קובץ על יד החזקה/שבת/א

קובץ על יד החזקה ‏ שבת א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מ"ע שנאמר וביום השביעי. והא דלא כתב רבינו ושמרו ב"י את השבת שמור את יום השבת ודומיהם משום דהני איכא לאוקמינהו בשאר מיני קדושות משא"כ קרא דתשבות ודאי עשה הוא ועדיין צ"ע אמאי לא מביא קרא דשבתון ועיין שבת דף כ"ד ע"ב ובס"פ אלו קשרים ועיין ברשב"א מס' יבמות מ"ש שם בשם מורו דעשה דשבת הוא דוקא במלאכה שיש בה מיתה אבל לא במלאכה שיש בה לאו גרידא כגון מחמר ע"ש ומדברי רבינו פה משמע דאינו מחלק בהכי, ודברי הר"מ לובלין במס' שבת קל"ב ע"ב בתוס' ד"ה האי עשה ול"ת שהבין מכוונתם דשבת לא מקרי עשה ול"ת כ"א ל"ת גרידא וזה תמוה דהרי התוס' בעצמם כתבו להך עשה דביום השביעי תשבות ועיין ש"י סוף מס' שבת:

ה

גורר אדם. עיין הה"מ דגירסת הספרים בין גדולים ובין קטנים מותר וזה שסתם רבינו. והכ"מ הביא דברי הרמ"ך שכתב דבגדולים ד"ה אסור דדמי לפסיק רישיה ועיין בס' זרע יעקב מס' שבת מ"א ע"ב בתוס' ד"ה ל"ש אלא להפשיר ולי נראה דאותן הגרסאות י"ל במה דפליגי. התוס' כתבו במס' שבת מ"א ובמס' יומא ל"ד דגם לר"י דסבר דבר שאינו מתכוין אסור גבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן והרב פ"י כתב דכ"ז לגירסת התוס' אבל לגירסת רש"י י"ל דס"ל לר"י הוי איסור תורה ועיין מ"ש לקמן פי"א ה"ד ובת"י יומא מקשה מאי מקשה תלמודא פסחים י"א מ"ש גבי קרוד דלא גזור ומאי קושיא הא שם לא יכול למגזר כיון דדבר שאינו מתכוין גם לר"י אינו אלא מדרבנן. ואפשר לתלות הדבר בזה דאמרינן במס' ביצה כ"ג ע"ב תרי תנאי אליבא דר"י ופירש"י ח"ס העגלה נמי כשאר כלים דעושה חריץ שפעמים שאין האופן מתגלגל ואידך סבר ל"ש. ולכאורה קשה במאי פליגי וכי יפלגו במציאות א"ו דפליגי בזה למ"ד דהעגלה נמי כשאר כלים משום דלפעמים הוא גורר וחופר סובר דדבר שאינו מתכוין הוא איסור תורה וא"כ צריכין למיחש להכי דלמא עביד חריץ הגם דל"ש ומ"ד דעגלה מותר סובר דדשא"מ אינו אלא מדרבנן ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן ועפי"ז נתיישב היטב קושית התוס' וגם מה שהעיר במל"מ אי ר"י ס"ל דשא"מ גם בדרבנן או לא יש לתלות במ"ש. וגם רבינו סובר כשיטת התוס' דדשא"מ לר"י אינו רק מדרבנן ומש"ה בדרבנן פסק להקל כגירסא שלפנינו:

ועיין ברש"י כריתות דף י"ט בד"ה מבעיא ליה כו' וא"ק א"כ דר"א א"ל דר"נ האי בה דדריש ר"א פרט למתעסק כו' ונ"ל דר"א ל"ל דר"נ דדריש ממ"ח אסרה תורה כו' אבל ר"י דדריש אשר חטא בה עד שיודע איהו א"ל דר"נ מלאכת מחשבת ע"כ. הרי דסובר רש"י דבגוף דין מלאכת מחשבת אסרה תורה יש בזה פלוגתא א"כ דשא"מ אי אסור מה"ת או לא תליא בפלוגתא זו. ולפ"ד נתיישב מה שהקשה מהרש"א בתוס' כתובות דף ה' ע"ב בד"ה מהו לבעול במ"ש א"נ ידע לה ובעי היכא הלכתא א"כ מה דקאמר בגמרא שם את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אכתי מאי קא מ"ל ע"כ מתקן דאל"כ הך ברייתא כמאן ולפ"ד מיושב דהנה בתוס' שם ד"ה הלכה כר"י מקלקל הוא כתב אע"ג דפטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה משום דאיכא תרתי וסברת התוס' עולה שפיר אם דשא"מ אינו אסור כ"א מדרבנן אבל אי אסור מה"ת א"כ מאיזה טעם יהיה מותר לכתחילה ושפיר קא מבעיא ליה דהך ברייתא מצי לאוקמי כתנא דסובר דדשא"מ אסור מה"ת ושפיר לא שרינן לכתחילה גם אם מקלקל הוא. מיהו התוס' שבת ע"ב סנהדרין ס"ב חלקו על רש"י דממלאכת מחשבת שמעינן דמתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור דלא נעשית מחשבתו אבל נתכוין לחתוך התלוש וחתך מחובר דמיירי שחתך אותו דבר שרצה לחתוך ונמצא שהיה מחובר דנתקיימה מחשבתו אלא שלא היה יודע שהוא מחובר ואיצטריך בה והשתא לכ"ע איצטריך דרשה דמלאכת מחשבת ודרשה דבה ולשיטתם צ"ל כמ"ש דפליגי תנאי אליבא דר"י גופיה ודו"ק:

ו

כיצד הרי שצריך לראש עוף כו'. מסתימת דברי רבינו פה נראה דלא ס"ל כפי' הערוך כמ"ש הה"מ, כתב בשלטי גבורים ר"פ האורג ונראה לדברי רשב"א נמצינו למידן דאע"ג דקיימ"ל דפ"ר אסור היינו דוקא בשאותו מעשה דעביד הפ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפ"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ומתכוין גם לדבר היתר אז אפילו עביד פ"ר ומכוין גם לו שרי. ובאמת כי קולא היא זו ואני כתבתי בחידושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפילו עבד אותו מעשה אפילו בפ"ר שרי כו' ועיין בר"ן שתמה מאוד על דברי הרשב"א. וראיתי בס' מרכבת המשנה שכתב בסברת רשב"א אינו אלא בצידת צבי דהצידה נעשית ממילא אח"כ ובשעת נעילת הדלת עדיין אינו עושה בידים הצידה לאפוקי מסוכרא דנזייתא דמיד נעשה האיסור סחיטה וסברא זו לא ברירא כ"ה ואפשר לומר דסברת רשב"א הגם דקיימ"ל פ"ר אסור היינו משום דהוי דומיא דמלאכת המשכן ושם כל המלאכות לא היה צורך אחר בהדה ובזה לא קשה עליה דהרשב"א ממילה בצרעת דלא כתב כן אלא גבי שבת משום דבעינן דומיא דמשכן משא"כ בשאר איסורים וכמו שמחלק הרא"ש לשיטת הערוך בין שבת לשאר איסורים אלא האי דמסוכרא דנזייתא לא נתיישב בסברא זו לשיטת הרשב"א דלא רצה לפרש כשיטת ר"ת משום דלמא מבטל ליה ומשום זה לא ניחא ליה בשיטת הערוך כמ"ש בחי' שם ובאמת הר"ן חלק על הרשב"א אע"ג דהביא סייעתא מהירושלמי דחיק עצמו לסתור ראייתו דאין הכוונה שיתכוין לצידת צבי כלל אע"ג דסמכה לזו תינוק כו' לא שיהיו דומות ממש כו' ע"ש:

ולדעתי נראה מדכייל הנך שלשה דינים בהדדי הדין עם הרשב"א דכוונת הירושלמי שמותר לכוין גם לצידת צבי אמנם זה ניחא לפי לשון השני במס' פסחים דף כ"ה ע"ב דפליגי אביי ורבא בל"א וקא מכוין ואליבא דר"י דאמר ל"ש מכוין ול"ש א"מ אפשר אסור וסובר אביי אליבא דר"י היכא דל"א אפילו מכוין מותר וא"כ לפי"ז אם אדם נועל את ביתו עבור דבר היתר הצריך לו אז מותר לר"י גם אם מתכוין ג"כ על האיסור דהוי כל"א ומכוין ולר"י ליכא חילוק בין מכוין לא"מ משא"כ אם לא צריך דבר היתר אז ודאי אסור כיון דהוא אפשר שלא יעשה כלל ואסור לו לעשות וא"כ י"ל דהירושלמי סובר כאביי בל"ב וא"כ שפיר קאמר דמותר והוי דומיא דאינך משא"כ לדידן דקיימ"ל כר"ש וא"כ מכוין בכ"מ אסור ודאי דליתא לדינו של הרשב"א. ואפשר דגם הרשב"א לא כתב לדינא אלא לפרש דברי הירושלמי ודלא כהר"ן שלא רצה לדחוק לומר דאינם דומים ודוק וזה ברור בפי' הירושלמי:

ולפ"ד אזדא לה קושיתו של שה"ג מה שהביא ראיה לסברתו מסברת הרשב"א דאדרבה כיון שאפשר לו לעשות בהיתר מדוע נתיר לו לעשות בענין דהוי פסיק רישיה וגוף הסברא שלו תלויה בפי' הסוגיא בזבחים דף צ"א. ובס' מרכבת המשנה רצה לייחס סברא זו לשיטת רבינו ואינו מוכרח:

ז

אע"פ שאינה צריכה לגופה חייב כו'. עיין השגת הראב"ד והה"מ הליץ בעד רבינו משום דרו"ש ס"ל כר"י ואין זו ראיה שהרי ר' יוחנן מוקי לר' יוסי כר"ש וס"ל הכי וכבר כתב התוס' שבת קמ"ה דהלכתא כוותיה דר"י אפילו נגד רו"ש ואף שהרא"ש שם לא כתב כן כבר כתוב בס' ק"נ כלל ט"ו דהרא"ש בעצמו בפ' בב"ה כתב דהלכה כר"י נגד רו"ש ג"כ ועיין מ"ש בש"י עירובין דף ט' ע"ד ד"ה הלכה מ"ש ליישב דברי הרא"ש ומ"מ אליבא דכ"ע כיון שגם רבא פסק הלכה כר"ש לא הו"ל לרבינו לפסוק דלא כוותיה. ונראה ליישב דברי רבינו עיין בתוס' שבת צ"ד ע"ב ד"ה אבל בכלי כו' דהיינו דוקא למאן דמחייב במלאכה שאצ"ל וא"כ סתמא דמתני' סובר כר"י במלאכה שאצ"ל וגם הא דתני' שם משום רשב"א ביד פטור בכלי חייב ע"כ כר"י ס"ל ור"י אמר שם דהלכה כרשב"א משמע דאכולא מילתא דרשב"א קאי והרי מוכח מסוגיא דהתם דהלכתא מלאכה שאינו צריך לגופה חייב הן אמת לשיטת הריב"ש הובא במג"א סי' ש"מ שסובר גבי גוזז חייב אפילו אצל"ג אינו ראיה משם אבל דברי הריב"ש תמוהים הם וכבר כתבתי בזה בש"י פ' המצניע ע"ש. ועוד כתבתי שם הרבה ראיות לדברי רבינו. ועיין הה"מ פ' כ"ג הל' כ"ו ראיה לרבינו ומ"ש הכ"מ ההפרש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא מיסוד הר"ר אברהם החסיד כו' עיין בזה בס' כפות תמרים במס' סוכה דף ל"ג ע"ב ד"ה כתב מרן:

ח

שנתכוין לחתוך התלוש וחתך המחובר. כתב הה"מ ועיקר הפי' הוא נתכוין לחתוך א"ד כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר. ולי נראה דבהלכה זו עסיק בדין מלאכת מחשבת שלא נעשית מחשבתו וכל הנך דינים בהל' ט' וי' בכולם הטעם משום מלאכת מחשבת ועיין מ"ש לעיל הל' ה' בסה"ד בשם התוס' דנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר דאז נתקיימה מחשבתו ודבר זה דגם כן פטור ילפינן מדכתיב בה פרט למתעסק ובהל' י"א שסיים רבינו וכל העושה מלאכה במתעסק פטור שם רמז לדין זה דקסבר שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר ואעפ"כ פטור מדכתיב בה פרט למתעסק וסובר רבינו כשיטת התוס' ובהלכה זו פי' כהי"מ:

יב

כל המתכוין כו'. נעשה שמירה מעולה. משום דאמרינן בירושלמי עלה דהך מתני' דתלה הדבר בפלוגתא דר"י ור"א אי גם בחד מינא דבעינן שידע ליה במה חטא דה"ג שם לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב לא נחלקו אלא על דבר שהוא משום ב' שמות שר"א מחייב ור"י פוטר והכא במתני' דמי לשני מינין ורישא קתני פטור וסיפא קתני חייב ומסיק ר' אילא בשם ר"א תנין אינון ת"ק פוטר בתרווייהו וכמ"ד בשני שמות נחלקו ותנא בתרא מחייב בתרווייהו וסובר בשם אחד נחלקו ע"ש. וגם בתלמוד בבלי צ"ב ע"ב דאמר ר"א תברא כו' הוא מהך טעמא ואנן קימ"ל דדוקא היכא דעבד שמירה פחותה פטור אבל בשמירה מעולה חייב דדמי כמו מי שנתכוין לכל הדברים שכתב רבינו בהלכה י' וי"א ומש"ה סמכה רבינו להנך דינים ודו"ק:

טו

או אחזו ככר כו'. עיין מ"ש בש"י שבת דף ל"ז ע"ב ד"ה בלבד:

יז

כל המקלקלין פטורין כו'. רבינו פסק פה כר"י והיינו משום דלטעמיה אזיל דפסק כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה ולפי פירש"י והר"ן הדבר תלוי זה בזה מאן דאית ליה משאצל"ג חייב סובר דכל המקלקלין פטורים גם חובל ומבעיר ור"י דאמר פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה לפי פי' זה גם הוא פסק כר"י במלאכה שאצל"ג ובזה יפה כתב הה"מ דפסק רבינו כרב ושמואל ומ"ש לעיל דגם ר"י ס"ל כרבא הא מוכח כאן דלהלכה לא ס"ל כר"ש אלא כר"י:

והנה בענין מקלקל פי' רש"י בפ' חבית במתני' שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות פירש"י דאין במקלקל שום איסור שבת. והר"ן כתב דלא נהירא דכל המקלקלין פטורים איסור מיהא איכא והתם טעמא דמתירין משום צורך שבת ואפשר דגם רש"י כיון לזה דאין במקלקל שום איסור שבת מה"ת. ובס' לחם שמים למשניות הפריז על המדה שכתב לענ"ד אפשר דמקלקל אסור מה"ת אע"פ שאין חייבים עליו כמו ח"ש. אף שלכאורה נראה כן מדברי רש"י במס' ב"ק דף ל"ה ע"א בהא דאמר רבא שם מתני' בשוגג ופירש"י דרבא מוקי למתני' דל"ב לאפרו ופטור מאותו טעם ששוגג פטור והתוס' מקשה שם דל"ד לשוגג שיש בו איסור מלאכה אבל כאן אין איסור מלאכה פי' דהא מקלקל הוא ולא הוי מלאכה כלל, ובאמת הוא דבר תמוה איך עלה על דעת רש"י לפרש כן ואי אמרינן דמקלקל איסור תורה יש בו שפיר יש מקום לדברי רש"י כיון דעכ"פ עשה מלאכה שיש בו איסור תורה ואיסורא דשבת חמיר הוי כמו שוגג דפטור מתשלומין אבל מ"מ דבריו תמוהים דאין במקלקל ע"כ שום איסור תורה דאס"ד שיש בו איסור תורה א"כ הוא מאי קאמר תלמודא מדאצטריך למשרי מילה ש"מ מקלקל בחבורה חייב הא עכ"פ אצטריך למשרי דלא יהיה איסור כלל מה"ת ולפי מ"ש בהל' א' בשם רשב"א מ"ש בשם מורו דהיכא דליכא מיתה לא שייך עשה דתשבות ואינו אלא ל"ת יש ליישב קושיא זו דאעפ"כ לא אצטריך קרא להתיר דבלא"ה ידענא דעשה דוחה ל"ת בכ"מ אבל לפמ"ש לעיל דמדברי רבינו לא משמע כן ע"כ מוכח דבמקלקל אין בו שום איסור תורה. וגם בלא"ה א"א לומר דיהיה בו איסור תורה דהא כתב התוס' במס' כתובות דף ה' ע"ב ד"ה את"ל כו' כתב התוס' וקשה דבשלהי פ' ספ"א אמר לר"ש הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומ"ש דאינו מתכוין פוטר ר"ש בחבורה טפי ממתעסק וי"ל דמתעסק שמתכוין למלאכה לא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מלאכת מחשבת ואם מקלקל חייב אע"ג דאין זה מלאכת מחשבת מתעסק נמי חייב משא"כ בדשא"מ לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר דהא בש"מ נמי מיפטר כגון גבי כלאים ע"ש. וסברתם אינה אלא אליבא דר"ש דסובר דדבר שאינו מתכוין מותר אפילו בשאר איסורים משא"כ לר"י דסובר דבשאר איסורים דשא"מ אסור מה"ת וגבי שבת כתב התוס' דאינו אלא דרבנן והוכיחו כן בסוגית הגמרא דיומא כמ"ש לעיל וא"כ ע"כ טעמא דר"י משום מלאכת מחשבת ואס"ד דסבר ר"י במקלקל יש בו איסור תורה וע"כ דלא בעינן מלאכת מחשבת וא"כ למה לא יאסר דשא"מ מן התורה, והנה הר"ן בחידושיו למסכת סנהדרין ר"פ הנחנקין כ' בשם התוס' דשגגת לאו דאמרי' דמותר שהוא דשא"מ אבל באיסור מיתה לא הותר דשא"מ ואע"ג דהותר דשא"מ באיסור שבת דהוא איסור סקילה ה"ט משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ולפום רהיטא משמע דדברי תוס' סותרין אהדדי. והקשה לי חכם אחד דא"כ קשה קושית התוס' בכתובות לפמ"ש הר"ן בשמם ועוד מאי מקשה תלמודא בכתובות דף ז' על הא דשרי ר"פ למבעל ביו"ט ובעי התלמודא מ"ש בין יו"ט לשבת ומאי קושיא דלמא שפיר אסור משום דשא"מ משום איסור סקילה. ואני השבתי דדברי התוס' אינם סותרין כלל דהכי כוונת הר"ן בשם התוס' דכיון דבכ"ד קי"ל דדשא"מ אין בו איסור תורה וגם רבנן לא החמירו וכ"ז באיסורי לאווין אבל באיסורי מיתה החמירו רבנן ובשבת דאיכא נמי סברת מלאכת מחשבת אסרה תורה לא החמירו רבנן כלל אבל גוף דין דדשא"מ אינו תלוי כלל במלאכת מחשבת כיון דבשאר איסורים קיי"ל דמותר כמ"ש התוס' בתי' אבל ר"י דסבר בכ"מ דשא"מ אסור ע"כ בשבת דמתיר דשא"מ מן התורה טעמו משום דבעי' מלאכת מחשבת ואם במקלקל אסור מן התורה א"כ ממילא גם דשא"מ אסור מן התורה וזה ליתא כדמוכח כמ"ש התוס'. ולפמ"ש לעיל דרש"י ל"ל סברת התוס' אלא דר"י אוסר ג"כ גבי שבת דשא"מ מן התורה אז שפיר יש מקום לסברת הל"ש דיש במקלקל איסור תורה וכ"ז לר"י וא"כ רש"י שכתב בב"ק לפרש שם דמקלקל יש בו איסור תורה שם קאי רש"י אליבא דר' יוחנן דסובר כר"י א"כ שפיר כתב רש"י לטעמיה אליבא דר"י דשא"מ אסור מן התורה ושפיר י"ל דגם מקלקל יש בו איסור תורה והתוס' לשיטתם שסוברים גם לר"י דשא"מ אינו אסור מן התורה לר"י וע"כ מוכח דמקלקל לית בו איסור תורה ושפיר מקשה תוס' הא ליכא כאן מלאכה כלל במקלקל ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.