קרן אורה/זבחים/כב/ב

קרן אורה זבחים כב ב

דף כ"ב ע"ב

גמרא טמא שרץ נמי ליתי בק"ו כו' פירש"י ז"ל דפריך לירצו נמי בציבור לכתחילה ומשני דס"ל לזקני דרום דשוחטין וזורקין על טמא שרץ וא"כ במתכפרין היינו בעלים לא מידחו בציבור וה"ה מכפרין היינו כהנים דאין מרצין בציבור וכיון דטמא שרץ אין מרצה בציבור לכתחילה להכי ביחיד אינו מרצה אפילו דיעבד. אבל טמא מת דמרצה בציבור לכתחילה מרצה נמי ביחיד דיעבד. ומסתברא לאוקמי קרא דוינזרו דילפינן מינה חילול בטמא ששימש היינו בכל הטמאים לבר מטמא מת. ולפ"ז זקני דרום תרתי קמ"ל חדא דטמא מת מרצה ביחיד מתוך שמרצה בציבור ואידך דטמא שרץ אין מרצה גם בציבור כיון דליתיה במתכפרין גם מכפרין אין דוחין את הטומאה. ור"ל פליג אזקני דרום בהא דאמרי דטמא מת מרצה ביחיד מה טמא שרץ שהותר אצל מתכפרין ויכול לשלח קרבנותיו לא הותר אצל מכפר וכהן טמא שרץ אינו מרצה טמא מת דלא הותר אצל מתכפר דאינו משלח קרבנותיו אינו דין שלא ירצה כהן טמא מת. אבל בהא דאמרי זקני דרום דטמא שרץ אינו מרצה בציבור ג"כ משום דמכפרין כמתכפרין לא אשכחן דפליג ר"ל. וא"כ למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ בציבור ג"כ אינו דוחה אם הכהנים טמאים. אבל למ"ד אין שוחטין כו' הוי טמא שרץ כטמא מת וכל שביחיד נדחה בציבור עבדי בטומאה:

ור"ת ז"ל פי' דלכ"ע נדחית טומאת שרץ ג"כ בציבור דבמועדו אפילו בטומאה משמע בין טמא שרץ בין טמא מת ואע"ג דבקרא נאמר כי יהיה טמא לנפש ומינה דרשינן דאין ציבור נדחין מ"מ טמא שרץ נמי אתיא מק"ו דטומאת מת דטעון הזאה ג' וז'. ויש לדקדק זב ומצורע ג"כ איכא למילף בהאי ק"ו דהזאה ג' וז' ואי משום דאיכא חומרא דזב ומצורע משא"כ במת הא בשרץ נמי איכא חומר שכן מטמא בכעדשה כדאמרינן בעלמא ומ"ש דזב ומצורע אימעיט מטמא נפש וטמא שרץ לא אימעיט ובפסחים (דף ס"ז) ממעט זב ומצורע מיתורא דלנפש. וצ"ל דלא ממעטינן אלא זב ומצורע דטומאה שיוצאה מגופה היא. אבל טומאות מגע דשרץ ונבילה ילפינן שפיר בק"ו ממגע טומאת מת. ועי' בצ"ק שכ' דדברי ר"ת הוא דילפינן מבמועדו לחוד ולא מאיש איש כי יהיה טמא לנפש ע"ש. וא"א לומר כן דוודאי מיעוטא דלנפש כ"ע דרשי. דאל"כ מנלן לחלק בין טומאת מת לטומאת זב ומצורע כיון דבמועדו אפילו בטומאה סתמא כתיב. אלא וודאי אפילו מאן דיליף מבמועדו מודה דזב ומצורע אימעיט מלנפש וילפינן כל הקרבנות מפסח דלא הותרו אלא בטומאת מת וא זב ומצורע דהוי טומאה מגופו. אבל טמא שרץ ונבילה מסתברא דגם הם בכלל היתר דבמועדו הוא מק"ו. ולא ניחא ליה לר"ת ז"ל דמהך סברא דמכפרים כמתכפרים נאמר דטומאת שרץ לא יותר בציבור אצל כהנים. והא דאמרי זקני דרום מכפרין כמתכפרין היינו ליחיד מה מתכפרין דיחיד טמא מת אין טמא שרץ כו':

והתוס' ז"ל בד"ה אבל טמא מת כו' כתבו דטמא מת בשביעי שלו כטמא שרץ ואינו מרצה. וקשה טובא אטו בז' שלו חמור הוא מתוך ז' דכהן תוך ז' מרצה ובז' אינו מרצה. בשלמא בטמא שרץ איכא למימר דהכי קאמרינן מכפרין כמתכפרין וכוליה קרא לא איירי אלא בטמא מת דהותרה טומאת בעלים וממילא הותרה טומאת כהנים. אבל בטמא שרץ דלא אשכחן התירא לבעלים לכהנים נמי לא הותר. אבל טומאת מת דכבר הותרה מאיזה טעם נאמר דבז' שלו חמור הוא מתוך ז' נהי דלא הותר אצל בעלים בז' שלהם לאו משום חומר הוא אלא דאפשר בטהרה ואיני יודע הכרח לדבריהם ז"ל בזה:

ולדברי ר"ת ז"ל הא דאמרי מתוך שמרצה בציבור כו' היינו דבטמא מת מצינו ריצוי בציבור בטומאת בעלים בריצוי של אכילה. אבל בטמא שרץ לא אשכחן ריצוי של אכילה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ בטמא שרץ נמי אשכחן ריצוי בציבור דכל שביחיד נדחה בציבור עבדי בטומאה. וגם בהא איכא למידק נהי דהותר לשחוט ולזרוק על הציבור טמאי שרץ אבל מנלן דהותרו לאכול בטומאה כיון דיכולין ליטהר ועיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל בדין זה ודבריו ז"ל נפלאים הם דהוא ז"ל כתב בפ"ד מהלכות ביאת מקדש דלא הותר בציבור אלא טומאת מת לבד אבל לא זב ומצורע וטמא מגע שרץ ונבילה. וכ"כ בפ"ז מה' ק"פ והרי הוא ז"ל פסק שם פ"ו דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ולהאי מ"ד אמרינן הכא בפשיטות כל שביחיד נדחה בציבור עבדי בטומאה. אבל מדבריו ז"ל בפי' המשנה פ' כיצד צולין נראה שפסק כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ היינו לאחר שטבל. אבל בטמא מת אין שוחטין אפילו אחר טבילה דאותן אנשים טמאי מתים בז' היו כדכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא. וע"כ היינו אפילו אחר טבילה דאל"ה הרי יכולין לטבול. ולפ"ז טמא שרץ דיכול לטבול ולעשות פסח לא הותר לא ביחיד ולא בציבור. והיינו הך דשמעתין דזקני דרום דסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ לא הותרה בציבור וכשיטת רש"י ז"ל. וכ"כ שם להדיא במשנה דנטמא הקהל כו' ונתבאר זה העיקר בפ"ב מזבחים והיינו דמחלקין הכא בין טמא מת לטמא שרץ. ודלא כמש"כ התוס' בד"ה אבל טמא מת כו'. ודברי הרמב"ם ז"ל מסתברים מאוד. אלא דא"כ האי מ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ היינו אפילו אם טבל ולא אשכחן מ"ד הכי וכבר עמד ע"ז הראב"ד ז"ל שם מהלכות ק"פ דסוגיא דפסחים לא אתיא הכי. ומשמע מדבריו דבכהנים וכ"ש ג"כ לא הותר אלא טומאת מת ולא שרץ ונבילה וכשיטת רש"י ז"ל במכפרין כמתכפרין. וא"כ קשה לי מדידיה אדידיה שכ' שם פ"ז הלכה ט' היו כ"ש טמאין בשרץ כו' לא יעשוהו אלא הטהורין כו' והוא משמעתא דכיצד צולין. ולשיטתו היכי עושין בטומאה כלל הא טומאת שרץ לא הותרה כלל גם מש"כ דלאכול בטומאה הותר גם לכל טומאת מגע לבר מזב ומצורע דהוי טומאה היוצא מגופו ומנלן לחלק בהא דבבכורות משמע דחד דינא לתרווייהו וע"ז עמד הלח"מ ז"ל שם בפ' הנ"ל. ולזה י"ל דלא הותר לאכול בטומאה אלא אם כבר קרב בטומאה ע"י טומאת מת וכיון דהותר לאכילה לטמא מת הותר נמי לטמא שרץ דלא אשכחן חומר לטמא שרץ לענין אכילת קדשים. והא דטמא שרץ לא הותר בציבור היינו משום דיכול ליטהר ומכפרין כמתכפרין. אבל לענין אכילה לא מסתבר להחמיר בטמא שרץ יותר מטמא מת אך מש"כ דאם כ"ש טמאין בשרץ נעשה בטומאה וודאי קשה הא לא הותר לטומאת שרץ לא מכפרין ולא מתכפרין אם לא שנאמר דס"ל כשיטת ר"ת ז"ל דלכהנים וכ"ש הותרה גם טומאת שרץ ולא משמע הכי מדבריו ז"ל:

ובירושלמי פ' כיצד צולין איתא להא שמעתא דזקני דרום דמוקי לטמא דמתניתין בזב ומצורע אבל טמא שרץ וודאי לא חמיר מטמא מת ע"ש באורך הדברים נפלאים. ומקשי התם על דרומאי מהא דתנן טמא וט"י ומחו"כ ואי כולהו בזב כיון דמחו"כ מחלל עבודה כש"כ ט"י ואי משטבל כש"כ עד שלא טבל. ומשני עלה דכוליה בזב בעל ראיה אחת וב' ראיות וג' ראיות ע"ש. ועוד איתא התם בפ' הנ"ל בשם ר"א טמאי מגע שרץ ונבילה אם אין להם מים לטבול עושין בטומאה ואם יש להם מים לטבול אין עושין. ועי' בפ' אלו דברים (דף ס"ט) דשקיל וטרי הש"ס התם טובא בזה. וצריך ישוב לשיטת הרמב"ם ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף