קרן אורה/יבמות/פה/א

קרן אורה יבמות פה א

דף פ"ה ע"א

גמרא לאו משום דרב יהודה אמר רב אלמא דהקישא דרב יהודה קאי אפילו אלאו שאינו שוה בכל. ומשני דלעולם הקישא, דרב יהודה לא מיירי אלא בשוה בכל. והא דאיצטריך בטומאה בני אהרן כי היכי דלא ליגמר מלא יקחו דנשים מוזהרות אפילו בלאו שאינו שוה בכל. ולאיכא דאמרי הוי איפכא דהקישא דרב יהודה מיירי בכל עונשין בין שוין בכל בין שאין שוין בכל. והא דאיצטריך לא יקחו כי היכי דלא נילף מטומאה. וי"ל דהני תרי לישני פליגי בהני תרי לישני דריש תמורה דילפינן התם מקרא דאשה מוזהרת על התמורה. ולחד לישנא אצטריך משום דאינה שוה בכל בציבור ובשותפין. ואי נימא דהקישא דרב יהודה מיירי בכל עונשים. א"כ למה ליה קרא גבי תמורה דליכא למילף תמורה מטומאה דלאו דטומאה אינו שוה בכל יותר מלאו דתמורה משום דלאו דטומאה אינו אלא בכהנים. וכמו שכתבו התוספות לעיל בריש מכילתין. אלא ע"כ לא מצינן למילף מהקישא אלא לאו השוה בכל לגמרי. ומש"ה איצטריך ריבויא גבי תמורה. וכן לא יקחו ללאוי כהונה. וגבי טומאה איצטריך מיעוטא דלא נילף מלא יקחו. והיינו דאיצטריך גבי תמורה ריבויא לנשים ולא ילפינן מלא יקחו משום דאיכא למימר נילף מטומאה לפטורא. אבל להך לישנא דאמרינן התם דמש"ה איצטריך לרבות גבי תמורה משום דהוי לאו שאין בו מעשה שפיר מצינן למימר דמהקישא שמעינן אפילו לאו שאינו שוה בכל. והא דאיצטריך לא יקחו משום דס"ד אמינא ליגמור מטומאה. ועיין מה שכתבתי בזה בחי' בתמורה שם:

שניה לבעל ולא שניה ליבם מהו שיהא לה כתובה מיבם דמבעל וודאי לית לה. אבל מיבם אפשר אית לה כי היכי דאי ל"ל מראשון תקינו ליה משני ופשיט דלית לה גם מיבם כיון דלית לה מבעל. ואי שניה היא ליבם ולא לבעל כתבו הראשונים ז"ל דמבעל וודאי אית לה כיון דמותרת היא לו ומייבם וודאי לית לה כיון דשניה היא לו והוי כמו שאר נושא שניה. ובירושלמי מיבעי להו בהכי כיון דכתובתה על בעלה הראשון אפשר אית לה. ומסתברא דמיבעי ליה אם יש לה כתובה מיבם היכא דלית ליה נכסים מראשון. כיון דחיוב כתובתה מראשון הוא אפשר דאפי' מיבם נמי אית לה. אבל מנכסי בעלה הראשון וודאי דאית לה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחי' דמיבם הוא דמיבעי להו. וכדאיתא להדיא בירושלמי. אבל מלשון הרשב"א ז"ל משמע דמבעל הוא דמיבעי להו. ואין זה מובן. ואפשר כוונתו היינו מנכסי הבעל ואע"פ שיבמה באיסור מ"מ כתובתה על נכסי בעלה הראשון. אבל מד' הרמב"ן ז"ל נראה דבירושלמי מיבעי להו אפילו מיבם ממש מנכסיו. והיה נראה דבכה"ג שיבמה באיסור אפילו אם ח"ל אין לה כתובה מיבם דהא בח"ל נמי ליכא אלא איסורא דרבנן גזירה ביאה ראשונה כו'. ודברי סופרים צריכין חיזוק. אלא דלטעמא שהיא מרגילתו נראה דבזה אינה מרגילתו. כיון דלא הותר אלא ביאה ראשונה ויבואר בזה לקמן בשמעתין:

איכא דאמרי ליה תניא יש לה והא בעמוד והוצא קאי. נראה דלהאי לישנא נמי אלוותה ואכלה אמר ליה ר' יוחנן דתניא יש לה וללישנא קמא ר' יוחנן הוא דאמר אין לה משום דילמא תיעכב גביה והא בעמוד והוצא קאי. ור"א מותיב ליה מברייתא דתניא יש לה וללישנא בתרא ר"י פשיט ליה מברייתא דיש לה ור"א פריך בעמוד והוצא קאי. ודילמא תיעכב גביה. והרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא וכר"י דאמר יש לה. וכן מבואר בירושלמי דרבי יוחנן ור"א פליגי במזונות ח"ל דר"י אמר יש לה ור"א אומר אין לה. ואיכא למ"ד התם דבתנאי כתובה פליגי היינו לאחר מיתה ואיכא דאמרי דש"ס דילן ס"ל כמ"ד במזונות פליגי. והיינו בלוותה ואכלה. ועיין בדעת הה"מ פ' כ"ד מהל' אישות. ועיין מהרש"א ז"ל ועיין רשב"א ז"ל ועיין חי' רמב"ן ז"ל מה שכתבו לאוקימתא דלאח"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף