קרן אורה/נזיר/מג/ב

קרן אורה נזיר מג ב

דף מ"ג ע"ב

נקטע ראשו כו' לאביו בזמן שהוא שלם כו' נראה דלאו מיתורא דריש ליה דהא לאביו לאו מיותר הוא וכולהו איצטריכו כדאמרינן לקמן אלא ממשמעותא קדריש לה דלא התירה התורה אלא בזמן שהוא שלם והכי משמעותיה דלאביו כשהוא שלם דווקא אבל כשהוא חסר לא שמעינן היתרא:

גמ' מת מצוה קאמרת כו' יש לדקדק הא גופא מנ"ל דמת מצוה הותר אפילו כשהוא חסר דילמא לא שריא רחמנא אלא כשהוא שלם דומיא דאיסורא דלאביו דקאי כשהוא שלם ה"נ היתרא דמת מצוה אינו אלא כשהוא שלם וי"ל כיון דהיתרא דמת מצוה הוא משום כבוד הבריות אפי' כשהוא חסר ג"כ אלא דגם טומאת קרוביו מפני כבוד הבריות הוא וכמבואר ברש"י ברכות ותוס' ז"ל שם דאיכא מאן דס"ל דגם זה משום כבוד הבריות הוא ואפ"ה אמרינן דווקא בזמן שהוא שלם וי"ל דמ"מ כבוד המת מצוה עדיף כיון דאין לו קוברין כלל ועוד יתבאר ענין זה לקמן בפרק כה"ג בס"ד:

שוב ראיתי בדברי הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות דאיכא פלוגתא התם לענין מת מצוה אי אפילו על אבר אחד מיטמא לו או דווקא ראשו ורובו והוא מהירושלמי לקמן בפ' כה"ג ומסיק התם דעל אבר אחד לכ"ע לאו מת מצוה הוא ולא אמר אבר אחד אלא בחוזר אם כבר נטמא לראשו ורובו והביא שם הרא"ש ז"ל מאבל רבתי דפליגי ת"ק ור"י בזה ת"ק אמר דווקא ראשו ורובו ור' יהודה אמר השדרה והגולגולת הן מרובו ועיין במעי"ט שם שכ' בשם פסקי הרא"ש ז"ל או שדרה או גולגולת וכן נראה דהא לר' יהודה אפילו בקרובו מיטמא לשדרה ולגולגולת כדתני ראב"י וכש"כ במת מצוה עד שמפני זה יפלא בעיני על הטור ז"ל שפסק כר' יהודה בהא והא ר"י לטעמיה אזיל דגם בקרוב מיטמא הוא לשדרה או לגולגולת וכש"כ במת מצוה אבל לדידן דקיי"ל דלקרוב דווקא כשהוא שלם די להקל במת מצוה בראשו ורובו אבל לא בשדרה או בגולגולת ובש"ע פסק כת"ק ולקמן מתבאר דלפי הירושלמי קרוב קיל ומיטמא לר"י אפילו באבר אחד ובמת מצוה דווקא שדרה או גולגולת:

שם גמ' והא אית ליה ברא מכאן מוכח כהאי פירושא דקורא ואחרים עונין אותו קאי על המת ועיין בד' הרא"ש ז"ל בה"ק שהאריך בזה ובש"מ ז"ל הכא:

שם גמ' מיתיבי לה יטמא כו' ואין מיטמא לאברים אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה ומסיק דר' יהודה היא ועיין רש"י שכ' דגרסינן אינו מיטמא לאבר מן המת של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה והתוס' ז"ל כתבו לקיים גירסת הש"ס דהא דקאמר מיטמא לאבר מן המת של אביו היינו ע"י חזרה וכללא דמילתא לשיטתם דלר"י אינו מיטמא בתחלה אלא לשדרה ולגולגולת כו' אבל לאבר אחד אפילו מן המת אסור לטמאות. אבל אם כבר נטמא לעיקר הגוף חוזר הוא על עצם כשעורה ובחזרה יש לדקדק דמלשון רש"י ותוס' ז"ל משמע דווקא אם כבר נטמא בעיקר הגוף יכול לחזור ולפ"ז יש לומר דלא הותר לחזור אלא בשעת טומאתו לעיקר הגוף אע"ג דכבר גמר להתעסק בו מותר לחזור עוד על עצם כשעורה ג"כ אבל אם הוא לא נטמא בעיקר הגוף ונעשה ע"י אחרים אסור להטמאות לעצם כשעורה או י"ל דה"ק דעיקר מצות קבורה אינו באבר אחד אלא בעיקר הגוף ומש"ה לאבר אחד אסור להתעסק בו אבל כשכבר נקבר כל הגוף מצוה לחזור גם על עצם כשעורה להשלים קבורתו וא"כ אפילו נתעסקו אחרים בעיקר הגוף מותר הכהן לחזור על עצם כשעורה. והכי משמע מחזרה דמת מצוה דמסתבר דאפילו כהן אחר יכול להחזיר ובקרובים ליכא נפ"מ בזה לדידן דקיי"ל כארבעה זקנים דבעינן דווקא שלם:

אבל מד' הרי"ף ז"ל בה"ק נראה דפסק כר"י שכ' שם לה יטמא דאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא הוא לעצם כשעורה של אביו וכבר עמדו הראשונים ז"ל על דבריו ז"ל כיון דאמוראי היינו רב חסדא ורב ס"ל כארבעה זקנים למה לא נפסוק כוותייהו:

והנה התוס' ז"ל בד"ה מיתיבי הקשו דל"ל לה יטמא הא מלאביו שמעינן לה ולדידי לא תיקשי דמלאביו ה"א דבעינן דווקא שלם וא"כ לה יטמא מיותר הוא ע"כ לאשמעינן דלא אימעיט אלא אבר אחד דכשהוא שלם דווקא לא איצטריך קרא דמלאביו נפקא לה וא"כ הני ד' זקנים דס"ל דרשא דלאביו בזמן שהוא שלם. ע"כ לא דרשי לה יטמא דאינו מיטמא לאברים וא"כ הא דאמרינן בריש סוטה בין לר' ישמעאל ובין לר"ע אתיא לה יטמא להא דאינו מיטמא לאברים ע"כ ס"ל לסתמא דהש"ס דלא כארבעה זקנים ודלא כרב חסדא וסייעתא לשיטת הרי"ף ז"ל דקיי"ל כהך דרשא דלה יטמא ואינו מיטמא לאברים והתוס' ז"ל שם דף ג' ע"ב בד"ה ור"ע הקשו לרב חסדא דאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא לאברים לא איצטריך לה לאברים ומאי דריש ביה ע"ש מה שתי' ואין לשונם ז"ל מדוקדק דר"ע לא דריש ולא לאברים אלא ולא כשהוא חסר ואפילו כולו קיים ונחסר מעט אינו מיטמא לו והני תרתי דרשי סתרי אהדדי לרב חסדא בעינן שלם דווקא ולדרשא דלה יטמא לא אימעיט אלא אברים עכ"פ סתמא דהש"ס דסוטה ס"ל כר' יהודה דלא ממעטינן אלא אברים אבל לא כל הגוף אע"פ שהוא חסר ומשמע לי עוד מלשון הרי"ף ז"ל שכ' אבל מיטמא הוא לעצם כשעורה מאביו ולא כתב לשון מחזיר דס"ל לחלק בין אבר מן החי לאבר מן המת דלא אימעיט אלא אבר מן החי אבל לאבר מן המת מיטמא לו והכי משמע בירושלמי בפ' כה"ג דתני התם ר' יוסי אומר אין אדם מיטמא על אבר מן החי מן אביו אבל מיטמא על עצם כשעורה מאביו ר' יהודה אומר כשם שאדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו כך מיטמא על אבר מן החי ונהי דהכא משמע דר"י מחמיר הוא מ"מ משמע מד' הירושלמי דלאו דווקא בחזרה הוא דשרי אלא דא"כ יקשה מהא דאמר ר' יהודה לענין מת מצוה דבעינן דווקא שדרה וגולגולת. ולפי הנ"ל הותר לקרובים יותר מלמת מצוה דלקרוב מותר לטמאות אפילו לאבר ובמת מצוה דווקא שדרה וגולגולת ולתנא דידן הוי איפכא דבקרוב בעינן דווקא שלם ובמת מצוה סגי בראשו ורובו ואני לא מצאתי מחלוקת זו שהביא הרא"ש ז"ל באבל רבתי פלוגתא דת"ק ור"י לענין מת מצוה ולענין הוצאה במטה הוא דפליגי התם בזה ס"פ י"ב שם וכן באבל רבתי משמע דאיכא מ"ד דמיטמא לכתחלה על עצם כשעורה מאביו ומה שכתבו רש"י ותוס' ז"ל להוכיח מהא דראב"י דמוקי לה כר' יהודה ואפ"ה ס"ל דאינו מיטמא לאבר מן המת אלא לשדרה כו' י"ל דבהכי מוקמינן ליה כר' יהודה דדריש קרא דלה יטמא להכי דאינו מיטמא לאברים ולאפוקי מדרשא דלאביו בזמן שהוא שלם כו' אבל מ"מ לא שוו לגמרי דלר"י לא אימעיט אלא אבר מן החי ולראב"י אימעיט גם אבר מן המת ובעינן דווקא שדרה כו' ואם הראשונים ז"ל לא ניחא להו לפרש הכי בטלה דעתי ועכ"פ מצינו סעד לד' הרי"ף ז"ל מסתמא דהש"ס ריש סוטה:

ולענין קושית התוס' ז"ל התם מאן דדריש לאביו בזמן שהוא שלם מאי דריש בלה יטמא ומה שתי' התוס' ז"ל התם דלה כתיב משום יטמא דאיצטריך לאשמעינן דמצוה היא אינו מספיק דא"כ דס"ל נמי סברת ר' ישמעאל דלא נאמרה אלא בשביל דבר שנתחדש א"כ מנ"ל גבי קינוי ושחרור דמצוה היא הא איצטריך לדבר שנתחדש ואנן קיי"ל דכולה מצוה הם אבל לפי דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל א"ש דלה איצטריך דאינו מטמא לאחרים עמה ולאשמעינן דטומאת קרובים דחויה היא וי"ל דהך פלוגתא אי טומאת קרובים הותרה אפילו שלא לצורך אי לא בהך פלוגתא דשמעתין שייכא דמאן דדריש לה למעוטי אברים ס"ל דטומאת קרובים הותרה ואפילו שלא לצורך והיינו דמצינו לר' יהודה משום ר"ט דהותרה בין לצורך בין שלא לצורך כמו שהביא הב"י ז"ל בסי' שע"ג ור"ט נמי דפוטר אפילו נטמא בו ביום וכמו שהבאתי לעיל בשם הירושלמי הוא ג"כ לטעמיה דס"ל דטומאת קרובים הותרה אבל מאן דס"ל דרשא דלאביו ע"כ לה יטמא אתי דאינו מיטמא לאחרים עמה וטומאה דחויה היא ודווקא לצורך ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד:

ולא מצאתי בד' הרמב"ם ז"ל האי שיעורא דמת מצוה אי דווקא ראשו ורובו או סגי בשדרה כו' וצ"ע:

ולענין מה שפירש"י ז"ל בנקטע ראשו של אביו אע"פ שיש גם הראש מוכרח הוא ממאי דקאמר הש"ס מת מצוה קאמרת ואי נימא דמיירי שנאבד הראש א"כ במת מצוה ג"כ הא בעינן ראשו ורובו אלא ש"מ דהראש בצד הגוף אלא שנקטע. ועיין בד' הרא"ש ז"ל שם בה"ק שהביא בשם הרמב"ן ז"ל בתה"א דלא קאמר רב חסדא אלא אם חסר לאחר מיתה. אבל אם חסר אבר מחיים מיטמא לו במותו דלאביו קרינא ביה ולשיטת הרמב"ם ז"ל דתלה דין אבילות דהוי ד"ת בטומאה וכל שהותר לכהן אבילותו ד"ה א"כ הדבר מוכרח כד' הרמב"ן ז"ל דאל"כ אטו לא יתאבל על קרוביו שמתו חסירי אבר וזה לא מסתבר ויש לדחות. ועיין עוד בד' הראשונים ז"ל די"א דבעינן שיחסר כדי שינטל מן החי כו' יבולע המות כו'. ומחה כו':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף