קרן אורה/יבמות/מז/ב

קרן אורה יבמות מז ב

דף מ"ז ע"ב

תוספות בד"ה מטבילין אותו משמע שהמילה קודם לטבילה. והקשו מהא דאמר בהערל מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה. ותי' דאכתי לא חזי למילה וכוונתם ז"ל כיון דלא חזי למילה הוי כמו אשה דסגי בטבילה לחוד אע"ג דלא דמי לאשה דהא אפשר למולו כשיולד מ"מ כיון דהשתא לא חזי למילה מהני ליה טבילת אמו אפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא. אבל הרמב"ן ז"ל דייק מינה דמהני נמי אם קדמה הטבילה למילה. וא"כ כשנולד אכתי לאו ישראל הוא עד שימול. וקשיא טובא דהא מבואר בכמה דוכתי דאם לידתו בקדושה ישראל הוא תיכף בשעת לידה וכדתנן בבכורות דחייב בפדיון והוי בכור לכהן ואדרבה קשיא לי מאי קמ"ל רבא דבנה אין צריך טבילה הא מתניתין היא בבכורות דהוי ישראל גמור משעת לידתו. וע"כ היינו משום דאהני לי' טבילת אמו ואפ"ל דמתניתין דבכורות לא שמעינן אלא למ"ד דעובר ירך אמו. דאליביה ודאי ישראל גמור הוא משעת לידתו. אבל למ"ד עובר לאו ירך אמו לא שמעינן וקמ"ל רבא דאפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו נמי אין צריך טבילה משום דטבילת אמו סלקא גם לדידי'. וכבר כתבתי בזה באורך בחי' תמורה בסוגיא דאם שיירו משוייר ע"ש:

גמרא ורמינהו בד"א בגר בימים הקדמוני' אבל עבד משוחרר אין צריך לקבל ומשני רב ששת הא רבנן הא רשב"א. עיין פירוש רש"י ז"ל בשמעתין וביאר הרא"ש ז"ל דבריו דרבנן ורשב"א בטבילת שחרור פליגי. רשב"א ס"ל דאין צריך לקבל והיינו דקאמר וחוזר ומטבילה לשם שחרור. ורבנן ס"ל דטבילת שחרור צריך לקבל. ופריך עליה רב פפא אימור דאמרי רבנן דאינו יכול לעשותה בת חורין בע"כ אלא ביפ"ת דלא שייכא במצות כלל אבל לקוח מישראל שכבר נהג אצל ישראל מצות שהעבד חייב בהן גם רבנן מודו דבשעת שחרור אין צריך לקבל. והא דתניא דלקוח מן העובד כוכבים צריך לקבל. היינו כשרוצה לשחררו לאחר שלקחו והטבילו לשם עבדות. אבל טבילת העבד לכ"ע מטבילו ומולו אפילו בע"כ. ודייק הרא"ש ז"ל כן מלשון רש"י ז"ל שכתב אבל עבד ששהא אצלו כמה ימים כו'. ואי נימא דצריך לקבל בשעת טבילת עבדות הוי ליה לפרש משום דכבר קיבל עליו בשעת טבילת עבדות אלא ש"מ דבשעת טבילת עבדות לכ"ע אין צריך לקבל ומטבילו בע"כ. ובאמת משמע כן פשטא דשמעתין מדלא הוזכר לעיל בברייתא עבד סתם אלא עבד משוחרר משמע דבדיעבד לכ"ע אין צריך לקבל:

אלא דלפי המסקנא דמסיק דברייתא לענין טבילה קאמר קשה אמאי לא תני בברייתא נמי עבד סתמא והיה נראה לי מטעם זה דבשעת כניסתו לעבדות סגי בחדא או במילה או בטבילה. ומש"ה לא תני בברייתא טבילת עבד דאין צריך כיון דע"כ צריך למולו וסגי במילה לחוד וגבי יפ"ת הוא דתני מטבילה לשם שפחות אבל בעבד אין צריך טבילה. וכן משמע קצת מקרא דומלתה אותו אז יאכל בו דאיכא למ"ד דקאי אעבד גופא אלמא דאין צריך אלא מילה לחוד. אבל מה אעשה שד' הרמב"ם ז"ל חלוקין עלי והוא ז"ל כתב בהדיא דבעינן מילה וטבילה גם בעבד. וכן משמע מהא דמנימין עבדא דרב אשי דמסר ליה לאטבולי' ואפשר דלכתחילה צריך טבילה מדרבנן בעלמא. וכמו דלר"א בגר בימים הקדמונים נמי מטבילין אותו לכתחילה אבל עיכובא לא שמענו דעבד לא מצינן למילף מאבות אם לא שנאמר דמהא דמנימין עבדי' דרב אשי שמעינן דטבילה מעכבת בו דמסתמא מהלי' תחילה ואי נימא דטבילה לא מעכבא ביה א"כ כבר קנאו לעבד משעת מילה. ומה היה מתיירא שלא יטבול עצמו לשם בן חורין. הדרן לקמייתא דלשיטת רש"י ז"ל טבילת עבד לכ"ע אפי' בע"כ. וכמו שפי' הרא"ש ז"ל דבריו. והמהרש"א ז"ל הקשה לדברי הרא"ש ז"ל דא"כ היכי יליף רשב"א מקרא דכל עבד איש דאפי' בע"כ הא בטבילת עבד רבנן גם כן מודו דאפילו בע"כ ורבנן נמי אמאי דרשי קרא דעבד איש למילתא אחריתי ולא דרשי ליה לעבד גופא דמודו ביה רבנן דמלו אפילו בע"כ. ובאמת דיוקו של הרא"ש ז"ל אינו מוכרח. וכן משמע מדברי התוס' ז"ל דבטבילת עבד גם כן פליגי. אבל שיטת רש"י ז"ל ודאי נראה כדברי הרא"ש ז"ל. וכן מבואר בלשונו ז"ל בד"ה כופה ומטבילה לשם שפחות דכל טבילת עבדים ע"כ הם משמע דזה פשוט לכ"ע דיכול להטבילו בע"כ. ומיושב בזה קושיית מהרש"א ז"ל דלטבילת עבדות לא איצטריך קרא ואם אינו ענין לטבילת עבדות תניהו ענין לטבילת שחרור וכ"כ הרשב"א ז"ל להדיא. וא"כ העולה לשיטת רש"י ז"ל לפי המסקנא דטבילת עבדות אפילו בע"כ וטבילת שחרור אם בא לשחררו מיד אחר שלקחו דומיא דיפ"ת צריך לקבל אבל אם לקחו מישראל אחר שנהג במצות עבד אין צריך לקבל ומטבילין אותו בע"כ לשם **(כל אלו הענינים אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה נהוג בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שארי עובדי כוכבים אגל עכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"ל חז"ל למלאות ציוויה, כי הם חיינו ורוח אפינו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה)** שחרור. וזה דחוק הוא לפירש"י ז"ל דעד כמה הוא השיעור שישתהא בבית ישראל וגם אין טעם לחלק בזה אם כבר נהג יכול להטבילו בע"כ לשיחרור ואם לא נהג אין יכול להטבילו בע"כ ומ"ש כיון דכבר נכנס לעבדות למה לא יוכל לשחררו בע"כ צ"ל דמ"מ בעינן קבלה פעם אחת:

אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל פירשו דבקבלת עבדות פליגי ורב ששת קאמר דכי היכי דפליגי בטבילת עבדות ה"ה דפליגי בטבילת שחרור ולרבנן צריך לקבל. ופריך עליה רב פפא דע"כ לא קאמרי רבנן אלא ביפ"ת דלא שייכא במצות הא לקוח מישראל אין צריך לקבל כיון שכבר קיבל בשעת עבדות. ולפי שיטה זו לרשב"א אין צריך לקבל בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור ויכול להטבילו בע"כ ולרבנן בטבילת עבדות צריך לקבל ואינו יכול להטבילו בע"כ ובטבילת שחרור אין צריך לקבל ומטבילו בע"כ. ויש לדקדק לכולהו פירושי למאי דס"ד דבטבילת שחרור צריך לקבל ואינו יכול לכופו ולהטבילו בע"כ. מה דינו של העבד הזה דהא לשחררו ודאי יכול הרב לשחררו בע"כ. אלא דצ"ל דעדיין לא בא לכלל ישראל עד שיקבל עליו עול מצות בשעת טבילה. וא"כ קשיא טובא מכמה דוכתי דמשמע דתיכף אחר שחרור הוי כישראל מעובדא דר"א ששיחרר עבדו בביה"כ להשלים לעשרה וכן ממתניתין דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דאין לו תקנה משמע דמיד אחר השחרור דינו כבן חורין. ועוד בכמה דוכתי. ומדברי התוס' ז"ל לעיל בד"ה שם גר בימים הקדמונים ועבד משוחרר טובלין משמע נמי דטבילת שחרור מעכבת. ולדבריהם קשיא כנ"ל מכולי שיטתא דהש"ס דמשמע דמיד אחר שחרור יש לו דין בן חורין. וכן מוכח מהא דאמר רבי מאיר בגיטין דחוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות משום דאסור בשפחה ומה חוב הוא זה לא יקבל עליו עול מצות ור"מ ע"כ ס"ל כרבנן דרשב"א דאינו יכול לשחררו בע"כ דהא ס"ל בנזיר כשמואל דהמפקיר עבדו יצא לחירות. ע"כ היה נראה לפרש סוגיא דשמעתין דרבנן ורשב"א בתרתי פליגי. פליגי בטבילת עבדות ופליגי בטבילת שחרור. והיינו מדקאמר רשב"א תרתי כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שחרור. ורבנן פליגי בתרוייהו ורבא דפריש טעמא דרשב"א מקרא דכל עבד איש היינו דבא לפרש טעם מחלקותן בטבילת עבדות. ובהא ס"ל לרבנן דאינו יכול למולו בע"כ. ורב ששת דמשני הא רשב"א הא רבנן קאי אפלוגתא אחריתי דטבילת שחרור וכ"ע מודו הכא דאין הטבילה והקבלה מעכב. ולכתחילה הוא דפליגי אי בעינן קבלה. ופריך עליה רב פפא דע"כ לא אמרי רבנן דצריך קבלה היינו ביפת תואר דלא שייכא במצות כלל. אבל לקוח מישראל שכבר קבל בשעת עבדות לא בעי קבלה כלל. וטבילה הוא דצריך לכתחילה. וכן כתבו הראשונים ז"ל דטבילה זו אינה אלא מדרבנן ולא מעכבא:

ועדיין יש לדקדק בהאי דינא דטבילת עבדות לדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבעינן דעתו וקבלתו לכאורה היה נראה דוקא בלקוח מן העובד כוכבים דאין לו בו קנין הגוף. מש"ה אין יכול לכופו ולהטבילו בע"כ. אבל אם לקח עובד כוכבים עצמו דקני ליה קנין הגוף היה נראה דיכול להטבילו בע"כ דע"מ כן קנוהו. והיינו דתניא בברייתא אחד לקוח מן העובד כוכבים צריך לקבל אלא דא"כ אמאי פליגי רבנן ביפ"ת בכפיה דטבילת עבדות הא גופה קני ליה כיון דע"י שבי ודינא דמלכותא לקח אותה וע"י דינא דמלכותא קני ליה לגופיה כמו שכתבו הראשונים ז"ל לעיל בשמעתין. ועוד דא"כ רבנן נמי מצו דרשי קרא דכל עבד איש דיכול למולו בע"כ ודעבד איש היינו שלקחו מעובד כוכבים לפי' קמא של רש"י ז"ל ולפי' בתרא של רש"י ז"ל מיירי שמכר עצמו לישראל דקני ליה לגופיה אלא ודאי משמע דאין חילוק. ולפ"ז נראה כי היכי דאין מטבילין גר קטן בימים הקדמוני' מה"ת וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכתובות ולכ"ע אם הגדילו יכולין למחות ה"נ בעבד קטן דאין טבילתו כלום מה"ת כיון דאין לו דעת לקבל עליו עול מצות. וא"כ קשיא מהא דאמרינן בשבת יש יליד בית נימול לשמונה כגון ילדתו אמו ואח"כ הטבילה ואמאי נימול לשמונה ומחללין עליו את השבת כיון דלא נכנס עדיין לכלל עבדות להתחייב במצות ואולי לא ירצה לקבל עליו עול מצות לכשיגדיל. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' עבדים כתב דבקטן יכול לתוקפו ולהטבילו בין לשם בן חורין בין לשם עבד. ועיין בלח"מ שם שעמד ע"ז מנ"ל דיכול להטבילו בע"כ דמהא דאמר ר"ה גר קטן בימים הקדמונים מטבילין אותו ע"ד ב"ד פי' המפרשים דמיירי מדעתו וכמבואר במרדכי. ולפי הנ"ל מוכח מהא דשבת דיכול להטביל עבד קטן בע"כ. ומ"מ דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע היאך יכול לתקוף בתינוק קטן לטובלו לשם עבד דבמה קנאו לעבדות. וע"כ צ"ל שתוקפו עד שיאמר רוצה אני. אבל לא בע"כ ממש. ולפי' פי' רש"י ז"ל דקרא דעבד איש היינו עבד שהוא איש ואי אתה מל בן איש משמע דוקא בן שהוא איש אי אתה יכול למולו בע"כ אבל קטן אתה יכול למולו בע"כ בין לעבדו' בין לבן חורין. אלא דאין מכאן ראיה לפי מה שפירש"י בלישנא אחרינא דאגר שבא להתגייר קאי וגר בימים הקדמונים עצמו ודאי יכול לגייר את בנו קטן וכדאמרינן בכתובות בגר בימים הקדמו' בניו עמו. אבל ראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל שהביא דברי הירושלמי מפורש כמו שכתבתי וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש אתה מוהלו בע"כ. בן איש אי אתה מוהלו בע"כ. ר' יוחנן בעי הא בן קטן מוהלו על כרחו אפילו בנו של אירכנוס. ר' חזקי' בשם ר' בוני מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשם עבד את מוהלו לשום עבד לשום בן חורין את מוהלו לשם בן חורין. ר' יוחנן בעי לשם עבד הרי הוא כעבד אפילו בבנו של אירכונס פי'. אפילו בנו של עובד כוכבים מפורסם הרי הוא כעבד. ר' אבוה בשם ר' אושעיא לא אמר כן אלא וכל עבד איש עבד איש אתה מוהלו בע"כ בן איש אי אתה מוהלו בע"כ כההיא דמר ר' הילא בשם ר' אמי הלוקח עבדים עובדי כוכבים ע"מ למוהלן ממ"נ כעבד איש הוא אתה מוהלו בע"כ על מנת שלא למוהלן כבן איש הוא ואי אתה מוהלו בע"כ עכ"ל הירושלמי. הרי מבואר כדברי הרמב"ם ז"ל דבין גר קטן ובין א עבד קטן יכול להטבילו בע"כ וכר' יוחנן ופשוט דמדברי הירושלמי אלו הם מוצא דברי הרמב"ם ז"ל. ומבוארים הדברים דאפילו בעל כרחו יכול להטבילן אלא דלפי שיטת הירושלמי נראה דאינו יכול למחות לכשיגדיל כיון דדייק מקרא דבן איש אין אתה מוהלו בע"כ אבל קטן אתה מוהלו בע"כ. משמע דלגמרי הוי כגר ומהאי טעמא נראה דהשמיט הרי"ף ז"ל הא דהגדילו יכולין למחות. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות מלכים דהגדילו יכולין למחות. והא דמטבילין אותו הוא מטעם דזכות הוא לו. וע"כ צריך לפרש דברי הירושלמי ג"כ כן. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובלא"ה משמע מדברי הירושלמי דאיכא פלוגתא בזה. וגם הנוסחא אשר לפנינו היא מחולפת מנוסחת הרמב"ן ז"ל. עכ"פ הדק"ל אמאי מחללין את השבת על יליד בית שילדתו אמו ואח"כ הטבילה. כיון דבשעת לידתו עבד עובד כוכבים הוא. ובמה הוא נכנס לכלל מצות שהעבד חייב בהן. והתוס' ז"ל בכתובות כתבו דלא מצינן לאשכוחי גר קטן בימים הקדמונים מה"ת אלא בנתגיירה מעוברת. ולמ"ד עובר לאו ירך אמו אכתי אמאי הוי גר מה"ת. ומה מהני ליה טבילת אמו כיון דקטן הוא ודברים אלו צ"ע יותר. ועוד קשה אי בעינן דעת במילת וטבילת עבדיו א"כ אמאי מעכבו בפסח. כיון דלאו בדידיה תליא מילתא ועוד דלדידן תיקשי קרא דעבד איש למאי אתי דבמפקיר עבדו קי"ל דצריך גט שחרור. וכן הקשה מהרש"ל ביש"ש. והיה אפשר לומר דע"כ לא קאמרינן דאתיא לדשמואל דמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור אלא למ"ד דאז יאכל בו העבד. וא"כ שפיר שמעינן דא"צ גט שחרור דאלא"ה לענין מאי כתב רחמנא להאי עבד איש. אבל למ"ד דאז יאכל בו דקאי ארבו א"כ לא שמעינן דא"צ גט שחרור דאפילו צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל מ"מ קמ"ל קרא דאינו מעכבו מפסח כיון דלאו ברשותו הוא [ועי' בירושלמי פ' השולח דמשמע כן]. אלא דע"כ לגופא בלא"ה לא איצטריך קרא דכ"ז שלא נימול פשיטא דיכול להפקירו כיון דלא קני ליה לגופיה ואפילו היכא דקני ליה לגופיה מ"מ גט שחרור לא צריך. וכמו שכתבתי לעיל בשמעתין וע"כ צ"ל דקרא אתי לאשמעינן בעלמא דלאו עבד הוא אבל הרמב"ם ז"ל הל' ק"פ כתב מקרא דעבד איש למעוטי עבד של קטן דאין מעכבו מפסחו. והטעם נראה דקטן אינו מצווה למול עבדו דפטור הוא מכל המצות. ובאמת גם עבד אשה צ"ע לכאורה למה יעכב אותה מן הפסח וכי מוזהרת היא אמילת עבדיה כיון דאפילו אמילת בנה לא מיפקדא. ועוד דהא למ"ד דכל הני מולין שלא בזמנן אין נימולין אלא ביום הוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות כמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן בפרק הערל וי"ל כיון דאסור להשהות עבדים שאינן מולין א"כ באשה ג"כ שייך האיסור הזה שלא תשהה אצלה עבד שאינו מהול:

ומלשון הירושלמי שהבאתי לעיל במצא תינוק מושלך הטבילו לשם עבד מוהלו לשם עבד לשום בן חורין מוהלו לשם בן חורין. משמע קצת דטבילה שקדמה למילה ג"כ כשירה היא. ובשביל מה שהיתה הטבילה צריך שימול אותו ג"כ לשם זה אם לשם עבד ימולו לשם עבד ואם לשם בן חורין יהיה המילה ג"כ לשם בן חורין. וכן משמע דבעבד בעינן ג"כ טבילה אלא דא"כ למה אינו מעכב בכסח טבילת עבדיו ג"כ כמו טבילת שפחותיו כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. וכן מהא דדחיא שבת מילת יליד בית שטבלה אמו אחר שילדה ואי נימא דטבילה מעכבת בעבד ג"כ אם כן אכתי לאו **(כל אלו הענינים וגם אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שאר עובדי כוכבים אבל ענשין ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"ס חז"ל למלאות ציוויה, כי הם חיינו ורוח אפילו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה)** בר מצות הוא בשעת מילה ולא הוי לן למידחי' שבת בעבורו. וצ"ל דגם לדברי הרמב"ם ז"ל אין הטבילה מעכבת בעבד. ועוד יבואר בזה לקמן בפרק הערל בס"ד ודו"ק בכל הנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף