קני המנורה/אורח חיים/רנג

קני המנורה ‏ אורח חיים רנג

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

סעיף א

(א) זיתים. ושל שומשמין צ"ע (תוספת שבת):

(ב) מבעוד יום. אף אם דעתו שלא לאכול בלילה דפן יתחרט (ב"י וב"ח) והא דגזרינן בתבשיל שנתבשל כל צרכו מחששא דחיתוי אף דגם אם יחתה לא יעשה החיובא דבישול דאין בישול אחר בישול היינו דבחיתוי הוא מבעיר הגחלים ועיין ברא"ש ד"מ:

(ג) שלא. רק שהוא חי היינו לגמרי דאז נתבשל קצת אף שלא הגיע למאכל בן דרוסאי חיישינן לחיתוי ואסור ועיין במנורה הטהורה. ולפ"ז לא שרי ליתן אלא סמוך לחשיכה ממש דמקודם הרי נתבשל קצת ואסור (מג"א) והא דקדירה חייתא שרי היינו דווקא בשר מה שאין כן ירק דנתבשל בקל (אחרונים):

(ד) ובכל. משא"כ כשאין יכול להתבשל:

(ה) גרף. הרשב"א בשבע שיטות צידד להחמיר בתבשיל שהוא פחות מכמאכל בן דרוסאי גם בגרף וקטם וקש וגבבא אלא שסיים דליכא טעם לאיסור זה. ולדברי הרמ"ך שהבאתי במנורה הטהורה (סק"ג) שפיר איכא טעם לאיסור והיינו מחששא דהגסה דאית ביה משום בישול כל כמה שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אבל מהפוסקים לא משמע כן וע"ש במנורה הטהורה וצ"ע לדינא:

(ו) שכסה. וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי ואפי' הובערו אחר כך שרי (גמ' ומג"א) ואם שרי גם בלא בישול כל צרכו תליא בשני תירוצים שכתבו תוס' (בד"ה ש"מ) מיהו הפני יהושע כתב דאפשר לדינא מחמירין בכל גוונא כשהובערו והש"ס לא קאמר אלא דיחוי בעלמא ולכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם. מיהו בנתלבנה אפשר להקל גם בלא בישול כל צרכו. וגחלים שעממו או שנתן עליו נעורת של פשתן דקה הרי הוא כקטומה (ש"ס ורמב"ם):

(ז) לסמוך. היינו מבעוד יום אבל בשבת אסור. דלדיעה זו לא הוי האבעיא זו אלא בע"כ (רמב"ם ומג"א). כוונתו דהאבעיא לא היתה אלא לשהות ואף דהש"ס רצה לפשוט מההיא דשתי כירות המתאימות ושם קתני גם להחזר שרי והיינו גם בשבת מ"מ לפום המסקנא דכל סמיכה שרי דייקינן דלמה קתני הברייתא הא דינא בשתי כירות המתאימות דווקא דאיכא מקום לטעות ולומר כמו שמדחה הש"ס דהטעם הוא כיון דמדלי ושליט באוירא והאמת לא כן הוא אע"כ דחזרה אסור גם בסמיכה ולכך נקיט שתי כירות המתאימות דווקא משום דשם שרי גם בהחזרה בסיפא. מיהו דעת התוס' בד"ה מהו לסמוך דגם לדיעה זו דלשהות תנן הוי האיבעיא בין לשהות ובין להחזיר דאין לחלק כ"כ בסמיכה בין שהיה לחזרה. והא דקתני בברייתא שתי כירות המתאימות היינו לרבותא וכמ"ש האחרונים דס"ל להחמיר בכירות המתאימות מחמת דאיכא הוספת הבל משתי כירות ועיין בסק"ט:

(ח) לשהות עליה. לאו דוקא עליה דהוא הדין בתוכה והוא הדין בגרוף ובאינו גרוף לדיעה שנייה. ועיין בתוס' ד"ה אא"כ להחזיר תנן:

(ט) מותר להשהות. צ"ע דגם החזרה שרי כדמפורש בסיפא דברייתא ודוחק לומר דנקיט לשהות משום דאיירי גם בתוכה. וביותר תמוהים דברי המג"א שכתב דלסברא שנייה אפילו בשבת שרי דהא היתר זה דהחזרה מפורש בהדיא בסיפא דברייתא וליכא חילוק כלל בין דיעה ראשונה לשנייה דלתוכה אסור בשבת לכ"ע ובעל גבה שרי לכולי עלמא.

ויש ליישב בדוחק דכוונת המגן אברהם היא דאיכא חילוק בין דיעה ראשונה לשנייה כשתולה הקדירה באויר תוך הכירה דגם זה מיקרי על גבה לשיטתו כל כמה שאינה יושבת בקרקע הכירה כמ"ש בס"ק כ"ג דלדיעה ראשונה שפיר י"ל עד כאן לא שרי גם בשבת עצמו בסיפא דברייתא אלא ביושבת על גבה ממש מטעם דמידלי ושליט בה אוירא משא"כ בתלוי באויר תוך הכירה דלא מידלי שפיר אסור בשבת וכמ"ש בסק"ד.

ומה שנדקדק הט"ז דלמה הצריך זקני הרמ"א לכתוב כלל האי דינא כיון דכבר כתב המחבר דסמיכה שרי. וי"ל כמ"ש האחרונים דכאן הוי רבותא טפי מחמת דאיכא הוספת הבל בשתי כירות. והא דבש"ס אמרינן להיפך דכירות המתאימות קיל טפי היינו דכן יש לדחות דאימר באמת לא שרי בברייתא אלא בעל גבה ממש דמידלי, אבל למסקנא דכל סמיכה שרי קשיא לן למה קתני הברייתא כירות המתאימות דווקא ולכך מפרשין דעל גבה הוא לאו דוקא דגם בתוכה שרי כמו בכל כירה ואף דמוספת הבל משתי כירות ולא מידלי וזו עצמו הרבותא שמשמיענו הברייתא וזקני רמ"א. אלא דלהמג"א שבסק"ג דלדיעה הראשונה אסור הסמיכה בשבת אכל כירה, קשה מנ"ל גם להמסקנא דאפילו בתוכה שרי כירות המתאימות הא י"ל דבתוכה אסור משום דמוספת הבל משתי כירות דדווקא במידלי שרי כס"ד בש"ס והא דנקט שתי כירות המתאימות הוא משום הסיפא דחזרה וכמ"ש בסק"ז ולהתוס' שהבאתי לעיל ניחא דברי זקני רמ"א:

ודע דלדעת האומרת דיש בישול אחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי כמ"ש בסי' שי"ח ס"ד בוודאי אסור כל חזרה בשבת כל זמן שלא נתבשל כל צרכו וחייב חטאת משום מבשל וכמ"ש בס"ב בהג"ה וכ"מ בסוף דבריו בשם הרשב"א וע"ש בתחילת דבריו קדירה חייתא אינו מדוקדק דהא איכא חיוב חטאת בהחזרה בשבת וכמ"ש בסוף ולא שרי החזרה כלל אלא בנתבשל כל צרכו:

(י) ותנור. עיין במנורה הטהורה דיש לסמוך להקל במבושל כל צרכו וגם במצטמק ויפה לו בגרוף וגם באיזה גרוף שרי קדירה חייתא ומצטמק ורע לו כמו בכירה (פוסקים) ויתר הדברים וגם ענין תנורים שלנו יבאר בסעיף ה':

(יא) וכופח. דעת הטור דגם בקש וגבבא אין דין הכופח ככירה אלא כשגרף (ואפשר דגם בסמיכה לא שרי באינה גרוף ועיין במנורה הטהורה. וראוי להחמיר כדבריו דהא משמע בש"ס דגם בקש וגבבא שייך גרף בתנור ודר"א הוכרח לומר דהמתני' איירי בתנור גרף וממילא אפשר לומר דגם בכופח שייך גרופה גם בקש. והלבוש מביא גם כן דעת הטור. ואף שכתבנו במנורה הטהורה סק"ו דצ"ע לפירושו מנ"ל להחמיר בסמיכה בגפת ועצים גם בכופח גרוף וכן בקש בתנור גרוף מ"מ אפשר דמחמת ספיקא אם יש גרופה בקש או לא דאיכא בש"ס פנים לכאן ולכאן כמו שכתבנו במנורה הטהורה סק"ה חש הטור להחמיר בכל גוונא:

(יב) מותר אפילו הוא מצטמק ויפה לו. דעת הרמב"ם דאיבעיא שנייה הוא בשוגג במצטמק ויפה דאפשר דלא גזרו שיעשה כן במזיד בשביל הנאה מועטת הצימוק ולא איפשטיה דס"ד דש"ס הוי דהא דרבי יוסי אוסר (שבת לח.) ביצים מצומקות היא בשכח ולאותו שבת והש"ס מדחה דהיא במזיד ולא תפשוט מהתם גם לענין מזיד דאפשר דאסור לשבת הבאה. כן יש לדחוק וליישב קושי' הראב"ד והטור ארמב"ם. ועיין בזב"ח:

(יג) אסור עד מוצאי שבת. היינו גם לב"ב ולאחרים צ"ע לדינא ועיין במנורה הטהורה. ולדעת הסוברים בס"ס ש"ח דמה שאסור לבעלים הוי מוקצה לכל העולם בוודאי דאסור לאחרים וגם הטלטול אסור ודוק:

(יד) החזירו. שהיה רותח עדיין ואף שעשה בשוגג מ"מ כיון דלדעת קצת פוסקים אסור גם בשכח במצטמק ויפה לו ממילא מחמירין עכ"פ בשבת עצמו. וכתב המגן אברהם דמכל מקום לאחרים שרי כיון דבהג"א מסתפק אם יש לאסור גם לו. ובאליה רבה כתב דבהג"א לטעמיה אזל דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהות. ודבריו תמוהין דמה ענין שהיה לחזרה והנכון כמ"ש המג"א:

(טו) ויש אומרים שכל שנתבשל כו'. מדלא כתב מצטמק ויפה לו אצל כמאכל בן דרוסאי אלא במבושל כל צרכו שמע מינה דבנתבשל כמאכל בן דרוסאי בוודאי אסור אם הוא מצטמק ויפה, דבוודאי קרוב לחיתוי כדי שיגמור בישולו, ולא שרי בנתבשל כמאכל בן דרוסאי אלא במצטמק ורע לו דלא חששו לחיתוי כדי שיגמור בישולו דמתיירא לחתות שלא יצטמק יותר מדאי. ולא שרי במצטמק ויפה לו אלא במבושל כל צרכו דשיערו חכמים דבשביל הצימוק לחוד לא יבא לחתות אף דיפה לו, משא"כ כשלא נתבשל אלא כמאכל בן דרוסאי והוא דבר שהצימוק יפה לו בוודאי חיישינן לחיתוי כדי שיגמור בישולו, משא"כ ברע לו.

ונראה דבמים חמין שרי גם לדיעה ראשונה בנתבשל כמאכל בן דרוסאי מחמת דמים מקלי הבישול הם וממהרין להתבשל כמ"ש קצת המפרשים ולא יבא לחתות כיון דהצימוק רע לו. ותדע דכן הוא דאל"כ קשה לדיעה ראשונה קושיית התוס' בריש כירה סד"ה חמין ע"ש אע"כ כמ"ש וא"ש והגם שהרשב"א מתחילה לא כתב כן מ"מ הא לבסוף הביא לדברי התוס' הנ"ל:

(טז) אפילו על גבי תנור. מיהו דעת המאור הוא דבתנור אסור. ולכאורה קשיא לדבריו דמאי מקשה הש"ס בדף ל"ח ע"ב דכופח הרי הוא כתנור ומשמע דבכירה שרי הא באמת שרי לשהות בכירה גם באינו גרוף ובכופח אסור דהוא כתנור. מיהו בזה י"ל כמ"ש בחידושי שם ודעת הזב"ח כהרז"ה:

(יז) להחזירה. דאסור באינו גרוף וקטום גם במצטמק ורע לו:

(יח) להקל כסברא אחרונה. עיין במנורה הטהורה (סק"ח וט') ויש מקום להקל כמאכל בן דרוסאי ומצטמק ורע לו ובמבושל כל צרכו ויפה לו גם אם נימא דהלכה לשהות תנן והיינו דאיבעיא אינו אלא בכמאכל בן דרוסאי ומצטמק ויפה לו משא"כ בכמאכל בן דרוסאי ורע לו או מבושל כל צרכו ויפה לו שרי גם לבעל האיבעיא:

(יט) מגולה למעלה. וגם בתנור סתום לאו הטמנה הוא כל זמן שיש אויר בין הקדירה לדופן התנור ואינו מדובק בדופני התנור (פוסקים ומג"א):

(כ) להסירו משם. היינו בעומדת ע"ג גחלים דאין מתנענע הגחלים אלא מגביה הקדירה ונוטלה משא"כ כשהגחלים מונחים סביב לקדירה דינענע הגחלים ומ"מ ע"י עכו"ם שרי (מרדכי ואחרונים).

ולכאורה קשה למה התירו על גבי גחלים דהא כשמסיר כובד הקדירה מהגחלים יבערו וכמבואר בכריתות סוף פרק ספק אכל (כ:). מיהו בחידושי בארתי הסוגיא דכריתות וכתבתי דזה אינו אלא גרם הבערה וליכא חיובא וע"כ כוונת הש"ס היא כפי' רש"י שם שמבערת התחתונות הוא שעל ידי החיתוי לכלי נבערין הגחלים. וא"כ י"ל דבהסרת הכובד מהגחלים לא נפעל שום הבערה דלתסור מדרבנן עכ"פ ודוחק.

והיותר נכון דניהו דקי"ל לאסור פסיק רישא גם באיסור דרבנן מ"מ בהבערה דהוי מקלקל גחלים לא איכפת לן גם אם הוי פסיק רישא וכבר כתבו התוס' בכתובות (דף ו') דגם לר"י שרי אינו מכווין במקלקל ואף דכתבו ביומא דאינו מכווין אסור לר"י גם באיסור דרבנן מ"מ במקלקל דאיכפת ליה שרי טפי. וכבר הרגיש בזה המשנה למלך בפ"א אלא דלא ידע טעם הדבר אבל כתב המגיני שלמה (שבת דף ע"ה ע"א) דבדאיכפת ליה הוי כמתעסק בעלמא. וניהו דבדאורייתא לא קיימא לן כן וע"ש במגיני שלמה, מכל מקום לענין על גבי גחלים דאינו אלא גרם הבער דהוא איסור דרבנן שפיר מקילינן במקלקל. אבל גחלים סביב לקדירה אסור לכולי עלמא גם להתוס' דכתובות, דניהו דמקלקל לגבי עליונות מ"מ מתקן הוא לגבי תחתונות במה דמתכבן ואף דכיבוי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה מ"מ אסור בפסיק רישיה ולא שרי אלא על ידי עכו"ם:

סעיף ב

(כא) רותחת. וכשנצטנן אסור משום בישול (ב"י) ולפ"ז למ"ש בסי' שי"ח סט"ו בהג"ה דנהגו להקל גם בנצטנן דאין בו משום בישול ממילא גם כאן שרי (מג"א) וזב"ח מחמיר דבנצטנן לגמרי לא הוי שוב כחזרה אלא כנתינה לכתחילה ע"ג כירה דאסור בשבת ואינו מוכרח. מיהו דברי המג"א צ"ע דבס"ק ל"ו כתב כזב"ח:

(כב) בידו. משא"כ בתלוי ע"ג מקל או ע"ג מיטה דאסור שוב לחזור. וכ"ז הוא איבעיא דלא איפשיטא בש"ס ודעת הרמב"ם להקל ודעת זקני רמ"א כדעת הטור להחמיר:

והקשה בעולת שבת למה השמיט רמ"א איבעיא דממיחם למיחם דהוא ג"כ איבעיא דלא אפשטא והטור החמיר. ויש ליישב לפירש"י דאיבעי' דממיחם למיחם הוא מחמת דהוי כנתינה חדשה במיחם שני א"כ נפשוט האיבעיא זו מההיא דירושלמי שכתב זקני רמ"א בסמוך דמותר להחזירה אפילו לכירה אחרת וכיון דבכירה אחרת הוי כנתינה חדשה ה"ה וכ"ש במיחם. והטור אפשר דמחמיר באמת מכירה לכירה כדעת רי"ו בב"י.

ומ"מ לפי' התוס' בההיא דממיחם למיחם אפשר דלא דמי לההיא דמכירה לכירה וא"כ ראוי להחמיר כדעת הטור וכן פסק המגן אברהם. והר"ן כתב בפינה ממיחם למיחם הוי האיבעיא גם אם מחזיר למיחם ראשון דאפשר דהוי כנותנו ע"ג קרקע ואסור להחזירה ובטור סתם הדבר כלשון הגמ"ר להחמיר:

(כג) אבל. דעת זב"ח ומג"א דגם תלוי בתוך אויר הכירה מיקרי על גבה ולא מיקרי תוכה אלא ביושבת בקרקע הכירה. אבל הוכחת זב"ח מרש"י אין מוכרח וכירות שלנו שהן פשוטות ושוין תוכן וגבן מותר:

(כד) ובתנור. וכן בכופח אסור במצטמק ורע לו כמו בכירה שאינה גרופה עיין בסק"י ובמנה"ט סק"ד וצ"ע:

(כה) כל צרכו. משום דפסקינן בסי' שי"ח דיש בישול אחר בישול כמאכל בן דרוסאי ולהאומרים דלית ביה משום בישול שרי החזרה גם כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי כדמשמע מתוס' פ' כירה :

(כו) לכירה. אפילו הבלה מרובה מראשונה אבל מכירה לטמוני ומטמוני לכירה אסור (רמב"ם ומג"א):

(כז) אפילו הניחו ע"ג קרקע. הבית יוסף כתב וז"ל שאין כן דעת התוס' והרא"ש וסייעתם שהרי הם אוסרים להחזיר אפי' מבעוד יום סמוך לחשיכה וכ"ש להחזיר כשסילק משחשיכה. ומדברי זקני רמ"א כאן לא משמע כן קצת דכתב בסמוך דכל שהוא סמוך לחשיכה שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה דינו כמו בשבת והיינו כדעת התוס' והרא"ש ומשמע די"א אחרונים אין חולקין על הי"א ראשונים. ואפשר דסובר דאין ראייה מתוס' והרא"ש דהא ג"כ לא אסרי אלא כשנוטלו מבעוד יום ואינו מחזירו אלא כ"כ סמוך לחשיכה דאינו יכול להרתיח קודם הלילה דהוי בעיני הרואים כנוטלו מבעוד יום ומחזירו בשבת ואפשר דגם הבית יוסף כיוון להא דתוס' והרא"ש דפ' במה טומנין וע"ש בתוס' סוף ד"ה דזיתים ובהרא"ש שם:

(כח) בכרים וכסתות. דהוי הטמנה ובפתוח למעלה שרי (ט"ז):

(כט) דכל שהוא סמוך לחשכה. הטור כתב כן באינה גרופה וזקני רמ"א העתיק זה לגרופה והיינו לענין אם הניחו ע"ג קרקע וכדומה דאסור להחזירו שוב בשבת, ממילא אסור גם סמוך לחשיכה. ואף שבהרא"ש פ' כירה לא משמע כן מ"מ הא בפ' במה טומנין (נא.) כתבו התוס' כן וכ"כ הרא"ש שם וכבר הרגישו אחרונים בסתירת דברי הרא"ש.

ומ"מ נראה דאין להחמיר אלא כשהניחו ע"ג קרקע ואין דעתו להחזירו משא"כ אי איכא חדא למעליותא אף דדעת זקני רמ"א להחמיר בשבת בסמוך לחשיכה, המקיל לא הפסיד. ולדעת הי"א דלעיל לא אסור אלא כשנוטלו מבעוד יום גדול ובא להחזיר סמוך לחשיכה משא"כ כשנטל סמוך לחשיכה פשיטא דשרי להחזיר בסמוך לחשיכה דלא עדיף משבת עצמו ואפשר דגם כוונת זקני רמ"א בדברי הי"א אלו ג"כ אינו אלא כן ועיין בס"ק כ"ג.

ועיין במנה"ט דאין להחזיר בגרוף סמוך לחשיכה אלא במבושל כל צרכו ובאינו גרוף אסור. ועיין בס"ק ל"ב:

(ל) סמוך לברכו שהוא קבלת שבת. והמג"א כתב דבסמוך לברכו שרי דהא כתבו דמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו אם יש שהות שיקרמו פניו מלאחר ברכו עד שתחשך ולא גזרו שמא יחתה אחר ברכו דהא לא אסור מדאורייתא וא"כ מכ"ש דאין להחמיר בדין זה דאינו אסור אלא משום גזירה דיעשה כן בשבת, ובשבת אסור משום חיתוי, וא"כ למה נגזר בסמוך לברכו ע"כ.

ודבריו נפלאים, מה ענין זה לזה. ואפשר דהבין דמה שאסרו כאן בסמוך לברכו אינו משום דפן יעשה כן בשבת דזה לא מחליף לאינשי כיון דקודם לשבת ממש נותן הקדירה, אלא דהחשש הוא שיבא לעשות כן לאחר ברכו. אבל זה אינו, דהחששא הוא משום שבת עצמו דבעיני הבריות הוי סמוך לברכו כסמוך לשבת עצמו. והא דבקרימת פת לא גזרו אטו שבת ממש הוא משום דבוודאי לא חששו דיעשה מלאכה אפילו בשבת מיהו בלא בישול כל צרכו שכתבתי בס"ק כ"ט לאסור באינו גרוף מטעמא דהר"ן שהבאתי במנורה הטהורה דאיסורא דסמוך לחשיכה הוא שלא יבואו להעמיד גם צונן וישתו כדי להרתיח, ממילא יש להתיר בסמוך לברכו אם יהיה פנאי להרתיח קודם הלילה דהא לחיתוי דלאחר ברכו לא חיישינן. והיינו דווקא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי עכ"פ דשרי בשהייה לדיעה שניה בשולחן ערוך בסעי' א' ונהגו להקל כדיעה זו כמ"ש לעיל בהג"ה. אבל פחות מכמאכל בן דרוסאי דאסור בשהייה לכולי עלמא בוודאי אסור באינו גרוף גם כשלא הניחו על גבי קרקע:

(לא) אבל לסמוך. משמע דבשבת אסור סמיכה ובאמת דכן מבואר ברמב"ם דכל שאין מחזירין אין סומכין וממילא דאסור הסמיכה באינו גרוף בשבת. ואף דבסי' שי"ח סט"ו שרינן כנגד המדורה בשבת והרא"ש בדף מ' (פ"ג סימן י) כתב דכנגד המדורה הוי כמו סמיכה ואדרבא סמיכה עדיף וכ"כ התוס' וכן משמע כאן דכ' אפילו סמוך לאש משמע דבסמוך לאש יש להחמיר טפי. מ"מ בתר דחידש הרא"ש בדף מ' דכנגד המדורה שרי מחמת דאיכא היכרא שצריך להרחיק המדורה וממילא שוב עדיף טפי כנגד המדורה דאיכא היכרא מסמיכה דליכא היכרא. ותדע דכן הוא דאל"כ מאי מבעי' הש"ס בסמיכה אי שרי או לא דתיפוק ליה דשרי מברייתא דמניחין כנגד המדורה אע"כ כמ"ש:

אלא דעדיין י"ל מנ"ל לזקני רמ"א דגם בגרופה אסור הסמיכה בשבת כשנתנו ע"ג קרקע דהא הש"ס במניח על גבי קרקע לא איירי אלא בעל גבו הכל ולא בסמיכה ויש ליישב. גם י"ל דבאמת זקני רמ"א איירי כאן באינה גרופה כיון שסיים סמוך לאש. או הא דנקיט אבל לסמוך מבעוד יום הוא משום ההיא דסמוך לאש דלא שרי אלא בסמוך לחשיכה. ועי' בס"ק שאח"ז אבל הסמיכה בגרופה שרי באמת גם בשבת גם לסמוך לכתחילה. וכן נראה לדינא דיותר מזה משמע בר"ן גבי מביא אדם קיתון של מים דבגרוף וקטום שרי גם הנתינה לכתחילה אלא דהרשב"א שם כתב דאסור ועכ"פ אין להחמיר בסמיכה:

>>>

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף