שדר בוכרא דהוה ליה למיחמי ליה בי"ט וגם ר' ירמיה ואי תימא ר' זריקא סברי דרואין וא"כ הגם דר' אמי אמר שפיר עבד דלא חזי ס"ס תליא מלתא בפלוגתא דאמוראי עכ"ז לכתחילה מחמרינן מדקחזינן דהורו להדיא לאיסורא והבו דלא לוסיף עלה אפילו דיעבד דמי יימר דסב' ר' אמי כר"ש גם בזה וכל זה אי אמרי' דעקר פסקא דהלכה מסתמיך אדר' אמי אבל אי פסקי' כסברת ר' זירא אפי' אם עבר ובקרו אסור והרמב"ם פ"ב מה"י י"ט כת' וז"ל וכן בהמת קדשים שנולד בה מום בי"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מעי"ט אסור לשוחטה ביום טוב ולפיכך אסור לראות מומי קדשים בי"ט גזרה שמא יתירם החכם במומן ויבא זה לשחוט בו ביום אבל רואה הוא המום מערב י"ט ולמחר מתיר או אוסר בכור שנולד ומומו עמו הרי זה מוכן ואין מבקרין אותו בי"ט ואם עבר וראה מומו והתירו הרי זה שוחט ואוכל עכ"ל, דקדק לומר שנולד בו מום בי"ט הגם שכפי האמת אפי' מום שנפל בו מעי"ט אסור לראות מומו כדדייק מלתיה דקאמר בסמוך אבל רואה המום מעי"ט ולמחר מתיר כו' דמשמע דאפי' מום דמעי"ט אסיר נתכוון הרב לומר דעקר גזירת אין רואין מומין שהיא משום שמא יאכל המוקצה ואין מוקצה אלא הנולד בו מום בי"ט להכי נקט שנולד בה מום בי"ט וכשגזרו ראיית מומין גזרו סתם אפי' בדבר שאין בו מוקצה משום לתא דנולד בו מום בי"ט אלא דקשה לי ס"ס היה צריך הרמב"ם לומר שנולד בו מום מעי"ט כו' גילה לי דאפי' מומין דמעי"ט אסור לראותן בי"ט עכ"ז עדיין אין אני יודע אם עבר וראה דאסור לשוחטן וכמו שכבר העיר על זה רב המגיד ז"ל וכתב וז"ל ולא נתבאר בדברי רבינו אם עבר כו' עכ"ל דמכח זה הייתי אומר דדעת הרמב"ם דלא פסקינן כר"ש אלא לאסור לראות מומין אבל לענין אם עבר ובקר לא וכדתי' לעיל אי אמרינן דמאי דאמרינן הלכה כר"ש הוא מההיא דר' אמי לבד ולא מההיא דר' זירא. אלא דממה דקאמ' בכור שנולד ומומו עמו כו' ואם עבר ובקרו הרי זה שוחט יש לנו מקום לומר דלא הוי מוכן אם עבר ובקרו אלא בזה שנולד ומומו עמו משום דמעיקרא נמי הוא מוכן אגב אמו אבל נולד בו מום מערב י"ט דבין השמשות היה מוקצה מחמת איסור ראיית מומין לא אמרינן בו אם עבר ובקרו הרי זה מוכן אלא דיש לנו לומר לעולם ה"ה אם היה בו מום מערב י"ט אם עבר וראהו דמותר ומאי דהשמיענו הרמב"ם דין זה בנולד ומומו עמו משום דהוכר לאשמועינן ביה דהגם דהיה מוכן אגב אמו גזרו בו ראיית מומין משום דאיכא ביה פלוגתא בגמ' ולר"ה התיר אפי' לראות מומו קמ"ל דלכתחילה אסור לזה גמר אומר והשמיענו דאם עבר ובקרו ואיכא נמי חידותא דדינא הגם דדמי לעקר הדבר שבשבילו גזרו ראיית מומין והוא מום דאתי ליה בי"ט והאי נמי בי"ט נתהוה בעולם והגם דהתם הוא מוקצה והכא מוכן אגב אימיה עכ"ז הרי אשכחן דגזרו גם בנפל בו מום מערב י"ט דליכא ביה שום הקצאה דהא ראיית מומין אין בה איסור אלא משום שמא יאכל המוקצה והכא ליכא ואפ"ה גזרינן וא"כ ה"א דגזרינן בנולד ומומו עמו טפי משום דדמי לנולד בי"ט ואסרינן אפילו דיעבד קמ"ל ולעולם ה"ה נמי היה בו מעי"ט דאם עבר ובקרו הרי זה מוכן מדלא קאמר אלא איסור ביקור וכל זה דרך עקש הוא דכיון דקדם הרמב"ם בפ' כ"ד מה' שבת והשמיענו דכל דהוי מוקצה בין השמשות הוי מוקצה לכולי יומא והכא כיון שכתב דאסור לראות מום שהיה בו מעי"ט א"כ הוי מוקצה א"כ היכי מצינן לדמות דין זה לנולד ומומו עמו דעבר וראהו דהך הוי מוכן אגב אימיה וכשנולד הגם דאידחי ליה מחמת איסור ראיית מומין כשעבר וראהו הדר איחזי ואנן קי"ל אין מוקצה לחצי שבת א"כ פשיטא דדוקא נולד ומומו עמו. ומהשתא דעת רבינו דהלכה כר"ש שזורי משום הך דרבי זירא דהוכיח מברייתא מדקתני למלתיה דר"ש בשם חכמים דבין נולד ביה בי"ט בין היה בו מום קבוע מעי"ט אין זה מן המוכן אלא דפש גבן ליתובי דעתא אמאי נטה הרמב"ם מדבריו של רש"י וכל המפרשים דאמרי דטעם איסור ראיית מומין הוא משום דין וחפש בתר טעמא דגזירה משום שמא יאכל מוקצה דע דבפי' המשנה כתב וז"ל כי הבכור קודש אבל אם נפל בו מום מיד נסתלקה הקדושה ממנו ויהיה מותר ליאכל ע"כ. דקדק לומר מיד נסתלקה הקדושה ממנו לומר שאינו צריך עד שיראנו חכם ואז תוסר ממנו הקדושה לומר כיון דכן הוא הרי זה מתקן דכבר מתוקן מיד בנפילת בו המום נסתלקה ממנו הקדושה ומשום דין נמי ליכא דהכא אין בו משום מיחוש דשמא יכתוב דמהאי טעמא גזרו שלא לדון כדאיתא במכילתין דף ל"ו ותדע דרש"י גופיה לא החליט לפרש בה ולומר דהוי משום דין ונגע בה גם משום מתקן הרי דלא מסייע מלתא להכניסה בגדר איסור שבת אין דנין להכי הרמב"ם ז"ל בחר לו טעמא דאיסור מוקצה עוד יש להוכיח כדברי רבינו דלאו משום לתא דדין אתו עלה דא"כ אמאי פליג ר"י עליה דר"ש דהא משמע מההיא דתנו במשילין לא דנין כו' דליכא מאן דפליג עליה ודוחק לומר דמר חשיב ליה דין ומר לא חשיב ליה דין ולדברי רבינו ניחא דלכ"ע ליכא משום אין דנין אלא דהכא מר גזר ומר לא גזר. עוד מדאשכחן לר"ש בין במשנתינו בין בהך מתני' דאייתי רב אושעיא קא מפיק לאיסורא בהאי לישנא אין זה מן המוכן מוכח דכל עצמו לא אתא עלה אלא משום מוקצה וכי הוא זה עיקר טעמא דאיסור' ואי הוה עקר המיחוש דאתא עלה משום אין דנין לא היה נמנע מהזכירו כל עיקר ולהכי כתב הרמב"ם עקר האיסור משום נולד ביום טוב דהוי מוקצה ונפק לן למיסר ראיית כל מומין ואפי' דמעי"ט דהא ר"ש אסר אפילו נולד בו מום מעי"ט ואל תקשה א"כ כפ"ז אשכחן במוקצה ר"י לקולא ור"ש לחומרא ואנן איפכא שמעינן להו בדין המוקצה דר"י לחומרא ור"ש לקולא. יש לומר דבנולד בי"ט דהשוו ר"י ור"ש דהוי נולד גמור בזה הוא ר"ש לחומרא ופלוגתייהו בשאר מילי דמר קסבר מסתמא לא מסח איניש דעתייהו מינייהו ולא הוי מוקצה ומר סבר מסח אבל לכשתאמר ודאי מסח בהא ר"ש מחמיר ודאי טפי מר"י:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף