קצות החושן/חושן משפט/צה

קצות החושן ‏ חושן משפט צה

א

נכסי א"י. והוא מדברי הרמב"ם הרב המגיד ממכילתא ומדכתיב רעהו ועיין שם ומה"ט נראה דהוא הדין איפכא נמי לא שייך דין שומרין ושבועה מישראל א"י ועמ"ש בזה בסי' ע"ב ס"ק מ"ג:

ב

ואם התנה לשלם. והיינו בקנין ועמ"ש בסי' ש"א:

ג

שאל בית. בטור כתב בשם בעל העיטור דכותל בנין וצנור שקבעו וכוורת דבורים קיימא לן כחכמים ומשום הכי כתב הרמ"א דיש אומרים דתלוש ולבסוף חיברו בקרקע לא הוי כקרקע ובש"ך כתב וז"ל אבל לפענ"ד דבעל העיטור לא קאמר אלא כותל בנין אבל בית הוה ליה קרקע ואף על גב דבש"ס פ"ק דחולין משמע דבית הוה ליה ככותל בנין היינו לענין איסורא אבל בממונא הוה ליה כקרקע, תדע דהא משמע בכל דוכתי דבית נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כמו קרקע וגם מיקרי נכסים שיש להם אחריות לענין שעבוד וקדימה ועישור נכסי ושאר כל מילי דממונא והוא הדין לענין שומרין ושבועה והיינו דכתב בעל העיטור כחכמים וחכמים לא איירי כלל בבית, ועוד שכתב בעל העיטור שם ז"ל אבל ר' חננאל וגם רשב"ם בפ' המוכר את הבית דף ס"ז ע"ש מביא דברי ר"ח אלו ע"ש אמר מדשלח ר' נחמיה לאגבויי עישור נכסי מאיצטרובלי דאינון מטלטלין קבועין בקרקע שמע מינה דסוגיא דשמעתא כר"א סלקא דאמר כל המחובר לקרקע כקרקע ולא אתברר לן שפיר עכ"ל, משמע דרוצה לומר דלא אתברר כן דברי ר"ת שפירש דהא משמע התם בפרק המוכר את הבית דגם חכמים מודי דאיצטרובלי מכורים עם הבית ולא פליגי אלא בשאר מטלטלין ע"ש.

אמנם דברי הש"ך אינם מוכרחים לפי המתבאר שם מדברי הרשב"ם דבעי רב יוסף שם אי גשמים שחישב עליהם להדיח את האיצטרובלי מהו לזרעים אליביה דר"א דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לא תיבעי לך כי תבעי לך אליביה דרבנן וז"ל רשב"ם דע"כ טעמייהו דרבנן גבי איצטרובלי דאמרי מכור לא משום דחשיב כמחובר וכו' אלא היינו טעמייהו משום דעיקר עשייתו קביעות בקרקע טפי ממכתשת חשיב כבית לענין מכירת הבית דומיא דכותלי הבית דחשיבי תלוש לענין הכשר זרעים ולגבי מכר הרי הן בכלל בית ע"ש וא"כ טעמייהו דרבנן באיצטרובלי משום דהוי בכלל בית ואין מזה ראיה שיהיה דינו כקרקע לענין שומרין ושבועה ועוד מ"ש הש"ך דחכמים מודי דאיצטרובלי הוי כקרקע א"כ היכא כתב בעל העיטור דכותל בנין הוי מטלטלין כחכמים הא כותל בנין חשיב יותר מחובר מאיצטרובלי וכמ"ש תוס' (שם ד"ה בעי רב יוסף) וז"ל ובאיצטרובלי דוקא מיבעי אי בטל לגמרי כמו כותל וחשיב נמי מחובר לענין הכשר זרעים או דלמא לענין הכשר זרעים לאו מחובר הוא כמו כותל ע"ש ולכן נראה דאפשר לחלק דין שעבוד משאר דברים לפי מה שאמרו בש"ס שם גבי צנור שחקקו ולבסוף קבעו דאיתא כרבנן ושאני שאיבה דרבנן ע"ש בסוגי' וכיון דלמ"ד שעבודא דאורייתא מטלטלין נמי משעבדא מן התורה וכמ"ש הרשב"א אלא דמדרבנן מטלטלין לא משעבדא הובא אצלינו בסי' ל"ט סק"א ע"ש וא"כ במידי דרבנן מודו חכמים דהוי כמו קרקע אבל שומרין ושבועה דהוי מה"ת לא אמרינן דהוי כקרקע אפילו בית וכדמשמע בש"ס דגם בית הוי בכלל תלוש ולבסוף חברו עי' פ"ק דחולין (טז.) תלוש ולבסוף חברו לענין ע"א הוי כתלוש מדאמרי המשתחו' לבית אסרו והא דסברי חכמים גבי כוורת לענין פרוזבל ושבת וטומאה דהוי כתלוש אע"ג דפרוזבל דרבנן היינו משום דכוורת אינו מחובר לקרקע כלל אלא דר"א סובר דהוקש ליער והא דבית נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כבר כתב במגן אברהם בסי' תל"ז דהוי משום אגב ע"ש ואע"ג דלא א"ל אגב כיון דמונחין על הקרקע א"צ לומר אגב לדעת הרמב"ם ושולחן ערוך בסי' ר"ב עוד י"ל דהוי מתורת חצר דכיון דקונה הקרקע קונה הבית שעליו בתורת חצר:

אמנם לדינא כבר כתב בש"ך דמשמע מפוסקים דבית הוי כמו קרקע וכן נראה מתוס' ריש פרק איזהו נשך שכתבו דריבית בקרקע שרי והקשו מהא דאמרינן בערכין דבית בבתי ערי חומה ריבית הוא והתורה התירה ע"ש ואי נימא דבית הוי מטלטלין לא מקשי מידי:

ד

ענבים העומדות ליבצר. ודברי הרמב"ם פ"ב משכירות תמוה שכתב המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפי' הענבים העומדים לבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין וכ"כ בש"ע (סי' ש"א) ומשמע דאפילו אין צריכין לקרקע ועי' סמ"ע (סי' קצ"ג) וגם בש"ע האריך בזה ול"נ דהרמב"ם לשיטתו דסובר דשומרין בעין משיכה וכמ"ש בפ"ב משכירות אם כן בענבים העומדים ליבצר אי אפשר במשיכה כיון דמחובר הוא וקנין חזקה שבסי' קי"ג לא מהני בי' כיון דהוי כמטלטלין לא מיקני בחזקה וע"כ לא משכחת אלא בתורת אגב וכמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ג מהל' מכירה דאם הפשתן עומד בקרקע ויבשים הם דא"צ לקרקע כלל דנקנין אג"ק כשאר מטלטלין ע"ש במגיד משנה וכיון דבקרקע לא נתחייב בשמירה גם במטלטלין שעליה לא נתחייב וכדאיתא פ' הגוזל (דף קי"ז) כגון שהיה פרה רבוצה בשדה חבירו דלרבנן דאמרו קרקע אינה נגזלת גם בפרה אינו מחויב ע"ש ברש"י לפי שלא משך הפרה אלא אגב קרקע קנה לפרה ואם כן הכי נמי לא נתחייב במטלטלין שעליה כיון דאינו אלא אגב קרקע ודו"ק:

ה

בשכירות שהוא מטלטלין. עיין תוס' סוף פרק המוכר את הבית כתב דאמרו שם דגובין עישור נכסי מעמלי דבתי והקשו הא שכרה הוו להו מטלטלין ותירצו כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ה"ל שכירות שעלה כמו פירות המחוברים לקרקע הצריכים לקרקע וכ"כ שם במרדכי ואע"ג דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואם כן הוה ליה כל פרוטה ופרוטה מלוה אלא שהזמן פרעון אינה אלא לבסוף וא"כ לא הוי צריכי לקרקע משום דכבר כתבו תוס' פ' הגוזל דף צ"ט דאע"ג דישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף היינו כי נגמרה לבסוף נעשית למפרע מלוה כל פרוטה ופרוטה אבל כל זמן שלא נגמרה השכירו' לא נעשית מלוה וא"כ השכירות שעלה צריכי לקרקע עדיין דכל זמן שלא יושלם משך השכירות עדיין לא יעשה מלוה ולא יגיע לו כלום ועמ"ש בסי' קכ"ו ס"ק ט"ז וז"ב.

ובש"ך הוליד מזה דה"ה אם המשכיר אומר שכרה ממני מהיום עד ב' חדשים דור בה ותתן לי לסוף ב' חדשים שכירות של ב' חדשים וז"א לא שכרתי ממך רק עד חודש א' אדור בה חודש א' ואח"כ אשלם לך בעד חודש א' נמי לא הוי מודה במקצת כיון דעדיין לא הגיע זמן פרעון והשוכר אינו נשבע אלא היסת ע"ש.

ולענ"ד נראה דמ"ש תוס' דשכירות הוי דבר הצריך לקרקע אינו אלא גבי משכיר דלשתלם מיניה כמו מן קרקע אבל זה שתובע לשוכר את שכירתו והחוב של השוכר הוא תיכף בתנאי אם ישלים השכירות והרי הוא כתובע מנה בתנאי שיתקיים כך וכך דפוסקין לו שבועה אמר שיתקיים כמו בתובעו מנה זמן פרעון אחר עשרה ימים בסי' ע"ג ועמ"ש בסי' פ"ח סק"א ותדע דאל"כ א"כ אפי' הגיע זמן פרעון אמאי ה"ל דין מטלטלין הא הש"ע ס"ל דמי קרקע והפרוטות הראשונות בעת שנעשית מלוה היו קרקע א"כ אע"ג דעכשיו אינן צריכין לקרקע ליהוי דמי קרקע א"ו דל"א דהוי כמו צריכי' לקרקע אלא גבי משכיר ושיפרע בע"ח מאותו שכירות אבל לגבי שוכר דחייב דמים מאי איכפת לי' אם הוא צריך לקרקע או לא סוף סוף נתחייב בדמי השכירות מתחלה כשיתקיים התנאי ה"ל למפרע חוב גמור כן נראה:

ו

הואיל ואין חלוקים בקרקע. עיין ש"ך (ס"ק ט"ו) מ"ש בזה ועמ"ש בס"ק ז':

ז

טענו כלים וקרקעות. נסתפקתי היכא שתובעו קרקע שיושב בה כמה שנים ובא עליו בטענ' שיושב בה בגזלנות ותובע הקרקע וגם הפירות שאכל כמה שנים והביא עד אחד כדבריו וזה משיב להד"מ מי אמרינן כיון דהעד מעיד על הקרקע ועל הפירות א"כ צריך לישבע שבועת התור' על הפירות וזוקקין את הקרקע לישבע או נימא כיון דאין הכחשה בפירות דהא זה מודה שאכלם אלא הכחש' בגוף הקרקע למי הוא וכיון דע"א בקרקע לאו כלום הוא לית בי' שבועת התור' ואחר העיון נראה דאין בזה שבועת התור' ואפי' לדעת הראב"ד דס"ל דמי קרקע לא הוי כקרקע היינו היכא שתביעתם על נזק הקרקע זה אומר שתים חפרת וז"א אחת אבל היכא שתביעתם אינו בפירות אלא בגוף הקרקע אעפ"י שיצאו מקרקע פירות אינו אלא תביעת קרקע וכ"נ ממ"ש תוס' פ' חזקת הבתים (דף ל. ד"ה לאו קא מודית) ז"ל ובעובדא דידן אי הוי מייתי מחזיק סהדי דדר בי' חד יומא נראה לרשב"א כו' ואע"ג דהאי לוקח ידע שהית' שלו והוי כחד סהדא מ"מ הוי מגו כדמשמע לקמן גבי נסכא דר"א אי ל"ה משאיל"מ הוי נאמן לומר דידי חטפי והכא ל"ה מחויב שבוע' דאין נשבעין על הקרקעות ע"ש ואע"ג דהמוכר דר ביה חד יומא וכמ"ש כי הביא עדים דדר ביה שנה נמי טענינן ללוקח ול"ה חד סהדי משום דאין נשבעין על הקרקעות ואי אמרינן דנשבע על הקרקע ע"י גילגול דפירות היה לוקח כחד סהדא גם על הקרקע ע"י גילגול למ"ד גם בג"ש אמרינן משאיל"מ וכן משמע דהא קי"ל מחאה בשני עדים כדאיתא פ' חזקת הבתים (דף מ') אבל בפני ע"א לא וכן בטור וש"ע סימן קמ"ו ומי לא עסקינן דיש בקרקע פירות וע"י המחאה יתבע גם הפירות ויגלגל עליו בקרקע אלא ודאי אינו אלא תביעת קרקע וכמ"ש וכן מוכח מתוס' פ' חזקת הבתים (דף ל"א) ע"ש גבי חד סהדא דאסהיד דאכל תלת שנין ע"ש תמצא מבואר כדברינו דאפי' לפירות אינו עד ומשום דעיקר קרקע כמ"ש והא דאמרינן פ' השואל (דף ק:) בתובע עבד בכסותו ושדה בעומרי' משום דהתם הוא תובע אתה מכרת לי עבד עם כסותו ושדה גדולה עם עומרים דהעומרים והכסות הוי תביע' שלא מחמת השדה ואע"ג דמכר לו בבת אחת מ"מ תביעתו אינו תלוי בשדה ובעבד אבל היכא דתובע פירות מחמת שהקרקע שלו אין זו רק מחמת הקרקע יש לו דין קרקע וזה נראה בראובן שבא לערער על בית שמעון שהוא שלו ותובע נמי שכר דירה או אם שמעון השכירו לאחרים ונטל שכר דירה ותובעו שיחזיר לו שכירות הבית ויש לו ע"א כדבריו שהבית הוא שלו אינו אלא קרקע כיון שעיקר התביע' בקרקע וכן בתובעו על הקרקע שמכר ונטל הדמים ועתה בא ראובן עם ע"א שהקרקע שלו היתה וא"כ דמי הקרקע שלקח מן הלוקח שייך לו נמי תביעת קרקע הוא ולא הוי פירות תביעת מטלטלין אלא אם זה אומר אכלת שני שנים וזה אומר אחת אכלתי זה ודאי הוי תביעת מטלטלין ממש וכל זה ברור.

ולפי זה מ"ש בש"ך (ס"ק ט"ו) לפרש דמי עבד גדול ודמי עבד קטן כגון שקנה ממנו עבד או שדה בדינר ואי אפשר שהמוכר יעמידו לידו כגון שטרפו אותן בע"ח דמוכר או שהמוכר עצמו נתן לאחרים או שורפם והזיקם ע"ש ודעתו שזה הוי תביעת ממון ולפי מ"ש כיון שאין תביעתם אלא אם הקרקע או העבד הוא שלו או לא א"כ לא הוי אלא תביעת קרקע ואפי' לדעת הראב"ד דדמי קרקע הוי ממון היינו היכא שתביעתם על הנזק ז"א חפרת שתים וז"א אחת אבל היכא שאין התביעה בנזק אלא שמוד' שהזיקו אלא שאומר שזה שלי היתה וז"א שלי אע"ג דאי' עד א' כדברי התובע הוי תביעת קרקע כמ"ש ועיין בהרב המגיד פ"ה מטוען ע"ש ויש לפרש בדרך אחרת וכו' ויש לדחות דתי' ראשון מיירי כגון שאין תובעו כלל מן החפירות ע"ש ואינו מובן. ולפי מ"ש נראה דהוא נמי כוונת הרב המגיד דהיינו דהוא תובעו שתי שדות והוא מודה שדה אחת ובשדה שמוד' חפר חפירות בלאו הילך ואפ"ה הוי קרקע כיון שאין טענתם וכפירתם בהכחשת החפירות שיאמר זה אחת תפרתי וזה אמר שתים אלא בגוף השדות זה אומר שדה אחת שלך וזה אומר שתי שדות וא"כ השדה שמוד' וכופר אפי' הוא חפיר' דלאו הילך אינו אלא קרקע וז"ב וזה נמי דברי הרמ"א ולשון הה"מ הואיל ואין חלוקין על הקרקע ובש"ך התפלא על זה ע"ש. ולפמ"ש היינו דוקא אם אין חלוקים על הקרקע אבל אם חלוקים על הקרקע אע"ג דחפרה הוי קרקע ממש וכמ"ש. ומקום הניחו לי להתגדר.

ובזה יתיישב מה שאמרו בפ' הכותב (דף פח.) אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא יהיב לה באפי חד סהדי כו' ומוקים להנך קמאי במלוה וכתב הרי"ף דנפקא מינה בין שבועה דאורייתא לשבועת המשנה אם קדמה ותפסה ובשבועה דאורייתא נחתינן לנכסיה. והקשה פני יהושע אם כן טורח זו למה דיהיב לה באפי סהדי הא תיפוק ליה כיון דתפסה העד יחייבה שבועה על מה שתפסה דהוא תביעת מטלטלין להחזיר כיון דמעיד העד שכבר פרע לה, ועמ"ש בזה בסי' פ"ז סקי"ד. ולפמ"ש אינו יכול לתובעו המטלטלין שתפסה על פי העד שמעיד שכבר פרע כתובתה דכיון דאין הכחשה במטלטלין שתפסה אלא בשטר אם נפרע והשטר הוא שע"ק כדאיתא בש"ס שם ולדברי העד שנפרע כתובתה ממילא צריכה להחזיר מה שתפסה ולדבריו דמכחשת העד באומרת שכתובתה לא נפרעת אינה צריכה להחזיר ואין העד מעיד אלא בקרקע דהוא השטר שהוא שע"ק והוי קרקע ממש וכמ"ש דאפילו מכר הקרקע ולקח ממנו דמים כיון שאין התביע' אלא בקרקע ומש"ה צריך לסלקה באפי סהדי והדר מוקים להני קמאי במלו' ואין ה"נ דיכול לסלקה במטלטלין שתפסה דהיינו סילוק אלא דכל זמן שאין מסלקה לא מצי תבע לה להחזיר כיון שלפי דבריה השטר כתובתה לא נפרע ותופסת קרקע שטר' וזה מעיד שטר' נפרע הוי תביעתם בקרקע ודו"ק:

ומדוקדק בזה דקאמרינן בש"ס ומוקי להני קמאי במלוה ולכאורה יכול למוקים בתראי במלוה דהא מביא עד אחד שכבר פרע לה א"כ יתבע פרעון השני ועמ"ש בזה בסי' פ"ד סק"ג ולפי מ"ש פרעון השני אינו יכול לתבוע דאין מקבלין עדות העד במה שאומר שפרע לה כתובה דהוא קרקע וכמ"ש ולהכי מוקים לקמאי במלוה ותובע פרעון הראשון ודו"ק.

אמנם לכאורה סתירה למ"ש מדברי הרמב"ן בחידושיו פ' חזקת הבתים גבי מחאה בפני שנים דאם מיחה בפניו ובפני עד אחד שאינו כלום מתוך שנאמן לומר לא מחית בי נאמן לומר לקוח הוא בידי אבל אם טענתן בפירות אין לומר בהם מגו זה ואע"פ כן הדעת נוטה שאין מחאתו מחאה עכ"ל. ומזה משמע דכי איכא פירי בארעא הוי תביעת ממון. אמנם נראה דודאי גם הרמב"ם מודה דכל תביעתן על הקרקע אפי' איכא פירא בארעא אינו אלא קרקע דאל"כ כל חזק' דשלש שנים ע"כ איכא פירי בארעא דחזקה שאוכל שלש שנים פירות ואם כן לעולם ישבע גם על הקרקע על ידי גילגול אלא כוונת הרמב"ן אבל אם טענתן בפירות היינו שאין טענתן אלא בפירות וכגון דמוד' המחזיק שלא קנה הקרקע אלא טען לפירות ירדתי דנאמן אפילו בלא שני חזקה וכדאמר רב זביד פ' חזקת הבתים (דף נ"ג) כל שלא מיחו והי' ע"א שמיחה ובזה ה"ל משאיל"מ דכיון דמודה דלית ליה בארעא אפי' בשני חזקה וטענתו בפירות ה"ל משאיל"מ ואע"ג דאית ליה מגו דהיה יכול לומר הקרקע שלי ולא הי' עד נאמן בקרקע אפ"ה כיון דעכשיו מודה שאין הקרקע שלו וטענתו בפירות ה"ל משאיל"מ דהא בנסכא דרב אבא נמי אית ליה מגו ואפילו הכי אינו נאמן וכמ"ש תוס' בשם ריב"א דאפילו אית ליה מגו אפ"ה הדין כן או לישבע או לשלם ודו"ק:

ח

החופר. וזה הוא שיטת הרמב"ם דדמי קרקע הרי הוא כקרקע והיינו דכל זמן שלא נתחייב בבית דין ולא עמד בדין הוי כמו שמתדיינים על היזק הקרקע ולהכי אינו בדין שבועה והראב"ד השיג וז"ל נראין הדברים שתובעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל תבעו לשלם פיחתו הרי הוא כשאר תביעות וכמי שאומר חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל והיינו דס"ל לראב"ד דכל אדם הוקש לקרקע וכן הוא שיטת רש"י פ"ק דקידושין דף ו' אבל שיטת התוס' שם דלא הוקש לקרקע אלא עבדים דכתי' והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אדם לא וכן היא שיטת הר"ן. מיהו אפי' נימא כשיטת רש"י והראב"ד דכל אדם הוקש לקרקע אפ"ה אינו קושיא מר"י דאמר בפ' כל הנשבעין נחבל עד שתהא שם מקצת הטענ' לפי מה שכתב הר"ן בפ' כל הנשבעין דלרבי יהודא אפי' אומר הילך נמי חייב דלא בעי מודה במקצת ממש רק שיהא כעין מודה במקצת וא"כ אפי' הוי כמו דמי קרקע מודה במקצת הוי לענין תקנת נחבל.

אך אי קשיא הא קשיא מהא דתנן פ' שבועת הפקדון (שבועות לח:) אנסת ופתית את בתי ע"ש בגמ' דסברי רבנן כי תבע אינש בושת ופגם קא תבע והא פגם הוי נזק אדם וא"כ הוי דמי קרקע ולכן צריך לומר דס"ל להרמב"ם כשיטת תוס' דלא איתקש לקרקע אלא עבד כנעני ועיין בתוס' פ"ק דקידושין (דף ז. ד"ה אם) דבן חורין לא איתקש לקרקע אלא דוקא בדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאי' פ"ק דסנהדרין (טו:) ע"ש וכיון דפגם נמי שמין אותה כשפח' הנמכרת א"כ אפי' נימא דכל אדם לא איתקש לקרקע בזה דשמין אותה כשפח' הנמכרת ליהוי דמי עבד דהא באומר דמי עלי אמרי' להדיא דאיתקש לקרקע וע"ש בתוס' פ"ק דקידושין וגם גבי נזק אדם אמרי' בפ' החובל דשמין אותו כעבד ושיטת רש"י דהיינו כעבד עברי וכ"כ נימוקי יוסף שם אבל שיטת הרא"ש דשמין אותו כעבד כנעני ועיין סמ"ע בסי' ת"ך ס"ק ט"ז וא"כ גם מחבלת בי שתים קשה. מיהו נראה דוקא לענין דמי עלי דצריך עשרה וכהן שפיר אמרינן כיון דשמין אותו כעבד מש"ה צריך שומת אנשים הראוים לקרקע אבל כאן לענין שבועה אע"ג דשמין אותו כעבד כנעני אפ"ה הוא עצמו מטלטלין.

ועיין בתוס' ר"פ נערה בהא דתניא שם ר"ש אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופתית כו' או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסמית את עיני והוא אומר לא הפלתי דנשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכיחש בעמיתו כו' מה אלו מיוחדין שהן ממון והקשו פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה על העבד דאפי' ר"א דדריש ריבוי ומיעוט ומרבה קרקעות לשבוע' לענין קרבן שבוע' פוטר וה"ה בעבדים. והנה יראה דאין זה כפירת עבד אלא כפירת בן חורין דהא העבד תובע את אדונו סמית את עיני וראוי אני לצאת לחירות והרב כופר ואומר שעדיין לא יצא לחירות וא"כ אין זה כפירת עבד ואפי' למ"ד יוצא בשן ועין צריך גט שיחרור מ"מ תו אין לו דין עבד כנעני שיהא באחוזת נחל' לבניהם ועיין בפ' השולח ואי נימא דכל אדם איתקש לקרקע שפיר אבל משיטת תוס' פ"ק דקידושין מבואר דכל אדם לא איתקש לקרקע אלא דוקא עבד כנעני וא"כ מאי מקשי תוס' וזה נראה לי בדברי הרמב"ם שכתב בפ"ז משבועות ז"ל אומר לו עבדו הפלת את שיני כו' והאדון אומר לא עשיתי זה פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציא בלא עדים שהמוד' בקנס פטור ולכאורה תיקשי על הרמב"ם למה הוצרך לומר משום קנס תיפוק ליה דאין נשבעין על עבדים דתוס' תירצו שם דאית ליה לר"ש כר"מ דנשבעין על עבדים א"כ על הרמב"ם קשה דאיהו פסק דאין נשבעים על עבדים ולפי ע"ש ניחא דזה הוי תביעת אדם לא תביעת עבד ולזה כתב דאם יודה מעצמו אינו חייב להוציא בלא עדים ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---