קרן אורה/חולין/מו/ב

קרן אורה חולין מו ב

גמרא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה כו'. ומסיק הש"ס אלא ל"ש ופירש"י ז"ל וכשרה כהא דאמרינן לקמן אדומה כשירה מדר' נתן ויש מהראשונים דמפרש' ל"ש וטריפה ומחלקי בין האדימה לאדומה. והקשה הרא"ש ז"ל עליהם א"כ הי' צריך לפרש איזה אדומה כשירה כמו דבעי התם אירוקה. ולענ"ד יש לישב דברי הראשונים ז"ל ופשט הסוגיא נראה כדבריהם דהא מספקינן הכא אי מדמינן לה לח' שרצים שיש להם עור וחבורתן אין חוזרת או לשאר שרצים שאין להם עור שחבורתן חוזרת וה"נ הדרי' ברי' ונמצא אם הי' כה"ג באדם ודאי אינו חוזר כדתנן החובל בו חייב ולקמן הביא מדר' נתן שצוה להמתין עד שיבלע בו דמו אלמא דאין זה דומה לזה ונמצא דשפיר קאמר אדומה כשירה מדר' נתן כמו שכתב בד' ר' נתן ראיתיו שהוא אדום ומד' רבינו אפרים נראה דאין שינוי מראה בין אדומה מחמת שלא נבלע הדם או שהאדימה מחמת מכה רק היכא דהאדימה מחמת מכה הוי כמו חבורה שאינה חוזרת ולא הדרא ברי' והיכא דאין מכה בדופן תלינן האדמומית מחמת שלא נבלע הדם ולכאורה אפילו איכא מכה בדופן אמאי לא מכשרינן מטעם ספק ספיקא דילמא האדימה מחמת שלא נבלע דמה ואת"ל מחמת המכה דילמא דמיא לשאר שרצים והדרי ברי' ויש לישב אבל לדברי המתירין אפילו היכא דאיכא מכה בדופן וע"כ היינו דמפרשי אלא ל"ש לקולא משום דמסתבר דלשאר שרצים מדמינן לה א"כ למה ליה להביא ראיה מדר' נתן הא הכא אפילו עדיפא מינה כשירה אפילו אם יש מכה בדופן. והנה לפי מאי דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שבת דבשאר שרצים אפי' חבל בהם ויצא דם פטור וכמו שכתב הרב המגיד שם א"כ לפ"ז אין להוכיח משאר שרצים דהדרי' ברי' והדם חוזר כיון דאפילו יצא דם פטור והא דאמרינן התם בשבת מנין לחבורה שאינה חוזרת ופרש"י ז"ל למילף מינה דחבורה החוזרת לא הוי חבורה משמע דילפינן מקרא דחבורת שאר שרצים חוזרת באמת לא ידענא אמאי לא פירש"י ז"ל דגופא איצטריך לחייב משום נטילת נשמה או מפרק או צובע בחבלה בעלמא בלא הוצאות דם. אבל באמת גם לדברי הרמב"ם ז"ל הטעם הוא בשאר שרצים משום דהדרי' ברי' כמש"כ בפי' המשניות בפרק שמנה שרצים כלל מונח דכל ברי' שאין לה עור חבורתה חוזרת לכמות שהי' ובריה שיש לה עור א"א לשוב לקדמותה בלי שישאר איזה רושם אבל אכתי איני מיושב הא גבי ריאה אם ניקבה ויצא דם וודאי לא הדריה בריא וא"כ ליכא למילף משאר שרצים לריאה והדבר צ"ע. והנה הרב המגיד כתב דלפי' השני שפירש"י ז"ל דחיובא דחבלה היא משום צובע צ"ל נמי דהאי ברייתא ושאר שרצים עד שיצא מהם דם דלא כהלכתא היא וכן הקשה הריא"ז ז"ל על פירש"י ולענ"ד נראה דהיכא דיצא דם ודאי אית בה משום נטילת נשמה רק בנצרר הדם לא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש משום נטילת נשמה כיון דעדיין לא יצא דם אף שסופו לצאת ע"כ פירש משום צובע והנה בטעם הדבר לחלק בין שרצים שיש להם עור לשרצים שאין להם עור מחולקי' המה רש"י ז"ל בשמעתין והרא"ש והר"ן ז"ל בפרק ח' שרצים רש"י ז"ל פי' כאן דבאין להם עור אף שהאדים אין זה לקותא דכיון דאין להם עור ממהר להאדים אף שלא ע"י לקותא אבל בשרצים שיש להם עור כיון שהאדים מבחוץ בידוע שנקרע העור מבפנים וסופו לינקב ולפ"ז הא דמסיק אלא ל"ש וכשירה כדר' נתן היינו להביא ראיה דהדם חוזר אף שנתקבץ למקום אחד שלא ע"י לקותא אבל מ"מ איצטריך להאי טעמא דאין לה עור דאם יש לה עור א"כ ע"כ התחיל העור להקרע מדהאדימה מבחוץ ועוד נראה דהא דאמרי' לקמן אדומ' כשירה מדר"נ היינו להביא ראיה דאפילו כולה אדומה הדריה בריא ומשאר שרצים לא מוכח אלא מקצתה וע"כ צ"ל לפירש"י ז"ל הא דאמר ר' נתן ראיתיו שהוא אדום היינו לא כ"כ כמו שע"י חבלה כיון דלפירושו במי שיש לו עור א"א להאדים מבחוץ אלא ע"י קריעת העור א"כ הא דראה אותו אדום היינו לא כ"כ והרא"ש והר"ן ז"ל פירשו דשרצים שאין להם עור ודאי לא נעקר הדם ממקומו דאי נעקר הי' יוצא לחוץ כיון דאין להם עור אבל אלו שיש להם עור העור מפסיק שלא לצאת לחוץ ולפום ריהטא יש נפקותא גדולה בין הני שני פירושי דלפירש"י ז"ל באלו שיש להם עור יש הוכחה וודאית דנעקר הדם ואין סופו לחזור מדנראה לחוץ ע"כ חייב בחובל בהן ובאלו שאין להם עור הדבר ספק ואפשר שיאדים העור אף שלא ע"י לקותא ע"כ בשבת פטור והכי בריאה גם כן מכשרינן כיון דליכא הוכחה לריעותא. ולדברי הרא"ש והר"ן ז"ל הסברא איפכא דבאלו שיש להם עור הולכין להחמיר כיון דנצרר הדם ע"י חבלה אמרינן מסתמא אין סופו לחזור והאי דלא יצא היינו משום דהעור מפסיק ובאלו שאין להם עור הדבר מוכח שלא נעקר הדם מדלא יצא לחוץ. ודברים אלו צריכין ישוב וביאור רחב כי יש בהם נ"מ לדינא דלפירש"י ז"ל כי מסיק רבינא אלא ל"ש וכשירה היינו ע"כ משום דלשאר שרצים מדמינן לה דאי לח' שרצים מדמינן לה היכא דאיכא מכה בדופן א"כ אפילו ליכא מכה נמי הי' לו לאסור כיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור אלא וודאי פשיטא ליה דלשאר שרצים מדמינן לה אבל לדברי הרא"ש והר"ן ז"ל אפ"ל דרבינא לא מכשיר אלא היכא דליכא מכה א"כ תלינן הא דמימית מחמת שלא נבלע הדם אבל אם יש מכה בדופן גם רבינא מודה דלח' שרצים מדמינן לה ותולין הדבר לאיסור ועדיין צ"ע ועיין בתב"ש וברכ"י בזה:

שם גמרא אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה כו'. הרמב"ם ז"ל כתב דהוי בכלל חסרה ועמד הכ"מ ז"ל ע"ז מדוע לא הי' בכלל נקובה והתב"ש ז"ל האריך בזה וצידד בדעת הרמב"ם ז"ל דחסרון בפנים שמיה חסרון ואיירי ביבש מבפנים והדבר צ"ע ואי"ה לקמן יבואר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף