קרן אורה/מועד קטן/כח/א

קרן אורה מועד קטן כח א

דף כ"ח ע"א

גמרא ותקבר שם סמוך למיתה קבורה וצ"ל לפ"ז הא דילפינן שם שם מעג"ע היינו מותמת שם אלא דשם דותמת דריש נמי ר"א לגז"ש דבנשיקה מתה ובאמת יש לדקדק אמאי לא ילפינן איסור הנאה מדאמר רחמנא כי קבור תקברנו ועגלה ערופה גופא ילפינן מקרא דוערפו שם שם תהא קבורתה וי"ל דעגלה ערופה שאני דלענין מאי הצריכה התורה לקוברה אם לא כדי לאוסרה בהנאה אבל קבורת המת אע"פ דקיי"ל דמצוה מה"ת היא מ"מ לא שמעינן מינה איסור הנאה די"ל דמה שהצריכה התורה לקוברו היינו משום בזיוני או משום כפרה אבל לא לאסור בהנאה מש"ה אצטריך גז"ש דשם שם והמשל"מ בסוף ה' אבל האריך לפלפל בדין מת נכרי אי אסור בהנאה אי לא וכן בביאור הגאון ר"א ז"ל בי"ד האריך בזה ודעתו דמותר בהנאה משום דקרא גבי מרים כתיב ול"נ כיון דליכא מצוה לקבור את העו"ג כדמוכח מקראי גבי קבורת גוג ומגוג דיהי' לישראל לשם אבל אין חיוב בזה ע"כ ודאי מותר בהנאה ומטעם זה מסופק אני למ"ד אין לנפלים תפוסת קבור' ואין בקבורתן מצוה אם אסורין בהנאה דנראה דעיקר איסור הנאה הוא במי שיש בקבורתו מצוה כיון דילפינן מותקבר שם וצ"ע:

שם גמרא למה נסמכה כו' ואמר ר"א למה נסמכה כו' יש לדקדק תרי קראי למה לי ונראה דבא לאשמעינן כי היכא דמצינו בקרבן ב' מיני כפרות הא' הקרבן עצמו והב' מכשירי הקרבן כמו בגדי כהונה שהם מכשירי הקרבן ומכפרים כן נמי יש שני כפרות אלו במיתת הצדיקים כי נשמתם העולה למעלה היא גוף הקרבן כדאיתא במדרש וכן תיקנו בתפלת העבודה ואשי ישראל כו' וכמש"כ התוס' בסוף מנחות ומכשירי הקרבן הוא גוף הטהור אשר טמון למטה וגם הוא קדוש הוא ועומד לכפרה בכל עת זעם ועברה ח"ו ע"י התעוררות תפלתם כי הם במיתתן קרוים חיים כנודע:

שם גמרא ת"ר מת פתאום כו' נראה לפרש דאלו חמשה ימים הם כנגד ה' חלקי הנפש אשר האדם חי בהם ע"כ בהגיע עתו לשוב אל מקומו כל חלק יהלוך ביומו ע"כ ביום הראשון יחלה מפני שנסתלק ממנו חלק א' בחיים עד יום החמישי שכולם ילכו להם וזו היא מיתת כל אדם אבל אם מת פתאום זו היא מיתה חטופה ח"ו כי בחזקה הוציאו ממנו כל חלקי החיים ודעת לנבון יקל כי כל שיוקדם מיתתו מדרך כל אדם זה יורה על גודל הגערה על נפשו ללכת ממנו כי בטבע לא תחפוץ הנפש להלוך בלא עת מן החבר אשר ניתן לה הוא הגוף אם לא שגוערין בה ח"ו ע"כ אמרו בזה אלו הלשונות חטיפה דחופה כו' שכל א' מורה על גערה יותר גדולה מחברתה ושיעור חמשה ימים ילפינן ממשה רבינו ממה שנ' הן קרבו ימיך כו' והקשו התוס' ז"ל דלא מצינו במשה שהי' חולה ולפי הנ"ל א"ש דעיקר התחלת החולי הוא מפני שילך ממנו חלק אחד בחיים אבל לא כן הוא במשה רבינו כי חלק אחד מחלקיו יוכל ליתן חיים יותר מכל חלקי שאר האדם ע"כ לא כהתה עינו ולא נס ליחו עד רגע אחרונה. ובזה מיושב נמי מאי דילפינן ממשה ולקמן אמרינן דכשהגיע לגבורות דרך הוא במיתה פתאומית והיא מיתת נשיקה אבל טעמו של דבר הוא ג"כ כנ"ל כי בחמשים שנה אחר עשרים שנה הראשונים בכל עשר שנה מהם יתפשט חלק אחד מחלקי החיים בשלימות בקרב אדם השלם כנודע התחלקות כל חלק לעשר ע"כ ימי שנותינו בהם שבעים שנה כי אז השלים עבודתו תמה וקנה כל מה שבכח בחירת האדם לקנות ומי שניתן לו חיים יותר מע' שנה נקראין גבורות מפני שבעת הזאת יתגברו כחות הנפש על הגוף וכאשר אין בכח הגוף להכיל אור הגדול אז הוא נאסף אל אוצר החיים באין מעכב וזו היא בחי' מיתת נשיקה אבל במשה הרועה הנאמן הלא נודע האהבה הגדולה והעזה אשר הי' בין החבירים כמו שאמרו במדרש כי טעונה נפשו הקדושה כי דירתה בחומרו הטהור נעים עלי' מאוד ולא רצתה לצאת ע"כ היתה היציאה בהדרגה מיום אל יום:

עיין ברא"ש ז"ל שהביא דברי ר"מ ז"ל בקטן שהגדיל תוך ל' דצריך לנהוג ז' ול' כמו בשמע ברגל והרא"ש ז"ל חולק עליו וכתב כיון דגברא לאו בר חיובא בשעת עיקר המצוה היינו בשעת מצוה מיתה תו ליכא בתשלומין ולדברי ר"מ ז"ל צריך לחלק בין זה להא דאמרי' בסנהדרין לענין הרוגי ב"ד כיון דלא חזי להתאבל בשעת סתימת הגולל תו אין להתאבל כלל אבל הכא גברא הוא דלא חזי דקטן הוא כי הגדול שפיר חייב להתאבל וס"ל דלאו תשלומים הם והרא"ש ז"ל ס"ל דתשלומין הם ומש"ה כי לא חזי בשעת עיקר המצוה פטור הוא לגמרי ודחה ראיית הר"מ ז"ל מהא דאין דיחוי אצל מצות דשאני כיסוי דבידו לגלות ולא משמע כן בסוכה דף ל"ב והתוס' שם כתבו להדיא דאין זה בידו דלא כהרא"ש ז"ל אבל באמת לא היה צריך לזה דהכא עיקר הטעם כאן הוא משום דבשעת עיקר החיוב פטור הי' ועיין בסי' שצ"ו בדברי הט"ז שהאריך בדין זה וביה"ק שם מה שהקשו מהבדלה באונן וכבר כתבתי לעיל בדין הבדלה מה שנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף