קרן אורה/נדרים/מה/א

קרן אורה נדרים מה א

דף מ"ה ע"א

וקאמר הש"ס עוד ואב"א הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא. ופי' הרא"ש והר"ן ז"ל דמהדר לאוקמי ברייתא דהמפקיר כרמו כר' יוסי ומודה היכא דאפקריה באפי ג' דאינו חוזר בו וכי קאמר דהפקר כמתנה דאפקריה באפי תרי ור' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כר' יוסי ס"ל ובאפי תרי הפקר כמתנה ויכול לחזור בו וריב"ל כרבנן ס"ל דאפי' באחד הוי הפקר וכתב הר"ן ז"ל דלהלכה אידחיא כל הך סוגיא דר' יוחנן הוא דאמר הכי לעיל דר"י ס"ל הפקר כמתנה אבל איתותב לעיל וקיי"ל כרבא. וא"כ ליכא פלוגתא בין ר' יוסי ורבנן בעלמא גבי הפקר וא"כ ממילא דקיי"ל כריב"ל דבחד נמי הפקר דר' יוחנן אליבא דר' יוסי הוא דאמר דבפני ב' לא הוי הפקר ולטעמיה אזיל דאמר לר' יוסי הפקר כמתנה וכיון דקיי"ל כרבא ממילא ליתא להא דר' יוחנן וא"כ לא הבנתי מ"ש הר"ן ז"ל לענין הלכה בפלוגתא דר"י וריב"ל דקיי"ל כריב"ל ומשמע דמלתא באפי נפשה היא וכבר שמעינן לה דלרבא ליכא פלוגתא כלל ומדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה גם לריב"ל וא"כ אכתי תיקשי ממתניתין אמאי שרו רבנן במודר הנאה כיון דלא הוי בפני ג' ומדרבנן לא הוי הפקר וי"ל דבאין לו מה יאכל שרי אפי' בהפקר כי האי וכמ"ש התוס' בשבת ובב"מ לענין גיגית נר וקדירה דבלב שלם מפקיר להו וכמו שיתבאר בזה:

והנה לשיטה זו דר' יוחנן ס"ל כר' יוסי תיקשי אטו לית ליה לר' יוחנן ביטול חמץ דמאי מהני הביטול דלא עדיף מהפקר גמור דברשותו הוא עד דאתי לרשות זוכה וכל זמן שלא זכה בה אדם ברשותו הוא ואמאי לא יעבור בבל יראה וי"ל כיון דבלא"ה אינו ברשותו והכתוב עשאו כאילו ברשותו סגי בהפקר כזה אע"ג דבמתנה לעובד כוכבים באמירה בעלמא ודאי עבר בבל יראה ע"כ הפקר לא הוי ממש דומיא דמתנה מדיכול לזכות בו בעצמו. ויש לדקדק עוד מהא דאמר ר' יוחנן בגיטין המפקיר עבדו יצא לחרות וצריך גט שחרור ואמאי יצא לחרות כיון דלא אתי לרשות זוכה והיכי פרכינן לה מקרא דעבד איש שיש רשות לרבו עליו אבל אם הפקיר אין רשות לרבו עליו והא לא יצא עדיין מרשותו וכ"ת דהעבד זוכה בעצמו וזכותו וידו באים כאחת אכתי התינח גדולים אבל קטנים מא"ל. וכן צ"ע בכמה סתמי דמתניתין דאמרינן מגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה ולר' יוחנן אליבא דר' יוסי אפי' אי מפקיר נכסיה מאי הוי אכתי לאו עני הוא כיון דעדיין לא בא לרשות זוכה והיה נראה עוד לומר בזה דפלוגתא דר' יוסי ורבנן תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה בהפקר לעניים למ"ד דבעינן הפקר לעניים ולעשירים משום דיליף משמטה א"כ הפקר דומיא דשמטה דלא בעינן רשות זוכה ומודה בה ר"י כמ"ש לעיל בשם הירושלמי ולמ"ד דהפקר לעניים נמי הפקר משום דיליף מפאה י"ל דפאה נמי לא הוי הפקר גמור עד דזכו בה עניים והמשל"מ ז"ל בפ"ב מהל' תרומות כתב אליבא דהלכתא נמי לא מפטר פאה ממעשר עד דאתי לידי עניים והביא ראיה לזה מפ' השולח ע"ש ולא הבנתי ראיתו דהתם כתבו התוס' ז"ל דהוי הפקר בטעות דאדעתא דעובד כוכבים לא אפקרה ובב"ק גבי דינא דאי עביד אינש דינא לנפשיה דמייתי התם הא דבעה"ב שהניח להם פאה מצד אחד ונטלו מצד אחר זו"ז פאה ומסיק התם דזו"ז פאה לפוטרה מן המעשר ומוכח מינה דפאה פטור מן המעשר אפי' לא זכו בה עניים ועיין תוס' ז"ל התם ועוד צ"ע בזה בכריתות בהא דאמר ר' יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו ולר' יוסי אמאי אינו חוזר לרשותו מיד שהוזמו עדיו כיון דלא יצא מרשותו בשעה שנתיאש ומסתמא מיד שהוזמו עדין חוזר בו מהיאוש:

ובהפקר לזמן משמע מסוגיין דלרבנן נמי לא נפיק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה. וא"כ צ"ע מש"כ הב"י בא"ח ס' ר"מ דמפקיר בהמתו עד אחר השבת. והיכי סגי בזה כיון דלא יצא מרשותו. ומד' הר"ן ז"ל נראה דמה"ת לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה אבל מלשון רש"י ז"ל נראה דמדרבנן הוא דלא הוי הפקר. וי"ל דהר"ן ז"ל ג"כ לא כתב דהפקר לזמן דמי למתנה גם לרבנן אלא לר' יוחנן דמוקי לר' יוסי בהכי וא"כ י"ל דבהפקר לזמן רבנן נמי מודו. אבל למסקנא דקי"ל כרבא דליכא מ"ד דהפקר כמתנה. א"כ בהפקר לזמן נמי לא אמרי' הכי ומדרבנן הוא דיכול לחזור בו אבל מה"ת הוי הפקר. וכן משמע קצת לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נדרים אלא דא"כ היה לי' לפרש דמה"ת הפקר הוא ופטור מן המעשר:

ולענין תוך ג' כבר כתבתי לעיל דלהרא"ש ז"ל דוקא בחזרה לא הוי הפקר אבל בתורת זכיה הוי הפקר ופטור מן המעשר. ולהר"ן ז"ל אפילו חזר בו אחר שזכה בו אחר ג"כ לא הוי הפקר וכן משמע מהא דמוקי פטור מן המעשר דהמפקיר כרמו פטור מדאורייתא אבל מדרבנן לא הוי הפקר וחייב במעשר:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות נדרים הלכה י"ז המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם יכול לחזור בו. אחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו אא"כ קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר מבואר מדבריו ז"ל דס"ל כהרא"ש ז"ל דאחר זכיה אינו יכול לחזור בו ואם זכה בו הוא עצמו כתב הכ"מ ז"ל דלא הוי הפקר מהא דכתב אחר שלשה אא"כ קדם וזכה משמע דקודם שלשה אפילו בתורת זכיה לא הוי הפקר וכבר הקשה על זה הל"מ ז"ל מהא דכתב בפ"ה מהלכות מתנות עניים במפקיר כרמו וקדם וזכה בו דפטור מן המעשר והכא מסקינן דמדרבנן חייב במעשר אלא ע"כ בתורת זכיה הוי הפקר גמור וכדברי הרא"ש ז"ל. אלא תיקשי הא מסוגיין משמע דברייתא מיירי בתורת חזרה ומש"ה מוקי לה בפטור דאורייתא אבל מדרבנן חייב במעשר. ואמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל ג"כ הכי וי"ל דבנדה פרק בא סימן מוכח דס"ל התם דפטור מן המעשר דמפקיר כרמו היינו אפילו מדרבנן. גבי הא דתנן התם כל שחייב בפאה חייב במעשרות ופריך עליה מהא דהמפקיר כרמו דחייב בפאה ופטור מן המעשר ומוכח מינה דמין קתני. ואי נימא דמדרבנן חייב במעשר מאי קושיא הא עכ"פ חייב גם במעשר אלא ש"מ דמפרש לל דבצרו בתורת זכיה ופטור מן המעשר אפי' מדרבנן ובזה מיושב נמי קושיא אחריתי שם דממאי מוכח דמין קתני דלמא מתניתין דנדה אתיא כר' יוסי ואליביה חייב נמי במעשר וכעין זה הקשו התוס' ז"ל התם אבל לפי הנ"ל ניחא דבתורת זכיה גם לר' יוסי פטור מן המעשר וכמש"ל אלא דבלא"ה הא לא תיקשי דהתם כולה שמעתא אליבא דרבא סלקא ולרבא בלא"ה ניחא דאליביה לא פליגי רבנן ור' יוסי בהא כלל וטעמיה דר' יוסי משום גזירת מתנת בני חורין הוא דמוקי לה. עכ"פ מפשטיה דסוגית דנדה ודאי משמע דפטור מן המעשר אפילו מדרבנן וע"כ היינו דבצרו לשם זכיה אלא דצ"ע מהא דב"ק שהבאתי לעיל דאמרינן התם דזו"ז פאה לפוטרה מן המעשר כי הא דמפקיר כרמו והתם ע"כ בתורת חזרה היא וכמ"ש התוס' ז"ל התם ואפ"ה פטור מן המעשר וי"ל דהתם הפטור לאו משום הפקר הוא אלא משום פאה וכמ"ש התוס' דפאה גמורה היא וכי חוזר בו זוכה הוא בה ופטור המעשר נשאר במקומו:

ודרך אגב יש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מת"ע שכתב סתם דזה וזה פאה משמע דשל עניים הם. והא הוא ז"ל פסק דעביד אינש דינא לנפשיה ואמאי הם של עניים:

והיה נראה דהרמב"ם ז"ל לא מיירי דנטלו העניים מעצמן בצד זה אלא דהוא נתן להם בצד זה ובקשו ממנו שיתנו לו מצד אחר ונתן להם זו וזו פאה דשניהם נתן להם מדעתו וקמ"ל דיכול להפריש שתי פאות וז"ש ואמרו לו תן לנו מצד זה ע"ש והוא כלשון התוספתא:

ועיין בפ"ד דפאה גבי מי שליקט את הפאה דכתב הר"ש ז"ל התם בשם הירושלמי דר"א ס"ל דזכה לו אפילו העשיר הוא בעל השדה מטעם מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה:

ודלא כמ"ש רש"י ז"ל בב"מ דבבעה"ב מודה ר"א משום דהעני מוזהר על שלו והירושלמי מודה באזהרה זו אבל הכא שאני כיון דהפקיר נכסיו אין השדה שלו והוי כעני דעלמא וכן כתב הרא"ש ז"ל והתוי"ט ז"ל בפ"ה שם האריך בזה וכתב דמהא דמפקיר כרמו מוכח דמיקרי בעל השדה אפילו אחר שהפקיר וחייב בפאה ואין זה דומה לזה דהיכא דחזר וזכה בו קודם הנחת פאה בהא הוא דאמרינן כיון דחזר וזכה בו חייב בפאה אבל היכא דכבר הניח פאה ואח"כ העני לא גרע הוא מעני דעלמא ויכול גם הוא ליקח הפאה כיון דהשדה מופקרת ולא מיבעי לפמ"ש התוס' ז"ל בתמורה דהא דחייב בפאה היינו דוקא היכא דזכה בגוף השדה אבל אם זכה בפירות פטור גם מפאה ודאי דיכול לזכות במגו דאי בעי כו' אלא אפילו אי נימא דאפילו זכה בפירות חייב בפאה וכמו שכתב התוי"ט ז"ל מ"מ היכא דכבר הניח הפאה שאני ומש"כ התוי"ט ז"ל לצדד דהיכא דזכה בגוף חייב אפילו במעשר. לא משמע כן משמעתין דמיירי דבצרו בתורת חזרה הרי דזכה בגוף הכרם ואפ"ה פטור מן המעשר ובב"ק שם משמע קצת דאפילו זכה בפירות חייב בפאה ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מת"ע הלכה י"ז:

והנה כל הנ"ל כתבתי לשיטת הר"ן ז"ל דכוליה שמעתין אזלא בשיטת ר' יוחנן אליבא דר' יוסי דס"ל הפקר כמתנה וכשיטה זו מבואר בפירקין בירושלמי דר"מ ור"י פליגי בזה ר"מ ס"ל דמיד שהפקיר יוצא מרשותו ור"י ס"ל דאין יוצא מרשותו עד אחר זכיה. ובעי למימר התם דלר"י אין הפקר פטור מן המעשר כלל ובתר הכי קאמר התם דלר"י נמי פטור מן המעשר כלקט שכחה ופאה:

והיא פאה היא הפקר אע"ג דלא דמי דפאה ודאי יוצא מרשותו אחר הנחתה וכן אזלא כולה שמעתא בירושלמי כשיטה זו ע"ש:

אבל הרא"ש ז"ל פירש בשם הר"א ממיץ ז"ל דכוליה שמעתין אזלא בטעמא דרבא אליבא דר' יוסי משום גזירת מתנת בני חורין ומש"ה יכול לחזור בו לר"י עד שלא זכה משום גזירת מתנת ב"ח. ובתוך שלשה לרבנן יכול לחזור בו משום דלא נתפרסם ההפקר אבל במודר הנאה לא חיישינן אפילו תוך שלשה דהנדר נמי אינו מפורסם:

ולר' יוסי תוך שלשה לא הוי הפקר מה"ת היכא דאיכא למיחש לרמאין. ושיטה זו נפלאה היא דא"כ למה ליה לרבא למימר דטעמיה דר"י במתניתין הוא משום גזירת מתנת ב"ח הא באין לו מה יאכל מיירי מתניתין וסתמא לאלתר משמע. וא"כ אסור מה"ת כיון דלאו הפקר הוא ועוד היכי תני סתמא היכא דהפקרו קודם לנדרו מודה ר"י הא תוך שלשה אפילו הפקרו קודם לנדרו אסור והתוס' ז"ל הרגישו בזה אלא דדבריהם ז"ל בהאי שמעתא משובשים בחסרון הניכר ע"ש ובסוף דבריהם ז"ל כתבו דבר חדש דגזירה דמפני הרמאים ליתא אלא בקרקעות אבל במטלטלין לא גזרו ומש"ה מותר להפקיר בהמתו או כליו בשבת ע"ש:

[נסתפקתי היכא דהפקיר עבד לזמן מה דינו אי יצא לחירות אי לא והיה נראה דבעבד כיון דפסקיה פסקיה כמו באשה וצ"ע בזה]:

ועיין בדברי הרא"ש ז"ל שהביא בשם הר"ש ז"ל דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר והוא תמה עליו מנ"ל הא דלמא דוקא בפני אחד הוי הפקר אבל בינו לבין עצמו לא הוי הפקר ובש"ע ח"מ סי' רע"ג הביא שני דעות בזה והיה נראה לדייק ממתניתין דאפילו בינו לבינו הוי הפקר דאי דוקא משום דהפקיר בפני המודר א"כ הרי זה נהנה במה שמפקיר בפניו כיון דלא הוי הפקר אלא בפני אחד שיוכל לזכות בו. ויש לדחות. ומהא דסגי בחמץ בביטול בלב נמי משמע דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר אבל גם משם אין ראיה לא מיבעי לפירוש רש"י ז"ל דביטול לאו מטעם הפקר הוא אלא מדכתיב תשביתו ודאי דאין ראיה אלא אפילו לפי מ"ש הר"ן ז"ל שם בריש פסחים דמטעם הפקר הוא מ"מ מודה דמקרא דתשביתו ילפינן והתם דוקא סגי בביטול כזה כיון דבלא"ה אינו ברשותו וכמ"ש הר"ן ז"ל דאפילו בביטול בלב סגי והפקר בלב לאו כלום הוא אבל בעלמא יש לומר דבינו לבין עצמו לא הוי הפקר אלא דמדברי התוס' ז"ל שם בפסחים משמע דלאו מקרא דתשביתו ילפינן אלא מטעם הפקר בעלמא וא"כ שפיר מוכח דאפילו בינו לבינו הוי הפקר וכן נראה שם מדברי הרא"ש ז"ל דביטול מטעם הפקר דעלמא וא"כ קצת קשה עליו למה לא הביא מזה סעד לדברי הר"ש ז"ל וכן קצת ראיה לדברי הר"ש ז"ל מהא דקיי"ל בעלמא יאוש קני אפי' בדבר דלא שמעינן ליה דמייאש אלא בסתם הוי יאוש:

ובאמת דברי התוס' ז"ל בפסחים שכתבו דביטול מטעם הפקר. קשה מהא דמהני ביטול בלב וכמו שהקשה הר"ן ז"ל. וע"כ צ"ל דמקרא דתשביתו הוא דילפינן אלא דמ"ש התם בריש פסחים דאפילו לר' יוסי דאמר הפקר כמתנה מ"מ לענין חמץ מהני מפני שאינו ברשותו קצת צ"ע. דא"כ אטו אם נתנו במתנה לעובד כוכבים בדיבור בעלמא מי מהני וי"ל דמטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל דלחמץ ידוע לא מהני ביטול משום דלשיטתו הפקר בפני עצמו לאו הפקר הוא אלא דוקא בפני אחד ועיין בזה בשאב"א ובספר מקור חיים שהאריכו בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף