קרן אורה/יבמות/קה/ב

קרן אורה יבמות קה ב

דף ק"ה ע"ב

המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים וח"א עיניו למעלה שנאמ' נשא לבבינו כו'. ור' יוסי אמר עיניו למטה ולבו למעלה. ויתקיימו ב' המקראות הנה שורש ענין תפלה מודעת כי תכלית כוונתה הוא לדבק כל כחות נפשו אל מקורן כ"א לפי מדרגתה ויתאחדו כולם יחד אל הקדושה העליונה. ועי"ז נעשה יחוד בכל העולמות להמשיך שפע מרום המעלות. למען יתעלו במעלת הקדושה גם מדרגות התחתונות וכח העין והלב ג"כ ידוע כי כח העין הוא ראש לכחות הנפש כי כח המחשבה היא ומקורה הוא בקדושה עליונה. ע"כ אמרו ז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שיכוין להוריד השפע ממעלה למטה למען תתקדש גם הלב בתכלית הקדושה. ועי"ז תתעלה גם הלב וכל כחותיו אל המדרגה העליונה ותתפשט מכל לבושי המחשבות הזרות מדרגות הקטנים והפחותים וזהו כוונת מאמר השני צריך שיכוין עיניו למעלה כי תכלית הכוונה הוא למען העלות הכל מעלה מעלה. ובא ר' יוסי והכריע לקיים ב' המקראות צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כי על ידי הורדת השפע ממקור העין למטה יעלה לבו מעלה מעלה ויחדיו יהיו תמים ביחוד שלם והבן:

זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. אבל חכמים אומרים אשה בין גדולה בין קטנה עיין בדברי הרי"ף ז"ל דגרסינן במתניתין תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה. וכתבו הראשונים ז"ל דהא דאמרינן דר"מ הוא דמקשינן אשה לאיש הוא מדרבנן לכתחילה. אבל בדיעבד חליצתה כשירה. ומטעם זה מספקא להו להילכתא דילמא הא דמסיק הש"ס והילכתא עד שתביא ב' שערות הוא רק לכתחילה. וקשה לי חדא דלישנא דמקשינן אשה לאיש לא משמע כן (כיון) דגזירה דרבנן הוא קטנה אטו קטן ובמשמעות המקרא לא פליגי כלל ועוד אי מדרבנן בעלמא הוא ולכתחילה למה לי' טעמי' דהקישא תיפוק ליה משום דחייש למיעוטא ושמא איילונית היא ולאו בת חליצה היא. ומש"ה אינה חולצת לכתחילה. וכן איתא בירושלמי להדיא האי טעמא לר"מ ובתוספתא פרק י"א נמי משמע כגירסת הירושלמי והרי"ף ז"ל מהא דתני התם חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וחולצת מן השוטה ושוטה שחלצה וחולצת לקטן כל הדרכים האלו בה. ואילו קטנה שחלצה שבקה משמע דבזה חליצתה כשירה ס"ל. אבל בתלמודין לא משמע כן. והרמב"ם ז"ל כתב דחליצת קטנה פסולה. ומשמע לכאורה דס"ל דהקיש גמור הוא מה"ת. וכמבואר בדבריו ז"ל בפ"א מהל' יבום. וא"כ יקשה אמאי קרי לה חליצה פסולה לפוסלה מן האחים כיון דדמי' לקטן כי היכא דחליצת קטן לאו כלום הוא. ה"נ חליצת קטנה. וכן הקשה הלח"מ ז"ל. ותי' דהרמב"ם ז"ל ג"כ ס"ל דהקישה מדרבנן הוא לפסול חליצתה. אבל לאחין מיפסלא. ואין דבריו ז"ל מיושבים אצלי דמ"מנ אי גריס הרמב"ם ז"ל במתניתין ואם לא חלצה חליצתה פסולה א"כ מנ"ל דחליצה פסולה מדרבנן הוא דילמא הקיש גמור מה"ת הוא. ולר"מ חליצה פסולה היא כמו בקטן דלר"מ הוי חליצה פסולה. ואי גריס במתניתין חליצתה כשירה. א"כ ע"כ הא דפסק דחליצה פסולה היא. היינו כר' אליעזר דמייתי הש"ס לעיל בפ' הבא על יבמתו. ומסיים בדבריו בתוספתא אם חלצה חליצתה פסולה ג"כ קשה כנ"ל. כיון דמקשינן אשה לאיש לא ליהוי חליצה כלל. ועוד דמנ"ל למיפסק כר"א. כיון דר"מ ור"י פליגי עלי' דמהא דמסקינן והילכתא עד שתביא ב' שערות אין ראיה דבדיעבד חליצה פסולה היא דאפשר לכתחילה קאמר. וי"ל דע"כ לאו לכתחילה קאמר מדבעי שתביא ב' שערות. ואי מדרבנן ולכתחילה אמאי לא נסמוך אחזקה דרבא דהביאה סימנים דחזקה גמורה היא אלא וודאי אפי' בדיעבד חליצה פסולה היא וכר"א. וכן משמע לקמן דרב נמי ס"ל דחליצת קטנה פסולה היא לקמן בפ' בית שמאי דף ק"ו דאמר רב חסדא אמר רב כיצד תקנתן כו' וקטנה תחלוץ משתגדיל. והיינו דקאמר הש"ס הכא מאן חכמים ר' יוסי אבל איכא חכמים דס"ל דחליצה פסולה הוי. והיינו ר' אליעזר. אלא דא"כ קשה אמאי לא קאמר רב זו דברי ר"מ דחליצתה כשרה. אבל חכמים אומרים דחליצתה פסולה כיון דהכי ס"ל להילכתא. ועי' ק"ע שם בפ' ב"ש שכתב בתחילת דבריו דרב כר' יוסי ס"ל ולר' יוסי נמי לכתחילה לא תחלוץ וכן כתב הלח"מ וז"א דר' יוסי לכתחילה נמי מכשיר. וכדאמר ליה ריבר"י לרבי כך אמר אבא כו'. אבל עדיין קושיא קמיית' במקומה עומדת. כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דחליצה פסולה היא מנ"ל דלא מקשינן אשה לאיש לגמרי מה"ת ולא תיהוי חליצה כלל כמו קטן. וי"ל דמשמע ליה הכי מהא דאמר ר"א תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה משמע דר"א נמי ס"ל דחליצת קטנה פוסלת ולא מצינו לר"א דס"ל בקטן נמי כר"מ דחליצתו פוסלת ש"מ דבקטנה כ"ע מודו דחליצתה פוסלת לאחין וטעמא רבא איכא לחלק בין קטן לקטנה. דגט נראה דלכ"ע פוסלת בקטנה כיון דבת קבולי גיטא היא. וא"כ ה"ה דחליצתה פוסלת. אלא דא"כ חרשת נמי נימא הכי הואיל וגיטה פוסלת דבת קבולי גיטא היא ה"נ חליצתה. אלא ע"כ כיון דחליצה אין בה. גט נמי אין בה דגט יבמה משום חליצה הוא. א"כ ה"ה קטנה. ויותר מזה מצאתי בירושלמי פ' ר"ג דגט יבמה אינו מועיל אלא לדעת אבל לא בע"כ משום דפסול הגט מחמת חליצה הוא. וחליצה אינה פוסלת אלא לדעת. ואע"ג דבש"ס דילן לא משמע כן מהא דאיתא פרק ר"ג כל גט שפוסל בכהונה פוסל ביבמה מ"מ לענין קטנה מסתברא כיון דחליצה לא מהני בה. גט נמי לא מהני בה. ולא מצאתי כעת דין גט יבמה קטנה אי פוסל בדברי הפוסקים. ועי' ב"ש ז"ל שתמה על הה"מ שכתב בדברי הרי"ף ז"ל וכתב דלמסקנא דמסיק והילכתא עד שתביא ב' שערות הוא אפילו בדיעבד. דא"כ היא דלא כמאן. ולפי מה שכתבתי אין כאן קושיא דהאיכא ר"א דס"ל הכא דחליצה פסולה היא. וכן כתב הנימק"י ז"ל:

ויש לדקדק עוד לפי שיטה זו דהקישא דאשה לאיש הוא מה"ת. א"כ אמאי לא מקשינן נמי אשה לאיש לענין ביאה דביאת קטן לא קני וביאת קטנה קונה אותה לגמרי. כדאיתא בנדה פ' יוצא דופן. וי"ל דלא מקשינן אשה לאיש אלא לדברים הכתובים בפרשה. אבל ביאה דמקרא דאיש אשר ינאף הוא דממעטינן לקטן להא לא איתקש. וכיון דביאה קונה אפילו בע"כ קטנה נמי נקנית לגמרי. ועיין בפ"א מהל' יבום שכתב הרמב"ם ז"ל דיבמה קטנה אינה חולצת עד שתגדיל ותיבדק ואפילו נבעלה לאחר י"ב שנה אינה חולצת עד שתבדק ותביא סימנים. ולא הבנתי לשונו ז"ל מאי ואפילו נבעלה אחר י"ב ואי קמ"ל דלא סגי בשנים לחוד אלא בעינן ב' שערות דווקא. א"כ מאי ארי' נבעלה אחר י"ב אדרבא אם נבעלה קודם י"ב הוי רבותא טפי דאפילו אם לא הוי אלא נישואין דרבנן לא תחלוץ עד שתבדק. כדאיתא לקמן בפרק בית שמאי ועיין בדברי הה"מ ובדברי הלח"מ ז"ל בפ"ה שם. וצ"ע:

גמרא רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים. והילכתא עד שתביא ב' שערות. ופי' רש"י ז"ל עונת נדרים היינו שנה קודם גדלות. אליבא דר' יוסי קאמר דאליבי' ג"כ בעינן שתגיע לכלל דעת. ואע"ג דאשה בין גדולה בין קטנה מ"מ כל שאין לה דעת אינה חולצת כמו חרשת. ולפ"ז הוי מני לאוקמי מתניתין כר"י ובקטנה גמורה. וי"ל דקטנה משמע ליה כל ימי קטנותה. וא"כ י"ל דקודם שתגיע לעונת נדרים לכ"ע אינה חולצת מדאורייתא דאין לה דעת כמו חרש ושוטה. והא דאמר ר"י אשה בין גדולה בין קטנה היינו משתגיע לעונת נדרים. וכן משמע מעובדא דרבי דאמר לאבדן זיל בדקה דכבר הגיעה לכלל שנותיה. אלמא דצריך לבודקה אם הביאה סימנים. וע"ז אמר ר"י דאין צריך לבודקה כיון דהגיעה לכלל דעת היינו עונת נדרים. וכי היכא דלר' אמי קודם שתגיע לעונת הפעוטות וודאי אינה חולצת מדאורייתא דהא אין לה דעת ה"נ לרבא קודם שתגיע לעונת נדרים אלא דיש לדקדק לר' אמי דאמר דחולצת בפעוטות. והא דעת דפעוטות אין זה אלא תקנת חכמים ואמאי לענין חליצה יש לה דעת מדינא דאורייתא. וי"ל דלענין מקח וממכר הוא דבעינן דעת שלימה שיהיה לו כח להקנות מרשות לרשות. אבל לענין חליצה בדעת כל דהו סגי. והתוס' ז"ל כתבו לעיל דמיירי בגדול עומד ע"ג. והיינו הב"ד שמלמדין אותה. והיינו נמי דווקא אחר שתגיע לעונת הפעוטות לר' אמי או לעונת נדרים לרבא. ואע"ג דגבי גט לא מצינו. דפליגי בזה לקבוע זמן לקטן י"ל דחליצה מילתא יתירתא היא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל. ועיין בחולין פ"ק גבי הא דכולן ששחטו ובתוס' שם. ועיין בדברי הרשב"א ז"ל שפי' לדברי הרי"ף ז"ל דהא דרבא לאו אליבא דר"י קאמר. אלא לת"ק ועונות נדרים היינו זמן גדלות ע"ש:

גמ' בינו לבינה מי ידענא. ועיין נימק"י ז"ל שכתב דאפילו שניהם מודים לא מהני משום דהוי דבר שבערוה. ויש להוכיח מכאן דבביאת יבמה ג"כ בעינן עדים דווקא. ואי משום דביאת יבמה יצא מן הכלל. וקונה אפילו שוגג ה"ה דלענין עדים יצא מכלל דבר שבערוה וכספיקו של המשנל"מ ז"ל דהא לר"ל לקמן בחליצה ג"כ כשר אפי' מוטעת. ואפ"ה בעינן דווקא כונה קצת. וכבר כתבתי בזה לעיל במכילתין. וע' בד' ז"ל שנראה מלשונו ז"ל דחליצה פסולה הוי ואפי' בינו לבינה. ועיין לח"מ שם ומסייע ליה הא דיבמה שגדלה בין האחין ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף