צל"ח/ברכות/מא/ב

צל"ח ברכות מא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף מ"א ע"ב

רב חסדא ורב המנונא הוי יתבי בסעודתא וכו' ויש לדקדק למה הוצרך כאן למימר דהוי יתבי בסעודתא ומתוך כך צריכין אנו לדברי התוס' בד"ה אייתי לקמייהו שלא ללפת בהן את הפת היו וכל זה אינו מן הצורך לסוגיא דהכא שרצה רק להודיענו דארץ בתרא הפסיק את הסדר והי' די באמרו ר"ח ור"ה הוי יתבי ואייתו לקמייהו תמרי ורמוני והנלע"ד בזה דהתוס' בעמוד הקודם. בד"ה אמר ר' ירמי' כתבו לדחות דברי רבינו שמעי' דמוקי דברי ר' יצחק דכל המוקדם דוקא באין חביבין זה מזה דא"כ מה אמר לו ר"ה ולא סבר מר וכו ודלמא לר"ה תמרי חביבין יותר מרימוני ולענ"ד נראה לקיים דברי רבינו שמע' דמעלת חביב שייך במי שבירך רק לעצמו אבל במברך להוציא אחרים אם זה המברך חביב לו מין זה שמא להאחר חביב מין אחר ובשלמא בתרי מיני ששוים במעלתם אז אם המברך חביב לו מין אחד בודאי אף שמוציא גם אחר שעמו ידי חובת הברכה ולאחר חביב מין השני מ"מ הוא מברך על החביב עליו דמאי אולמא דחברי' יותר ממנו אבל אם יש למין אחד מעלה על מין השני שאיהו מוקדם בפסוק אף דמעלת החביב דוחה מעלת ההקדמה בפסוק לרבנן היינו ביחיד לעצמי אבל בשנים המסובים ולזה חביב מין זה ולזה חביב השני שבקינן מעלת החביב שאינו שוה לכלם ואזלינן בתר מעלת ההקדמ' בפסוק דשוה לכל המסובי' ושפיר קאמר לי' ר"ח ולא ס"ל למר וכו' אלא דהיא גופא קשיא דאיך יכול זה להוציא את חבירו בפירות לדעת הראב"ד הביאו רמ"א בסי' רי"ג סעיף א' בהג"ה דלכל שאר דברים חוץ מפת ויין אפילו הסיבה לא מהני ולתרץ זה הקדים כאן דהוי יתבי בסעודתא ומיגו דמהני המסיבה לפת מהני נמי לפירות ועיין שם במג"א ס"ק ה' וכיון דמיירי בתוך הסעודה צריכין אנו לדברי התוס' שלא באו ללפת את הפת ובזה יש לתרץ קושיית התוס' לעיל בד"ה אבל בשאין ברכותיהן שוות וכו' שהקשו וא"ת והא אמרינן בעובדא דב"ק דברכת בפה"א חשיב טפי משהכל וכו' עיין בדבריהם והנה פירשנו לעיל בדברינו בדבור ההוא כוונת קושייתם דשם משמע דמעלת ברכה מבוררת עדיף מחביב ולפי מה שכתבנו כאן אין כאן קושיא דרבנן ור"י דמשנתינו מיירי ביחיד המברך לעצמו וכדמוכח מלשון המשנה היו לפניו הרבה מינין ולכך באין ברכותיהן שוות דברי הכל דחביב קודם אבל לעיל בעובדא היו המסובים שלשה ואם להמברך הי' חביב פרגיות לחבירו הי' חביב שלקות ולכך דוחה מעלת הברכה פרטית השוה לכלם את מעלת החביב שאינו שוה לכלם והא דמסיק שם במסקנא דעובדא דב"ק דמברך סבר חביב עדיף ומלגלג סבר כרוב עדיף דזיין היינו דמעלת זיין לא נזכר בדברי שום תנא לכך לא חשיב מעלה זו אצל המברך כלל לדחות את החביב לו אף שאינו חביב לחבירו:

שם בריך אתמרי ברישא לשון ברישא אינו מדוקדק דהרי תמרי ורמוני שוים בברכותיהן בפה"ע וכיון דבירך אחדא מפטר אידך ואיך שייך ברישא וכך הוה לי' לגמרא למימר בריך אתמרי ונראה דהך ברישא אתי להורות דרק הברכההיתה אתמרי ברישא אבל גוף האכילה אחר שבירך אתמרי ואכל מעט תכף הניח התמרים ואכל הרימונים ובזה נראה שהתמרי לא מחביבותייהו הקדימם ולכך הקשה לו רב חסדא ולא סבר מר וכו' וכשטת רבינו שמעי' לעיל בתוס' בד"ה אמר ר' ירמי' וכו' והדחי' שדחו התוס' לדברי ר' שמעי' מסוגי' זו לפי פירושינו אין כאן דחי':

שם לא ס"ל מר וכו' מדאמר לי' רב חסדא מר וגם מדאמר מאן יהיב לן וכו' ונשמעינך מכלל דרב המנונא גדול ממנו וא"כ אין זה רב המנונא הנזכר בקידושין דף כ"ה ע"א דזה הי' קטן מרב חסדא דהרי אמר לו זיל צנעינהו וכו' והי' תלמיד חבר של רב חסדא כדאמרינן בעירובין דף ס"ג ע"א ולזה לא הי' קורא רב חסדא מר אלא אחר הי' וכן כתבו התוס' שם בעירובין שהי' רב המנונא אחר שהי' תלמידו של רב:

שם זה שני לארץ וכו' מקשים העולם למה לי דכתב רחמנא תרי זימני ארץ הרי בחד סגי ועל סדרן ארץ חטה זית ושעורה ודבש גפן וגו' ואמנם עיין בדברינו לעיל בתחלת מימרא דרב יוסף אמר רב יצחק ותראה ישוב זה ועיין מה שנכתוב כאן בדברי רש"י עוד ישוב לזה:

שם אתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים וכו' הנה כאן מיירי בלא באו ללפת את הפת וכמבואר ברש"י ובתוס' ודברים הללו באים לפעמים גם ללפת את הפת אמנם בחולין דף קי"א ע"ב משמע ברש"י דלעולם אינן באים ללפת הפת אבל התוס' כתבו כגון שאינן באים ללפת וכו' עיין בדבר הם וא"כ מינין הללו הם כמו שאר פירות שפעמים ללפת ופעמים למתק פיו או לקנוח וא"כ קשה למה פירו' מינין הללו והוה למימר סתם איתמר הביאו לפניהם פירות בתוך הסעודה וכו' ונראה דלרבותא קאמר דאפילו דברים שהן משבעת המכין ג"כ לענין ברכה של אחריהם ס"ל לר"ה ור"ג דטפילי לגבי הפת ובהמ"ז פוטרתן מברכה של אחריהם אבל אין לומר דר"ש דוקא בהני פליג לפי שהן משבעת המינין וחשיבי לכך אין ברכת המזון שעל הפת פוטרתן אבל בשאר פרות מודה ר"ש דהרי רב ששת כללא כייל שאין לך דבר וכו'. וגוף פלוגתייהו דר"ה ור"נ עם רב ששת נלע"ד דהיינו פלוגתא שבירושלמי על מתניתין דהיו לפניו מינין הרבה וכו' קאמר בירושלמי ריב"ל אמר מאי פליגי ר"י ורבנן כשהי' דעתו לאכול פת אבל כשאין דעתו לאכול פת כ"ע מודים שאם יש בהן מין שבעה שעליו הוא מברך אמר ר' אבא צריך הוא לברך לבסוף אמר ר' יוסי הדא דר' אבא פליגי על ריב"ל וכו' ועיין בפירוש מוהר"ר א"פ שנדחק בזה ובפרט מה שכתב שהברכה מעין שלש פוטרות בנ"ר היא הקדמה בדוי' ונגד האמת ועיין בסימן ר"ח סעיף י"ג והנלע"ד פירוש הירושלמי הנ"ל שהירושלמי סובר שברכה אחרונה על שבעת המינין היא מן התורה ולכך אם אכל דברים משבעת המינין וגם אכל שאר דברים שמברך אחריהן בנ"ר בודאי יקדים ברכה מעין שלש היא חיובית מן התורה לבנ"ר שחיובו רק מדרבנן ואפילו לדעת הפוסקים שגם ברכה מעין שלש היא ג"כ מדרבנן מ"מ יקדים מין שבעה דבשלמא לענין ברכה ראשונה פליגי רבנן וסברי דחביב עדיף שכיון שחביב עליו והוא חושק לאבלו לא יאחר להקדים דבר אחר נגד רצונו וכל זה בברכה שקודם אכילה שייך חביב אבל בברכה אחרונה לא שייך חביב שכבר אכל ולכן ודאי יקדים מין שבעה שזו המעלה שייכא בין קודם אכילה ובין אחר האכילה והירושלמי מיירי בהביאו לפניו בסעודתו מינין הרבה והא ודאי כשסילק ידיו מן הפת שוב לגמרי צריכין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן כדמסקינן בשמעתין אמנם אם הביאם בתוך הסעודה שדעתו עוד לאכול פת והוא אוכל אותו שלא ללפת את הפת דפליגי כאן אמוראי בבבלי בזה פליגי גם בירושלמי וריב"ל סובר כר"ה ור"נ כאן וא"כ כשהי' דעתו לאכול פת שאז אין שם ברכה אחרונה כלל שהרי בהמ"ז פוטרתן בזה פליגי רבנן ור"י וסברי רבנן חביב עדיף אבל בשאין דעתו לאכול פת שאז צריך לברך אחריהן ברכה אחרונה ובברכה אחרונה ודאי צריך להקדים מין ז' מודו רבנן שגם בברכה ראשונה יקדים מין ז' שלא לחלק בחשיבות הפירות בין ברכה ראשונה לאחרונה ועל זה בא ר' אבא לחלוק ואמר צריך הוא לברך לבסוף שסובר כרב ששת שאפילו תוך הסעודה צריך לברך אחריהן וא"כ אם נימא דהיכי דאיכא ברכה אחרונה מודו רבנן לא משכחת פלוגתא דרבנן ור"י כלל דהרי לא משכחת ברכה ראשונה בלא ברכה אחרונה אם לא נימא דלא פליגי רק ברוצה לאכול פחות מכזית וזה דוחק לאוקמי דוקא בהכי אלא ודאי דבכל ענין פליגי רבנן ולא אזלינן בברכה ראשונה לענין ברכה בתר ברכה אחרונה כלל:

שם ופליגי דר"ח דאמר ר"ח וכו' ובחולין דף קי"א ע"ב הגירסא דתני ר"ח ועיין בפ"י במה שכתב בתוס' בד"ה ויין פוטר וכו' ולענ"ד לא שם לבו להגירסא שבחולין:

שם פת פוטר כל מיני מאכל נלע"ד דגם ר"ח לא אמר אלא באמצע אכילת פת אז הפת פוטר כל מיני מאכל אבל אם כבר סילק ידו לגמרי מהפת מודה ר"ח שצריך לברך דהרי בירושלמי איתא ר' חלבו רב הונא רב בשם ר' חייא רובה פת הבאה בכיסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפני' ולאחרי' וא"כ גם יין שפוטר כל מיני משקין אף שמיירי אפילו שלא בשעת סעודה וכמו"ש התוס' בד"ה ויין וכו' מ"מ היינו משקין ששותה באמצע שתיית היין אבל אם סילק עצמו משתיית היין צריך לברך על המשקין. ודע דהא דאמרינן ופליגא דר' חייא היינו כל הני תלתא אמוראי דלעיל דהיינו רב הונא ור"נ ור"ש כולהו פליגי אדר' חייא דהרי בברכה ראשונה הושוו דצריכין ברכה לפניהן ור' חייא פוטר אפילו מברכה ראשונה ולפי זה הא דאמרינן בחולין דף קי"א ע"ב דרב הונא ורב חייא בר אשי דהוו יתבי וכו' דלמר אייתי לי' דגים שעלו וכו' ולמר אייתי לי' תאנים וענבים בתוך הסעודה דמר אמר אנא כר' חייא ס ל דתני ר"ח פת פוטרת כל מיני מאכל וכו' על כרחך דר' חייא בר אשי הוא דאמר אנא כר' חייא ס"ל דהרי רב הונא מבואר כאן דלית לי' דר' חייא ולפי זה תמיה לי' מה דאיתא בירושלמי הביאו הרא"ש והוא בירושלמי בתר האי רב בשם ר' חייא רובה שהבאתי לעיל ר' חנא אכיל תמרי עם פסתי' אמר לי' ר' חייא בר אשי פליג אתה על רבך שבקין בתר מזונא ואת מברך עליהון תחלה וסוף א"ל אינן עקר גניסתי עכ"ל הירושלמי וא"כ קשה הרי ר' חייא בר אשי גופי' שם במס' חולין אכל תאנים וענבים בתוך הסעודה ולא בירך ואמר אנא כר' חייא ס"ל וגם עוד קשה דהרי הוכחתי לעיל דר' חייא רובה שבירושלמי שהוא עצמן רבי חייא ובבלי ג"כ דוקא אחר שסילק ידו לגמרי מן הפת אמר בירושלמי שצריך ברכה אבל אם לא סילק ידו לגמרי מן הפת אז הפת פוטרת כל מיני מאכל אפילו אינו עקר סעודה וגם לא בא ללפת הפת וכיון דר' חנא בירושלמי אכל תמרי עם פסתי' הרי שעדיין לא סילק ידו מן הפת וא"כ מאי ארי' שהן עקר גניסתו וגם גוף שאלת ר' חייא בר בר אשי בירושלמי קשה קצת דכיון דאמר ל' שבקי' בתר מזונא ואת מברך עליהון וכו' א"כ מוכח דעתה שאוכל אותם באמצע מזונא אין צריכין ברכה וא"כ למה ישבקני' והנלע"ד ע"פי מה שפלפל המג"א בס"ס רט"ו כשמביאם לו פירות באמצע סעודתו בשבת אם רשאי להניחם עד אחר סעודתו לברך עליהם להשלים מאה ברכות אם זה מקרי גורם ברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא עיין שם והנלע"ד דהך עובדא דבירושלמי דאכל תמרי עם פשתי' בשבת הוה עובדא והנה לשאול למה לא הניחם עד אחר ברכת המזון אין זו שאלה כיון שדרכם הי' להשהות הרבה בין גמר סעודה לברכת המזון בין כך תעבור תאוה שלו לאכילת פירות הללו אבל שאל אותו ר' חייא בר אשי למה לא הניחם עד בתר מזונא כדי שיברך עליהם תקלה וסוף להשלים מאה ברכות אלא ודאי שאתה סובר שגם אחר שסילק ידו מן הפת אפ"ה הפת פוטרת וא"כ פליג אתה על רבך דהיינו רב בשם ור' חייא רובה שאפילו פת הבא בכסנין לאחר המזון טעון ברכה לפני' ולאחרי' והשיב לו שהן עקר גניסתו ולכך הוא אוכלם עתה עם פתו:

רש"י ד"ה והשני לארץ וכו' זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורימונים וכו' הנה שבקי' רש"י לגפן דלכאורה גם מגפן חשיב רימון שהרי הרימון שני לארץ וגפן שלישי לארץ והמהרש"א הרגיש בזה ונלע"ד דעכ"פ יש מינין השוים במעלה מדאיצטרך שני פעמים ארץ ולא סדרן שבעתנה תכופים זה אחר זה על סדר חשיבתן אלא ודאי דרצה הכתוב איזה מינין מהנה להשוותן ויש בידינו לומר דארץ בתרא שקול כמו ארץ קמא וחטה וזית וכן שעורה ותמרים שוים במעלה וגם יש בידינו דודאיארץ קמא חשיב יותר מארץ בתרא ושעורה שהוא שני לארץ קמא שוה במעלת זית שהוא ראשון לארץ בתרא וכן גפן שהוא שלישי לארץ קמא שוה לתמרי שהוא שני לארץ בתרא אבל עכ"פ תמרים חשיבי מתאנים ורמונים ולכן שבקי רש"י לגפן דאף שזית ודאי חשיב אפילו מגפן מ"מ תמרים אינן ודאי חשובים מגפן:

ד"ה הביאו לפניהם וכו' ולא ללפת את הפת וכו' משמע משטחיות לשון זה דלפעמים באים ללפת אלא שכאן מיירי שלא הובאו ללפת אמנם בחולין כתב רש"י תאנים וענבים לא אתו ללפתן וקיי"ל דברים הבאים לאחר הסעודה וכו' עיין שם ועיין מה שכתבנו בדברי הגמרא. בא"ד דא"כ הוו להו טפילה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. התוס' בד"ה אייתי לקמייהו הביאו ראי' מן המשנה דתנן מברך על העקר ופוטר את הטפילה ורש"י לא הביא המשנה היינו משום דרש"י מיירי גם מברכה לאחרי' וזה אינו מפורש במשנה דהא אפשר לפרש המשנה שפוטר את הטפילה מברכה שלפניה אלא שאמת הוא שפוטר גם מברכה של אחרי' ואין חולק בדבר:

ד"ה פת הבא בכסנין לאחר אכילה ובהמ"ז וכו' כוונת רש"י בזה דאף שאין הפת טפל לתבלין לברכה שלפני' אפ"ה הוה טפל לברכה שלאחרי' וברכת בנ"ר שמברך בשביל התבלין פוטר גם הפת שבתוכה שנעשה הפת טפל לגבי תבלין ואלו הי' מאכלה הרבה עד שהי' אפשר שאכל מן הפת שבתוכה כדי שביעה והי' חייב בבהמ"ז מן התורה לא הי' טפל לגבי ברכת תבלין שהיא מדרבנן וכוונת רב ששת שאן לך דבר שלא נחשב טפלה לברכה ראשונה ויהי' נחשב טפלה לגבי ברכה אחרונה אלא פת הבא בכיסנין ולכן לא קאמר אורז ודוחן ששם מה שאינו מברך לאחרי' שלש ברכות אין הטעם משום שהיא טפלה אלא הטעם שאין המין חשוב לברך עליו שלש ברכות ומה שכתב רש"י מדי דהוה אפת אורז וכו' כוונתו שלא תאמר שזהו כלל בברכות שכל שמברך עליו תחלה במ"מ מברך לבסוף מעין שלש לכן הביא רש"י ראי' מאורז ודוחן שזה אינו תלוי בזה:

ד"ה דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהן את הפת ויש לדקדק כיון שפירוש של מחמת הסעודה היינו שמלפת בהם עתה את הפת פשיטא שהוא בתוך הסעודה ולמה הוצרך ר"פ לומר בתוך הסעודה ונראה ע"פי שכתב הבעה"מ שהקשה כיון שבאים ללפת הפת א"כ מאי קמ"ל ר"פ משנתינו הוא זה דתנן כל שהוא עקר וכו' וכתב בעה"מ דר"פ קמ"ל אפיל לא היו לפניו בשעת ברכת המוציא אפ"ה נפטרו בברכת המוציא עיין שם בבעה"מ וא"כ הא דקאמר ר"פ בתוך הסעודה היינו לרבותא דאפילו לא באו בתחלה בשעת ברכת המוציא ובאו אח"כ בתוך הסעודה ללפת בהן הפת אפ"ה אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן ובעקר קושיית בעה"מ והיא גם כן קו' התוס' כאן יש ליישב ע"פי מה שכתבתי לעיל בדברי רש"י בד"ה הביאו לפניהם דממתניתין דכל שהוא עקר לא שמענו רק ברכה לפני' וקמ"ל ר"פ שגם לאחריהן אינו מברך. וע"פי סברת הבעה"מ יש ג"כ ליישב דברי רש"י בד"ה הביאו לפניהם וכו' שדקדקתי למה לא הביא רש"י ראי' ממתניתין דכל שהוא עקר הינו משום דשם קאמר הביאו לפניהן בתוך הסעודה ובשעת ברכת המוציא עדיין לא הובאו לכן לא שמענו זה ממתניתין והתוס' בד"ה אייתו לקמי הו וכו' הביאו ראי' ממתניתין אף דגם שם מיירי שכבר הוו יתבי בסעודתא קודם שהביאו לפניהם משום דהתוס' לשטתם דלא ס"ל כלל חילוק זה של בעה"מ שהרי הקשו בד"ה הלכתא על פירוש רש"י דא"כ מאי קמ"ל ר"פ מתניתין היא:

עוד יש לנו נייחא בדברי בעה"מ דהא לשטת רש"י גם קושיית הגמ' דיין נמי נפטרי' פת היינו כשהיין בא ללפת את הפת וכמו"ש התוס' בד"ה הלכתא וכו' ולפי זה קשה מה משכי שאני יין דגורם ברכה לעצמו והרי פת ג"כ גורם ברכה לעצמו שהרי מקדשין על הפת וכמו שמפורש בדברי רש"י בדף מ' ע"ב בד"ה חוץ מן הפת וכו' עיין שם והרי אעפ"כ אפילו עת נפטר בברכת המליח כשהוא עקר והפת טפל כמפורש לקמן דף מ"ד ע"א במשנה הביאו לפניו מליח וכו' ודוחק לומר דיין קובע יותר ברכה לעצמו מן הפת שפת אינו גורם ברכה לעצמו רק בקידוש ויין גורם ברכה לעצמו גם בהבדלה ובברכת חתנים ועיין בתר"י ולשטת בעה"מ ניחא דכאן מיירי שלא הי' היין לפניו בשעה שבירך על הפת ולקמן במשנה דהביאו לפניו מליח הי' הפת לפניו בשעה שבירך על המליח ולפי זה יצא לנו מזה שאם הי' היין לפניו בשעה שבירך המוציא אין צריך לברך על היין ההוא בתוך הסעודה ולקמן נבאר עוד יישוב על זה:

תוס' ד"ה הביאו לפניו וכו' ובגמרא הנוסח הביאו לפניהם ועיין בחידושינו לעיל דף ל"ט ע"ב גבי הביאו לפניהם פתיתין ושלימין וכאן נלע"ד דאם הגירסא לפניהם הרבותא אליבא דר"ה ור"נ אפילו היו רבים המסובים והמברך בהמ"ז פוטר את כלם ואיכא למימר דכיון דאין זימון לפירות א"כ לא יצאו משום ברכה אחרונה של הפירות בבהמ"ז של המברך קמ"ל דאפ"ה אינם טעונים ברכה לאחריהם כיון שמוציאם מחיוב ברכת הזימון של הפת כך יוצאים בזה חובת ברכה אחרונה של הפירות:

ד"ה אלא פת וכו' דאמרינן לעיל כל שיש בו מחמשת המינין צריך ברכה מעין שלש וכו' חפשתי ולא מצאתי בכל הפרק כלל זה רק לענין בורא מיני מזונות לעיל דף ל"ז ע"ב ועיין מה שכתבנו בדברי רש"י וגם הקושיא שמקשים התוספת מאורז ודוחן נתיישב כפי דברינו שם:

ד"ה ויין וכו' ולכאורה מיירי ביין בלא סעודה וכו' לשון ולכאורה קשה לי שלשון זה הי' שייך אם האמת לא הי' כן אבל לפי הנראה החליטו התוס' כן א"כ איך שייך לכחירה וכעת לא ראיתי לאחד מהמפרשים שהרגישו בזה. ואמנם מה שהוצרכו התוס' לומר זה ומהי תיתי הי' מקום לחלק בזה שיין פוטר המשקים דוקא בתוך הסעודה נלע"ד על פי מ"ש המרדכי בשם התוס' שחין היין פוטר שאר משקים אלא בפורים או בסעודת ברית מילה שאדם קובע עצמו על היין עוד כתב המרדכי בסוף פרקין בשם הר"מ הביאו הד"מ בסימן קע"ד סעיף ד' שבזמן הזה אין היין פוטר שאר משקין אלא א"כ היו המשקין לפניו בשעה שבירך על היין שאין אנו קובעים בזה"ז על היין עיין בד"מ נמצא שיש סברה לומר שבשעה שחין קביעות על היין אינו פוטר שאר משקין ולקמן דף מ"ג ע"א איכא חד לישנא דיין לא מהני לי' הסיבה ומסיק שם דאם הסיבו לפת מגו דמהני הסיבה לפת מהני גמי ליין וא"כ שפיר איכא לחלק ביין לענין לפטור שאר משקין דבתוך הסעודה דמחשב קביעות גם ליין אז פוטר שאר המשקים משא"כ בלא סעודה אינו פוטר לכך חידשו לנו התוס' דגם דלא סעודה פוטר ואדאנן בי' בדברי המרדכי בשם הר"מ אזכיר מה שנלע"ד שגיאה מן הט"ז אחרי נשיקת עפר רגליו שהט"ז בסימן קע"ד ס"ק ב' העתיק דברי המרדכי הללו וז"ל הט"ז מבואר במרדכי דוקא אם היו שאך המשקין לפניו בשעה שבירך על היין אז היין פוטר אותם עכ"ל הט"ז שבמרדכי מבואר שזה דוקא בזה"ז שאין אנו קובעים על היין והד"מ הביאו וסיים על זה שהר"א מפראג כתב דלפי דברי השיר אין חילוק בין זמנינו לזמנם וסיים הד"מ ועיין לקמן סימן רי"ג כיצד נקטינן הלכתא בהא עכ"ל הד"מ וכיון דבסימן רי"ג סעיף א' מבואר דגם ביין מהני הסיבה ולדידן ישיבה הרי לא קיי"ל כדברי המרדכי ולא הי' להט"ז להעתיק דבריו להלכה:

וגוף הוכחת התוס' דמיירי ביין בלא סעודה דאי בהדי פת תיפוק לי' דפטר לי' פת אומר אני דלפי מה שהבאתי בדברי הגמרא את דברי הירושלמי דגם ר"ח דאמר פת פוטר היינו דוקא כשלא סילק ידו מהפת א"כ גם ר"ח סובר כסוף דברי רב פפא דלאחר הסעודה טעונים ברבה וכו' והנה סדר הסעודה הוא אף שמושכים בסוף הסעודה ידיהם מן הפת אכתי מן היין אינם מסלקים ידיהם וזה לשון הרא"ש כי היו רגילים בימיהם לאחר גמר סעודה וכבר משכו ידיהם מן הפת שהיו קובעים עצמם לאכול פירות ופרפרת ולשתות יין לאחר המזון והיינו דאמרינן במתניתין בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון וכו' ע"ש ברא"ש ולפי זה מצינו למימר דר"ח דאמר יין פוטר מיירי ביין בסעודה ופוטר כל המשקין אפילו מה שישתה אחר הסעודה שכבר משך ידו מן הפת שלא נפטר בברכת הפת ונפטר בברכת היין אלא דזה הוא במסקנא כאשר זכינו לדברי רב פפא דמחלק בין תוךסעודה לאחר הסעודה ואולי יש לכוין קצת בזה לשון ולכאורה שכתבו התוס':

בא"ד ולית הלכתא כוותי' שהרי מפת אין הלכה כמותו עיין מהרש"א שפירש כוונתן דלא תימא דאי אפשר לדחות דברי ר' חייא מהלכה כיון שהוא תנא ולכן הביאו התוס' ראי' שהרי מפת דחינן דבריו מהלכה אף שהיא תנא ולענ"ד אין מזה ראי' דהא דדחינן דברי התנא שפת הוא משום דיש לנו תנא כנגדו שהרי שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת סעודה וכו' ועל זה השיבם הואיל ופת פוטרתן הרי דוקא הבאים מחמת סעודה פוטר הפת ולא כל מיני מאכל אבל ביין שלא מצינו חולק למה יודחה דבריו מהלכה והנלע"ד כשנדקדק ג"כ מה קשר יש לדבריהם שהקדימו מתחלה דר"ח מירי ביין בלא סעודה ונראה דכיון שהקדימו דיין על כרחך מיירי בלא סעודה דבסעודה תיפוק לי' דפת פוטר א"כ פת פוטר אוכלין ומשקין ויין אינו פוטר אלא משקין לחוד א"כ חזינן דפת אלים כחו יותר לפטור דברים אחרים מיין וכיון שבפת אין הלכה כמותן ואין כחו של פת לפטור ק"ו שאין כחו של יין לפטור ומדלקמן בתוס' בד"ה אי הכי משמע מדבריהם דיין פוטר יבואר בדברינו שם:

ד"ה הלכתא וכו' פירוש הקונ' ללפת בהן הפת וכו' ולא נהירא דא"כ מתניתין היא וכו' עיין מה שכתבנו בדברי רש"י ליישב קושיית התוס' ועוד נלע"ד דשם במשנה מיירי שכל מה שאוכל מן הטפל הוא טפל כמו מליח ופת עמו שכל הפת שאוכל הוא להפיג חריפות המליח אבל בדברים הבאים ללפת הפת חשיבות הפת הוא שאפילו באמצע אכילתו אוכל מהם בלא פת אפילו הכי כיון שללפתן הובאו ואכל מהם תחלה עם הפת מקרי שוב טפל וכמו שפסק הרא"ש והביא ראי' מהירושלמי וכן פסק השלחן ערוך בסימן קע"ז סעיף א' ודוק בלשונו הזהב של רש"י בד"ה אין טעונין ברכה וכו' הלכך כל מידי וכו' שהביאו ללפתן וכו' הרי שלא כתב רש"י שמלפת בהן אבל כתב שהובאו ללפתן לומר שאפילו אוכל מהם גם בלא פת אפ"ה חשיבי טפלה לגבי פת שוב מצאתי שגם תר"י כתבו לתרץ דברי דברי רש"י כן והנאני שכוונתי לדעתם ואולי גם מה דקאמר אי הכי יין נמי נפטרי' פת ג"כ מיירי בכה"ג שתחילה שרה פתו ביין ושוב שותהו בלא פת בזה לדעת רש"י צריך לברך על היין ששותה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף