קרן אורה/נזיר/ס/ב

קרן אורה נזיר ס ב

דף ס' ע"ב

גמ' מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים. ופירש רש"י ותוס' ז"ל דמגלח תגלחת ראשונה לז' ימים ומותר לגלח ממ"נ או משום צרעת או משום טומאה וצריך להזות שלישי ושביעי בשבעה ימים הראשונים דאל"ה היה אסור לגלח לשבעה ימים כיון דמוחלט ספק הוא ולטומאה ג"כ אינו יכול לגלח בלא הזאה שלישי ושביעי אלא ודאי מזה בשלישי ושביעי ומגלח לשבעה ימים ממ"נ ותגלחת שניה אינו יכול לגלח אלא לאחר שלשים יום דשמא לאו מצורע הוא ותגלחת הראשונה הוי תגלחת טומאה והשתא נזיר טהור הוא אבל הרמב"ם ז"ל כתב גם בזה דרך אחרת דתגלחת ראשונה הוא לאחר שלשים ותגלחת שניה לאחר שבעה ושניהם הם לספק צרעת ואח"כ מזה בשלישי ושביעי ומגלח לטומאתו ומונה שלשים לנזירות טהרה וכבר תמה הלח"מ ז"ל על זה היכי מגלח בימי טומאתו כיון דלא הזה עדיין ואין תגלחת זו עולה לטומאתו וגם זה יפלא מש"כ דתגלחת ראשונה הוי לסוף שלשים ואין לזה שום טעם:

שם טמא ודאי ומוחלט ודאי שותה יין לאחר מ"ד יום היינו ביום מ"ה וכמש"כ התוס' ז"ל ובש"מ הקשה אמאי לא יעלה יום שביעי של ימי ספירו למנין שבעה של נזירות טומאה וכבר כתבתי לעיל על דברי התוי"ט ז"ל במתניתין דכל הימים קודם הבאת קרבנות אין עולין כיון דהקרבנות מעכבין טהרתו להכי כל יום שביעי הרי הוא כשאר ימי ספירו דאין עולין למנין נזירות לא בנזירות טהרה ולא בנזירות טומאה וכמו שיתבאר לקמן:

עוד הקשה שם למה לא יביא קרבן טומאה ביום שביעי עצמו וכר"ע דאם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וכאן הרי עבר עליו יותר משבעה ימים ותירץ כיון דאינו מונה אלא שבעה ימים הוי כמו גילח בשביעי דמגלח בשמיני וע' לעיל בתוס' בד"ה אוכל בקדשים בפ' כה"ג באריכות שם:

שאלו תלמידיו את ר"ש נזיר טהור ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת כו' ופשוט דלא שאלו אלא אם כבר מנה נזירותו קודם החלטו דאם נחלט באמצע נזירותו בלא"ה אינו עולה תגלחת מצורע לנזירותו כיון דעדיין צריך להשלים נזירותו דימי חלוטו אינם עולין אלא כגון שנחלט ונרפא ביום שלשים ולפ"ז לא קאי שאלת תלמידי ר"ש אמתניתין דתנן ד' תגלחות דבמתניתין שנחלט בתחלת הנזירות לכ"ע צריך ד' תגלחות וא"א שיעלה לכאן ולכאן ולא הבנתי דברי הש"מ שכתב דאמתניתין שאלו ול"נ כמש"כ וכן בתגלחת מצורע ונזיר טמא ששאלו שיעלה לכאן ולכאן היינו נמי שכבר ספר שבעה ימי טומאה קודם חלוטו אבל ימי חלוטו אין עולין לספירת שבעה ימי טומאה וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"י מה"נ הלכה י"ג בטמא ומצורע ודאי למה סופר שבעה שאין שבעה ימי הטומאה עולין בשבעה ימי הספירה. אלא דלא ידענא למה הוצרך לזה לפי המסקנא דתגלחת אחת אינה עולה לכאן ולכאן א"כ פשיטא דצריך לחזור ולמנות שבעה לטומאה כדי לקיים מצות תגלחת ובשבעה ימים יש בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן והכי משמע בירושלמי סוף פירקין דמהאי טעמא הוא דחוזר וסופר שבעה לטומאה דאמרינן התם זאת אומרת דהתער סותר שבעה בנזיר טמא ומזה נראה דס"ל להירושלמי דימי ספירו של מצורע היו עולין לימי טומאה אלא משום דתער סותר צריך לחזור ולמנות שבעה וסייעתא מכאן לדברי הש"מ לעיל דיום שביעי של ימי ספירו עולה לשבעה ימי טומאה כיון דכבר גילח ואין צריך אלא שבעה ימים כדי גידול שער וצ"ע:

תוס' בד"ה אמר לו יפה אמרת כמו לשון אחר הוא ובכמה ספרים לא גרסינן כצ"ל ובעי רב דימי אין כאן מקומו ועיין בתוספתא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף