צל"ח/ברכות/לו/א

צל"ח ברכות לו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ל"ו ע"א

פשיטא וכו' הא דפריך פשיטא ולעיל פריך דנברך עליו ב"פ עץ זית ואם כן טובא קמ"ל שאין מברכין עליו רק בפה"ע ויש לומר דזה כבר שמענו ממשנתינו דתנן חוץ מן היין ולא תנן חוץ מן היין ושמן ואף שלעיל כתבתי שהמקשה שהקשה והרי שמן הוצרך להביא מימרא דשמואל ור' יוחנן ולא הוה סגי לי' להוכיח ממשנתינו דלא קאמרה רק יין וכתבתי שמשנתינו יש לומרדתני יין וק"ו שמן שהוא ראשון לארץ הנה לדעת המקשה כתבתי כן דאיהו לא אסיק אדעתא שום מעלה שיהי' ביין יותר משמן שאם הי' יודע איזה טעם לשבח ביין לא הי' מקשה והרי שמן וכיון דאיהו לא ידע שום מעלה יתירה ביין שפיר הוה סבר ששמן הוא ק"ו מיין אבל למסקנא שזכינו לידע מעלות ביין דסעיד ומשמח משא"כ בשמן א"כ שוב הך ק"ו דשמן מיין הוא פריכא דמה ליין שכן סעיד וא"כ למה לא חשבה משנתינו שמן אלא ודאי דשמן אינו קובע ברכה לעצמה ושפיר הקשה פשיטא. אלא דאכתי קשה אף דשמעינן ממשנתינו דשמן אינו חשיב כמו יין שיקבע ברכה פרטית לעצמו כמו יין אכתי איכא למימר דעכ"פ תועיל לשמן מה דאשתני לברכת בורא מיני מזונות וזה לא שמענו ממשנתינו דמשנתינו לא חשבה לחוץ אלא מה שקובע ברכה פרטית לעצמו שמזכירין אותו בברכה כמו יין שאומרים הגפן ופת שאומרים בברכה ולחם ולכך לא חשבה בורא מ"מ ולכך הוצרכו הני אמוראי להשמיענו שלא נשתנית ברכתו כלל ומברכין עליו בפה"ע ולא בורא מ"מ ונראה דחד מהני אמוראי הוא שמואל וכבר אמרה חדא זימנא לקמן עמוד ב' דרב ושמואל אמרו שאין מברכין בורא מ"מ אלא על חמשת המינין וא"כ שפיר קאמר כאן פשיטא על מימרא דשמואל ועל ר' יוחנן לא קשה קושיית פשיטא ועיין בדברינו בסמוך:

שם מ"ד כיון דלרפואה קמכווין לא לברך עליו כלל וכו' ויש לדקדק ממ"נ אם יש איזה סברה שע"י שמכוון לרפואה יהי' דבר ממוצע שאינו נשאר במדריגתו החשובה אבל עכ"פ לא יפסיד הברכה לגמרי א"כ היא גופה קשיא מי הכריחו לומר דמה דתימא דלא לברך עליו כלל הרי די באמרו מ"ד כיון דלרפואה קמכוין לברך עליו שהכל ואם אי אפשר לומר דבר ממוצע כלל רק או שישאר במדרגת ברכתו ממש או שיפסיד הברכה לגמרי א"כ קשה למה הוצרכו הני אמוראי להאריך בלשונם ולומר שמן זית מברכין עליו בפה"ע והרי יספיק אם אמרו שמן זית מברכין עליו וממילא נדע שמברכין עליו בפה"ע ונראה כאשר נדקדק על המקשה שהקשה פשיטא והרי מלתא דפשיטא לי' קמבעי' לי טובא דהרי במימרא הסמוכה פליגי רב יהודה ורב נחמן בקימחא דחיטי דר"י אמר בפה"א ור"נ אמר שהכל וקאמר רבא לרב נחמן לא תפליג עלי' דר"י דר' יוחנן ושמואל קיימי כוותי' שעל שמן זית מברכין בפה"ע אלמא אע"ג דאשתני במילתא קאי ודחי התם לית לי' עלויא אחרינא הכי אית לי' עילויא אחרינא בפת וא"כ איך קאמר כאן פשיטא והרי איכא למטעי דהואיל ואשתני לא קאי במלתא ונברך עליו שהכל כמו קמחא דחיטי לרב נחמן והוצרכו ר' יוחנן ושמואל לומר שמברכין עליו בפה"ע או משום דאף דאשתני במלתי' קאי כר' יהודה או משום דלי' לי' עילויא אחרינא כרב נחמן ועל זה אפשר לומר ע"פי מ"ש לעיל בסמוך דעקר קושיית פשיטא הוא על שמואל והרי רב יהודה הוא דאמרו משמי דשמואל ולרבי יהודה כיון דבקמחא דחיטי נשאר ברכה הראשונה אף דאישתני וגם אית לי' עלויא אחרינא בפת ק"ו שמן דלית לי' עילויא אחרינא שישאר בברכתו הראשונה והקשה על רב יהודה פשיטא. אמנם כדי לתרץ גם קושיא הראשונה נלע"ד דאי הוה אמרי סתם שמן זית מברכין עליו הגענו לפרשת דרכים כי יש בידינו לפרש שמברכים היינו שהכל כסתם ברכה הכוללת הכל וגם יש בידינו לפרש מברכין עליו היינו ברכתו הראוי' לו מתחלתו דהיינו בפה"ע והכרעה לזה לאיזה מן הדרכים נצדיק שהוא הדרך הנכון הוא זה שאם יש איזה היה אמינא מסברה החיצונה שלא לברך עליו כלל אז נוכל לפרש שמברך עליו שהכל שגם זה הוא חידוש שצריכי הני אמוראי להורות הדבר בפירוש שמברכין עליו אבל אם מסברה החיצונה גם כן אין שום הוה אמינא שלא יברכו עליו כלל אז בוודאי כוונת הני אמוראי לברך עליו ברכתו הראשונה דהיינו בפה"ע דאי לברך שהכל קשה אטו זה למימרא בעי ומעתה קושיא חדא מתורצת בחבירתה דהמקשה ג"כ ידע מפלוגתא דלב יהודה ור' נחמן בקמחא דחיטי וא"כ מחמת דאישתני יש לומר שירד מבפה"ע לשהכל או לבפה"א אבל זה לא הי' אצלו שום הוה אמינא למימר שלא יהי' צריך ברכה כלל שהרי גם בקימחא דחיטי ליכא שום דיעה שלא יהא טעון ברכה כלל ומה שהקשה פשיטא כוונתו למה להו להני אמוראי להאריך בלשונם ולפרש שמברך בפה"ע הלא גם אם הי' אומרים סתם שמברך עליו ג"כ אין בו שום דרך ממוצע או ברכתו הראשונה או שהכל שהיא סתם ברכה כללית ואם כן על כרחך כוונתם בפה"ע דאי שהכל פשיטא דאטו שמן גרע מקמחא דחיטי ומשני מ"ד הואיל ולרפואה קמכוין לא לברך כלל וא"כ שיש הוה אמינא שלא לברך כלל לא סגי דלא פירשו בפירוש שיברך בורא פה"ע דאי הוה אמרי סתם הוה אמינא שכוונתן על שהכל שבם זה חידוש לאפוקי מהסברה החיצונה:

שם לא תפלוג עלי' דר"י דר' יוחנן ושמואל קיימי כותי' וכו' מכאן סתירה לדברי הט"ז בא"ח סימן ר"ה ס"ק ג' שעל סתירת דברי הש"ע ששם פסק רמ"א בהג"ה דתומי וכרתי אפילו אם בשלם עם בשר ונשתבחו אפ"ה מברך עליהם רק שהכל כיון שאין השבח מצד עצמן אלא מחמת הבשר ובסי' ר"ב סעיף י"ג אגוז המטוגן בדבש מבריך עליו בפה"ע והרי גם שם השבח הוא מחמת הדבש שבו שאם הי' מבשל אגוז במים הי' משתנה לגריעותא ואעפ"כ מברך עליו כשטיגנו בדבש בפה"ע וכתב הט"ז לחלק בין דבר שברכתו בורא פה"א אם נשתנה לגריעותא לא מהני לי' השבח שנשתבח מחמת דבר אחר ונגרע ברכתו ומברך שהכל אבל דבר שברכתו בפה"ע אפילו אם הי' נשתנה מחמת עצמו לגריעותא מהני לי' מה שנשתבח ע"י הדבש שישאר בברכתו הראשונה בפה"ע עיין שם בט"ז ולפי דבריו מה ראי' מר' יוחנן ושמואל דאמרי בשמן שברכתו בורא פה"ע לקמחא דחיטי שהי' מתחלתו ברכתו בפה"א ולכך שמן אינו יורד מברכתו בפה"ע אע"פי שנשתנה וקמחא שפיר יורד מבפה"א לשהכל אלא ודאי דליתא לסברת הט"ז ואין לחלק כלל בין בפה"ע לבפה"א ומחוורתא כמו שכתב המג"א שם בסימן ר"ה ס"ק ה' עיין עליו:

שם ה"נ אע"ג דאשתני במילתי' קאי וכו' וצריך לומרדקמחא דחיטי אישתני לעילויי דאל"כ איך מייתי ראי' משמן דאשתני לעלויי לקמחא דחיטי אלא ודאי דגם קמחא דחיטי אשתני לעלויי ולפי זה קשה למה לי' לרבא לאתויי מר' יוחנן ושמואל דאמוראי נינהו ויש עכ"פ יכולת לרב נחמן לחלוק גם עליהם וטפי הוה לי' לרבא לאתובי לר"נ תיובתא ממתניתין דעל היין מברך בפה"ג הרי אע"ג דאשתני שהרי הענבים יצאו מן הגפן ונשתנו ונעשה יין אעפ"כ אכתי שם פרי הגפן נשאר על היין ולא די שלא ירד ע"י שינוייו אלא אפילו עלה להזכיר גפן בפירוש ולמה קמחא דחיטי שג"כ נשתנה לעלויא ירד ממדרגתו הראשונה ואולי יין לא משום שינויו נתעלה רק מה דסעיד הוא שהועילו דלא הפסידו השינוי ואמנם עכ"פ זה מוכח דגם קמחא דחיטי אשתני לעלויי דאל"כ גם משמן ליכא ראי' ומזה יש לדחות פירושו של הגאון פני יושע שפירש לעיל בריש פיסקא חוץ מן היין דשינויי לעלויי דיין ושמן היינו שקרבים ע"ג המזבח יין לנסכים ושמן למנחות ואני מטעים דבריו דשייך לשון אשתני לעילויי שהרי יין בעודו בענבים אינו קרב ע"ג המזבח וכן השמן בעודו בזיתים אינו קרב ע"ג המזבח ונשתנה לין ושמן ואז קריבים ע"ב המזבח וגם בזה קמחא דחיטי שוה להו שהרי בעוד הקמח בחטים אין החטים קרבים ע"ג המזבח וכשטחנו ועשאו קמח ראוי הוא למנחה ע"ג המזבח אלא דלפי דברי התוס' בד"ה קמחא דחיטי שכתבו דלא מיירי בקמח ממש אלא במה שקורין אשקלאטיר דהיינו קמח קלי וקמח חיטין שהוא קלי לא משכחת שיהי' קרב על בבי המזבח ובכל המנחות לא נאמר קלי אלא בעומר והוא הו' של שעורים וא"כ איך מדמה קמחא דחיטי לשמן זית ועוד יותר מזה קשה במה דמקשה הגמרא מהא דאמר ר"ז אמר ר' מתנה אמר שמואל אקרא חיא ואקמחא דשערי מברכין שהכל לאשמעינן דחיטי וכ"ש דשערי ולסברת הפ"י אינו כ"ש ואדרבה אשמעינן דשערי דאשתני לעילויא כשהוא קמח קלי שהרי קרב ע"ג המזבח במנחת העומר התנופה ואפ"ה מברך עליו שהכל ולא בפה"א ק"ו קלי דחיטי דלא אשתני לעלויא שאינו קרב ע"ג המזבח שאינו מברך עליו רק שהכל אלא ודאי דליתי' לפירושו של הפ"י ואף דלעיל בריש פרקין פריך בגמרא מה להצד השוה שיש בהם צד מזבח נלע"ד דהיינו דוקא לענין עקר חיוב הברכה שהנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים ומועל בהקדש ואף דבתחלת הסוגיא אזלינן שהוא מן התורה מ"מ גם התורה הקפידה משום הכי שלא יה' מועיל בקדשי שמים בזה שפיר ישסברה דדבר הראוי למזבח יש בו יותר חפש זה שהרי אלו לא הי' הוא אוכלו אפשר שהי' מגיע ליד מי שהי' מקריבו ע"ג המזבח ועכ"פ בדבר הראוי למזבח יש בו צד לומר שנחשב כאלו הוא קודש וצריך לברך עליו והברכה היא כמו פדיון אבל בנוסח הברכה אם הוא שהכל או בפה"א אין כאן שום עילוי בדבר שיש בו צד נשבח:

שם מאי לאו דחיטי בפה"א נלע"ד מה דפשיט' לי' בכל הך סוגי' דעכ"פ קמחא דחיטי עדיף מקימחא דשערי הוא מ' דקמחא דחיטי אשתני לעלויא אבל קמחא דשערי אשתני לגריעותא שהרי קשה לקוקיאני. ובזה נלע"ד דאף דשבולת שועל מין שעורים הוא מ"מ קמחא דידי' לא דמי לקמח שעורים דאולי קמחא דשבולת שועל ל"ק לקוקיאני ודינו כמו קימחא דחיטי ובזה תשכיל דברי התוס' בד"ה קמחא דחיטי שכתבו כראה וכו' או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשן בתנור דלכאורה דבריהם תמוהים שהרי ש"ש הוא מין שעורים ובקמחא דשערי אמר שמואל בהדי' שהכל ולדידי ניחא וכנ"ל:

ואמנם הועלנו בזה לתרץ דברי התוס' אבל דברי הסמ"ג עשין ך"ז שכתב ועל השכר אין מברכין בפה"א דמאן לימא לן דהוי כמו קמחא דשערי דאיכא מ"ד דמברכין עליו בפה"א דהתם ודאי אשתני לעלויא עכ"ל ודברים אלו המה תמוהים דמאן הוא האיכא מ"ד והרי שמואל בהדי' קאמר דעל קמחא דשערי שהכל ולא מצינו חולק עליו ואף רב יהודה לא מצינו שסובר בפה"א אלא בקמחא דחיטי וכבר תמה עליו הרא"ם בביאוריו על הסמ"ג בהל' חמץ ולא העלה ארוכה לדבריו ועלה על דעתי שאולי טעות נפל בדבריו וצריך להיות דמאן לימא דהוי כמו קמחא דחיטי וכו' אלא שגם בחלק ל"ת בהל' חמץ כתב ג"כ לשון זה אות באות קשה לומר שבשני המקומות טעה הסופר. והנה נוכל לומר דמתחלה כשרצה לפרש דברי שמואל דלדיוקא קאמר קמחא דשערא למידק מיני' הא דחיטי בפה"א א"כ ע"כ דלא מיירי בקמח ממש דא"כ איך יברך בחיטי בפה"א והרי לא שייכא בזה בפה"א כמו"ש התוס' בד"ה קמחא דחיטי ע"כ מיירי שמואל בקלוי וכמו"ש התוס' ואפילו הכי דשערי שהכל אבל לבסוף דמסיק דשערי איצטרך דלא בימא דלא נברך עלוהי כלל א"כ מיירי בקמח ממש ולא למידק הא דחיטי אתי ולכך בין דחיטי ובין דשערי מברך שהכל אבל בקלוי איכא למימר דבין דחיטי ובין דשערי מברך בפה"א לרב יהודה ולרב נחמן שהכל אלא אף דמצינו לומר כן מ"מ לא מצינו לשום אמורא שאמר כן בפירוש ואיך קאמר הסמ"ג דאיכא מ"ד דמברך עליו בפה"א ועוד שהרי בפלוגתא דרב יהודה ור"נ מפורש קמחא דחיטי ואי פליגי גם בשעורי ה"ל למימר קמחא סתם וכך ה"ל למימר קמחא ר"י אמר בפה"א ור"נ שהנ"ב וממילא הוי משמע דבכל קמחא מיירי:

ונראה כאשר נשים לב לדברי רבינו אלפס שפסק כר"נ משום דלא רגילי אינשי לספויי קמחא והרא"ש הקשה עליו שהרי ר"נ גופא לא השיב לרבא טעם זה רק השיב דאי' לי' עלויי אחרינא ואומר אני דר"נ ור"י דפליגי בקמחא דחיטי בכל קמחא דחיטי מיירי בין קמח ממש ובין קמח קלוי ולכן לא הי' יכול ר"כ להשיב לרבא טעמו של הרי"ף דעדיין הי' קשה תינח קמח ממש אבל קמח קלוי מאי איכא למימר לכן השיב לו טעמא דעלויי אחרינא דשייך בכל קמחא אבל באמת פלוגתייהו בכל ענין וסובר הרי"ף ביון דלא רגילי לספויי קמחא א"כ כר"י ודאי לית הלכתא שהרי עכ"פ בקמח ממש לא מסתברי דברי ר"י ממילא הלכה כר"נ ועתה נבאר כונת הסמ"ג. ונראה דסבר הסמ"ג בקמחא דשערי דקשה לקוקייאני היינו קמח ממש אבל קמחא דקליות אף דשערי לא קשה לקוקייאני וסובר הסמ"ג דלא שייך לחלק בין חיטי לשערי אלא מטעם דחיטי אשתני לעלויי ושערי אשתני לגריעותא וגריעותא דידי' הוא משום דקשה לקוקייאני אבל בקלוי ליכא שום סברה לחלק בין חיטי לשערי ור"י ור"נ דאיפלגי בחיטי היינו משום דמיירי גם בקמח ממש ובזה מודה ר"י בשערי ורבא דאמר לא תפליג וכו' פי' דברי שמואל דקמחא דשערי איכא דמברך שהכל והיינו באינו קלוי מכלל דחיטי בפה"א ובחיטי ליכא לחלק בין קלוי לאינו קלוי כיון שגם שאינו קלוי אינו קשה לקוקייאני ודחי לי' ר"נ דהה"ד דחיטי והה"ד דשערי אפילו קלוי ושמואל בשערי איצטרך למימר דבכל גווני מברכין עלוהי אפי' באינו קלוי דקשה לקוקייאני אפ"ה כיון דמתהני מברך וממילא לר"י דסבר בחיטי בפה"א הה"ד בשערי בקלוי דלא שייך כלל לפלוגי בקלוי בין חיטי לשערי אלא דבחיטי בכל גווני סובר ר"י בפה"א אפי' בקמח ממש ובשערי יש חילוק ומ"ש הסמ"ג דקמחא דשערי איכא דמברך בפה"א כוונתו בקלוי:

שם אבל דשערי לא נברך עלי' כלל וכו' והא דסיים שמואל שמברכין עלייהו שהכל והרי עקר הרבותא הוא דטעון ברכה כלל וא"כ הוה לי' למימר מברכינן עלייהו ושלא לברך בפה"א אינו צריך לאשמועינן שהרי אפילו דחיטי לא מברכינן רק שהכל צריך לומר דבשביל קרא הוצרך למימר שהכל ולצדדין קאמר דלקרא חיא עקר הרבותא דמברכינן רק שהכל ולקמחא דשערי עקר הרבותא שמברכינן עליו:

שם אמר ר"י אמר רב צלף של ערלה בח"ל וכו' הנה הרי"ף פסק צלף זורק אביונות ואוכל קפריסין ולא הזכיר שום חילוק בין א"י לח"ל ותמהו עליו ועיין ברבינו יונה שנדחק בזה ונראה לפמ"ש המשנה למלך בפרק יו"ד ממ"א הלכה י"א בהביאו שם דברי התוס' דמאן דס"ל דקדושה שני' לא קידשה לעתיד ותרומה בזה"ז דרבנן הה"ד כלאים בזה"ז דרבנן אף בא"י וכתב המ"ל שם דהה"ד ערלה דקיי"ל בח"ל ספק מותר א"כ בזה"ז אף בא"י ספיקא מותר ולפי"ז נוכל לומר דהרי"ף ס"ל דלא קידשה לע"ל וממילא בזה"ז גם א"י כח"ל ולכך סתם הרי"ף דצלף של ערלה אוכל קפריסין והא דאמר רב צלף בח"ל לאו למעוטי א"י בזה"ז אלא למעוטי א"י בזמן הבית וא"ת מה דהוה הוה ולמה הוצרך רב לומר בח"צ י"ל דנקט כן דאי הוה נקט סתם צלף של ערלה אוכל קפריסין ה"א דודאי לאו פירא ולא נברך עלה רק בפה"א קמ"ל דווקא בח"ל ולמעוטי א"י בזמן הבית ולענין ברכה אין חילוק בין א"י לח"ל וכמו"ש התוס' במסקנא דשמעתין לקמן בד"ה והלכתא כמר וכו' ע"ש וכמו כן אין חילוק לענין ברכה בין בזמן הבית לזמן הזה וממילא מברכין בפה"ע אלא שהרי"ף מדויל ידי' משתלים דאיהו פסק ומדלענין ערלה לא פירא גבי ברכה נמי לא פירא ומברכין בפה"א א"כ הדרא קושי' לדוכתא דממ"נ פסק דלא כרב. אמנם אף דא לא תברא דכיון דדבר זה אם קדושה שני' קידשה לע"ל או לא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא ואיכא תנאי ואמוראי דסברי תרומה בזה"ז דאורייתא ועיין ביבמות דף פ"א ע"א ובתוס' שם בד"ה א"ל ר"י וא"כ איכא למימר דרב סובר תרומה בזה"ז דאורייתא והה"ד ערלה ולכך דייק צלף בח"ל דוקא בחיל אבל בא"י אין הלכה כדברי המיקל והרי"ף הכריע כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן ומינה דהה"ד ערלה בא"י בזה"ז דיני כח"ל ולכך סתם לומר צלף של ערלה זורק אביונו' ואוכל קפריסין אפי' בא"י:

אמנם הרמב"ם פסק דקדושה שני' שקידש עזרא קידשה לשעתה ולע"ל קדושת עולם כמבואר בדבריו בפ"א מהל' תרומות הלכה ה' ובסוף פ"ו מהל' בית הבחירה ופסק בפרק יו"ד ממ"ש הל' ג' הצלף חייב בערלה האביונות לבד אבל הקפריסין מותרות ולא חילק בין א"י לח"ל ודאי שקשה מימרא דרב שחילק בין ח"ל לא"י. ועלה בדעתי לומר דהרמב"ם לשטתו דאיהו פסק בפ"א מתרומות הלכה ך"ו דתרומה בזה"ז דרבנן ולא משום דנתבטלה קדושת עזרא אלא שלא נתקדשה כלל לענין תרומות אפילו בימי עזרא שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כמו בירושה ראשונה בימי יהושע וכמו שהן עתידין בירושה שלישית לא כמו שהיתה בימי עזרא ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן התירה עכ"ל הרמב"ם ודע דלא מצינו בתרומה בכל התורה שיהי' נזכר בה ביאה כלל ומה שפשוט בכל הש"ס שאין תרומה ומעשר בח"ל מן התורה היינו מ' שהוא מצוה התלוי' בארץ או משום דכתיב דגנך וא"כ לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים ונתן טעם לפטור תרומה בזמן ב"ש מ' שנאמר כי תבואו והיכן נזכר כי תבואו בתרומה. ואמנם הכ"מ שם כתב שהרמב"ם יליף תרומה מחלה ובחלה כתיב בבואכם וחלה איקרי תרומה ע"ש בכסף משנה. אלא דלפ"ז הרמב"ם שכ' שנאמר כי תבואו ובחלה לא נאמר כי תבואו רק בבואכם. אמנם כוונת הרמב"ם שאין בזה דקדוק ואין חילוק בין בבואכם לכי תבואו ובכ"מ שהוזכר ביאה היינוביאת כלם ודלא כמשמעות הגמרא במס' כדה דף מ"ז ע"א אלו נאמר כי תבואו וכו' וע"ש בתוס' בד"ה ל"ג אלו נאמר וכו' דמשמע שם דכי תבואו ביאה חשובה משמע והגם שדברי התוס' שם בד"ה לא כולהו סליק משמע דבבואכם משמע יותר ביאת כולם מכל יושביו דכתיב גבי יובל והרי גבי יובל מלבד מה דכתיב כל יושבי' כתיב בתחלת הפרשה כי תבואו וא"כ מוכח דכי תבואו לאו היינו ביאת כלם מיהו כ"ז מביא ההכרח לדברי ר"ת שס"ל דיובל בזמן בית שני מן התורה וכמו"ש התוספת שם אבל הרמב"ם שהעתיק בהל' תרומות הנ"ל שנאמר כי תבואו ביאת כלכם הרי משמע מדבריו דגם כי תבואו הינו ביאת כלם ומה דאיצטרך למיכתב ביובל לכל יושבי' בזמן שכל יושבי' עלי' אף דכבר כתיב בתחלת הפרשה כי תבואו היינו להורות שאף קודם שגלו גלות נבוכדנצר ועדיין לא בטלה קדושת הארץ משקדשה בימי יהושע מ"מ תכף כשגלו מקצת שבטים ע"י סנחריב בטל היובל ולפי דברינו הללו הדבר פשוט דלדעת הרמב"ם קדושת שביעית בימי ב"ש הי' רק מדבריהם ועיין ברמב"ם ריש פ"ט מהל' שמטה ויובל. ועיין בדבריו בפ"ד משמיטה ויובל הל' כ"ה ועיין בכ"מ שם שהאריך מאוד ולפמ"ש בודאי כוונת הרמב"ם במה שכתב בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית היינו מדבריהם ומעתה לפ"ז גם גבי ערלה כתיב כי תבואו וא"כ לדברי הרמב"ם ערלה ג"כ אפילו בימי עזרא לא נהגא אף בא"י רק מהלכה למשה מסיני כמו בח"ל וא"כ שפיר פסק דצלף אוכל הקפריסין ולא חילוק בין א"י לח"ל שאף שלדידי' לא בטלה קדושת עזרא מ"מ היינו לשאר חובת קרקע אבל ערלה הרי היא כתרומה וחלה דבעינן ביאת כלם ולזה לא נתקדשה כלל בימי עזרא ורב דמחלק בין א"י לח"ל איכא למימר דס"ל כרבנן דבי רב שם בנדה דלא ס"ל דבבואכם היינו ביאת כלכם ואף גם בזה דלא בטלה ירושה שני' שבימי עזרא ג"כ ס"ל כר' יוסי וממילא מחלק בין א"י לח"ל אבל הרמב"ם ס"ל כרב הונא ברי' דר"י דבואכם ביאת כלכם והה"ד כי תבואו.. אלא דקשי' דא"כ למה שם בפ"י ממ"ש הל' ד' בנוטע לרבים חילק הרמב"ם בין א"י לח"ל וג"כ הטעם משום דפליגי בין ר"י וחכמים בפ"ק דערלה ולכך היקל הרמב"ם בח"ל דכל המיקל בארץ וכו' והחמיר בארץ א"כ מכלל דס"ל דערלה בא"י גם עתה מן התורה ואולי כוונת הרמב"ם בארץ כשיבנה המקדש והרי גם בהל' תרומות הזכיר כמה דברים שכתב בהם מן התירה והיינו על כרחך לדידי' הוא כשיבנה המקדש ואף שאז יבוא מורה צדק ויכריע אם הלכה כר"י או כרבנן כראה דמסתמא הלכה כרבנן דנוטע לרבים חייב אלא דעכשיו כיון שהכל בח"ל לענין ערלה סמכינן על היחיד אבל לעתיד נעשה כדין ומ"ש בפ' יו"ד ממ"א הל' ט"ו שבא"י נוהג נטע רבעי בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית וכן מ"ש בהל' י"ז כיצד פודין פירות נ"ר בזמן הזה וכו' נראה שמדרבנן תקנו עתה נטע רבעי בא"י אף שאינו נוהג בח"ל כשם שתיקנו תרומה בא"י בזה"ז אף שלא תיקנו בח"ל. והנה לפמ"ש לעיל לומר סברה דערלה גם בא"י אינה מן התירה מ' דבעינן ביאת כלכם דבר זה שיך בערלה אבל כלאים דלא נאמר בו ביאה והא דאינו נוהג בח"ל הוא מדכתיב שדך למעוטי ח"ל כמבואר בקידושין דף ל"ט ע"א א"כ כיון דחזקה שהחזיקו בימי עזרא לא בטלה כמבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל א"כ כלא ם בימי עזרא נקרא שדך דלענין כלאים ודאי דלא בעינן ביאת כלכם שלא נזכר בו ביאה א"כ לשטה זו כלאים בא"י בזה"ז מן התורה וערלה הלכה ויבואר אח"כ מה שרצינו לבאר בזה:

שם ונימא הלכה כר"ע הנה יפלא דקארי לה מה קארי והלא ראה דרב דייק באמרו צלף בח"ל וכו' דאין לומר לרבותא נקט ח"ל דאפילו בח"ל האביונות אסורים דא"כ הוה לי' למימר אפילו בח"ל ועוד דגם אם הוה אמר סתם צלף זורק אביונות ואוכל קפריסין הי' כולל בין א"י ובין ח"ל ומדדייק בלשונו צלף בח"ל ממילא בא לומר דוקא בח"ל ואיך יוכל להחליט מאמר הלכה כר"ע סתם והלא ריע עצמו אינו מחלק בין א"י לח"ל ונראה שהמקשה הזה עלה על דעתו כמו שסבר רבינא לקמן דגם ב"ש במקום ב"ה אמרינן כל המיקל בארץ ולפ"ז גם אביונות ראוי להתיר כיון שהוא מדברי סופרים בח"ל ראוי להקל כב"ש אמנם טעמי' דב"ש מפני שהוא ספק אילן וספק ירק וכבר נודע דאף דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ אם איכא תרי לישני בשל סופרים ובכל חד איכא קולא וחומרא צריך למיעבד תרווייהו לחומרא דתרווייהו לקולא אי אפשר דסתרי אהדדי וכמבואר במס' ביצה בסוגיא תבלין נידוכין ע"ש בדף י"ד ע"א בתוס' ד"ה א"ב והנה כשם שערלה בחיל ספיקו להקל כן הכלאים כמבואר במשנה סוף פ"ג דערלה ומעתה צלף בח"ל איך יורה המורה כאשר יושאל לענין ערלה יורה לקולא שהוא ירק ואם יושאל ע"ז הצלף עצמו אם מותר ליטע אצלו כרם ולאכול הפירות ג"כ מוכרח להורות לקולא שהוא אילן והוה תרי קולא דסתרי אהדדי וע"כ צריך להחמיר בשניהם וכ"ז בח"ל ששם בין ערלה בין כלאים ספקו להקל אבל בא"י לפמ"ש לעיל דבערלה בעינן ביאת כלכם וא"כ גם בא"י ערלה מד"ס אבל כלאים בעינן רק שיהי' שדך וכרמך וא"כ בא"י כלאים מן התורה וא"כ מורין שם בהלכה דלענין ערלה ספיקא לקולא כספק ערלה בח"ל ולענין כלאים ספיקא לחומרא דהוה ספק דאורייתא וא"כ יש לנו קולא לענין ערלה בא"י יותר מבח"ל דבא"י אוכל ג"כ האביונות דח"ל ספק שמא ירק וכב"ש ובח"ל ע"כ זורק אביונות דהוה תרתי דסתרי עם כלאים וא"כ עלה ע"ד המקשן כסברתי דכי תבואו היינו ביאת כלכם וא"כ גם בא"י ספיקו להקל והיא גופא קשיא למה אמר רב בח"ל אע"כ דכך הוא כוונת רב בח"ל אוכל רק הקפריסין וזורק האביונות ובא"י אוכל גם האביונות דסומך על ב"ש. ושם בא"י ליכא תרתי קולי דסתרי דהינו כלאים וערלה דבא"י כלאים דאורייתא. (ודע דלפמ"ש הכ"מ בפ"ה מהל' כלאים הל' ג' דלהתוס' והר"ן ירק בכרם אינו אסור מן התורה א"כ צלף בא"י לענין כלאים לב"ש ג"כ לא הוה רק ספיקא דרבנן. אמנם קשי לי' לסברה זו דירק בכרם אינו רק מדרבנן א"כ מאי מקשה הגמרא בקידושין דף ל"ח ע"ב ואלו גבי כלאים תנן כרם הנוטע ירק וכו' אלא לדידך וכו' ולסברת התוספת מאי קושיא דשאני ירק בכרם דאפי' בא"י הוא מדרבנן לכן הקילו בו בח"ל יותר מאשר הקילו גבי ערלה דערלה אף שהוא בח"ל מדרבנן מ"מ בא"י הוא מן התורה לשטת התוס' בודאי דלדידהו כי תבואו לא משמע ביאת כלכם ונסתר קושי' הגמרא וכדמשמע בסוגיא דשמעתין דדבר שהוא בא"י מן התורה ראוי להחמיר בו אף בח"ל יותר מדבר שהוא בא"י מדרבנן כדמפליג בשמעתין בין ערלה למעשר וצ"ע.) וא"כ בא"י גם האביונות מותרים זה עלה ע"ד המקשה ולדידי' הי' פשוט דאם אמרינן הלכה כדברי המיקל גם ב"ש במקום ב"ה בכלל וממילא הי' קשה לו א"כ היא גופא קשי' למה נקט רב היתר הקפריסין בח"ל שהוא כר"ע יותר ה"ל למימר בפי' היתר האביונות בא"י והכי ה"ל למימר צלף בא"י אוכל גם האביונות וממילא הוי דייקינן מדיוקא דבח"ל האביונות אסורים מדנקט בלשון דוקא צלף בא"י דאי לרבותא ה"ל למימר צלף אפי' בא"י אוכל האביונות וכו' אלא לדיוקא דבח"ל אביונות אסורין משום דהוה תרתי קולי דסתרי וממילא היה ידעי' דקפריסין מותרים בח"ל מק"ו אם סמכינן על ב"ש במקום ב"ה ק"ו על ר"ע במקום ר"א ומתוך כך הי' סובר דרב לאו ספקא אתי לאשמועינן שזה כבר שנינו במשנה ספק ערלה בח"ל מותר אלא רב דבר שהוא ודאי היתר אתי לאשמועי' ואוכל הקפריסין לאו משום ספק אלא דודאי הלכה כר"ע ונקט ח"ל משום זורק אביונות דבא"י אפילו אביונות מותרים ולכך הקשה מברייתא דמברכין על קפריסין בפה"ע וכן הקשה דנימא הלכה כר"ע והתרצן חידש לא כשעלתה על דעתך אלא רב דוקא בח"ל התיר קפריסין וחידש לו דערלה בא"י דאורייתא דכי תבואו לאו ביאת כלכם משמע:

שם ונימא הלכה כר"ע בח"ל דכל המיקל וכו' עד ה"מ מעשר דבארץ גופה מדרבנן. הנה לפי שטחיות המשמעות של הקושיא והתירץ משמע דבמעשר גופא ג"כ אינו פוסק רב כר"ע רק בח"ל והיא גופא קשי' כיון דבארץ גופה הוא מדרבנן ולמה אינו כדאי ר"ע לסמוך עליו באיסור דרבנן ועוד מהי תיתי למימר ה"מ דמעשר וכו' אבל ערלה וכו' נגזור וכו' והלא משנה שלימה ספק ערלה בח"ל מותר הרי מפורש שאף שהוא בארץ מן התורה אפ"ה הקילו בח"ל ולחלק בין ספק מציאות דהיינו ספק אם עבר עליו ג' שנים או שיש כאן זקנות ונטיעות ובין ספק פלוגתא מי יכריחנו לומר שיש חילוק בזה ונראה דבאמת במעשר הלכה כר"ע לחלוטיןמשום שהוא מילי דרבנן והלכה כדברי המיקל אלא כוונת הגמרא דאי הוה אמר סתם הלכה כר"ע לא היינו אומרים שהוא ספק אלא שהכריע בודאי כר"ע וממילא אפי' ערלה בא"י כמי וע"ז הקשה ונימא הלכה כר"ע בח"ל וכו' ואין הכוונה על מעשר רק הכוונה שממילא נדע שאמרו בח"ל הכוונה על ערלה דבמעשר אין חילוק בין ארץ לח"ל כי אידי ואידי דרבנן וע"ז משני דאי הוה אמר בפירוש הלכה כר"פ בח"ל אז ע"כ היינו טועים ולחלק במעשר גופי' בין ארץ לח"ל שבח"ל הוא תרתי דרבנן מצד פירות האילן ומצד ח"ל ואו ע"פי הכרח היינו אומרים להחמיר בערלה אפי' בח"ל דערלה בח"ל הוא כמעשר בארץ ואף ששנינו ספק ערלה וכו' ע"כ היינו מוכרחים לחלק בין ספק מציאות לספק פלוגתא דתנאי ומה שיצינו לבאר בזה הוא לפרש קושיית הגמרא ע"ב ותיפוק לי' דהוי שומר לפירי ויבואר במקומו:

שם גבי מעשר אילן דבארץ גופה מדרבנן. רש"י פי' דלא חייבה תורה אלא דגן תירוש ויצהר וכו' ובאמת זו היא שטת רש"י ותוס' והראב"ד דכל מעשר פירות הם רק מדרבנן ואמנם שטת הרמב"ם דכל מעשר פירות הם מן התורה כמבואר בדבריו בפ"ב מהל' תרומות ולדבריו צריך לפרש מה שאמרו כאן דבארץ גופה מדרבנן היינו בזה"ז ולפי זה מפורש בגמרא דמעשר בזה"ז הוא מדרבנן כמו תרומה ואנן חזינן לרבינו הגדול דלא ברירא לי' כל כך אם מעשר דינו כתרומה לענין זה שהרי בסוף פ"א מהל' תרומה כתב התרומה בזמה"ז וכו' אפי' בימי עזרא אינה מן התורה וכו' שאין לך תרומה של תורה וכו' ובזמן שכל יושבי' עלי' וכו' וכן יראה לי שהה"ד במעשרות שאין חייבים בזה"ז אלא מדבריהן כתרומה עכ"ל הרמב"ם הרי שבמעשרות תלה בדבר ביראה לי מכלל שלא מצא הדבר מפורש בגמרא וקשה הרי לשטתו הוא מפורש כאן ונלע"ד פירוש דברי הגמרא כאן הוא דאיכא למימר דקפריסין מספקא לי'. אם הוא פרי או לא ובכל הספיקות הדין דמוקמינן על החזקה וא"כ לענין מעשר הרי מתחלתו קודם שנגמרה מלאכתו למעשר הי' מותר וממילא ראוי לאוקמי בקפריסין בחזקת היתר ולומר שלא נתחייב בגמר מלאכתו לפי שאינו פרי אלא דתינח שיש לו חזקת היתר לענין אכילת עראי אבל לענין אכילת קבע אין לו חזקת היתר שהרי גם קודם שנגמר מלאכתו אסור באכילת קבע אלא שאיסור זה של אכילת קבע קודם גמר מלאכתו הוא רק מדרבנן ועיין ברש"י ותוס' במס' פסחים דף ט' ע"א גבי חבר שמת וכו' ונמצא לענין איסור תורה יש לו חזקת היתר וראוי להתיר הספק רק לענין איסור דרבנן אין לו חזקת היתר וזהו כוונת הגמרא כאן דבארץ גופה מדרבנן היינו לענין שלא יהי' לו חזקת היתד הוא רק דרבנן אבל ערלה הרי אמרינן לקמן בסמוך דכל האילנות משיוציאו ולא הי' לו חזקת היתר כלל וא"כ בארץ הוא ספיקא דאוריתא בלי שום חזקת היתר ומה דקאמר דבארץ דאורייתא היינו ספיקא דאורייתא:

שם ולעביד מר כב"ש וכו' לכאורה קשה מה בעי רבינא זה ממר בר רב אשי והלא איהו כרב עביד דאמר בהדי' זורק אביונות ואם קשה לי' לרבינא ה"ל להקשות על מימרא דרב יהודה אמר רב. ואמנם נלע"ד דהרמב"ם פסק שכל הספיקות אין להם עקר מן התורה וכל ספק מותר מן התורה ומה שקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן והרשב"א בתהה"א דף ק"ב הקשה עליו מה דאמרי' גבי עולה בקידושין דף ל"ט ע"א והתניא ספק ערלה וכו' א"ל כך נאמרה ספיקא מותר ואי כדברי הרמב"ם איך שייך לומר הלכה מסיני להתיר ספק והלא כל הספיקות מדאורייתא מותרים ועוד הקשה ממה דאמרי' בקידושין דף ע"ב ע"א חד למישרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ואי כדעת הרמב"ם ל"ל למשרי שתוקי והלא כל הספיקות מותרים. ועל קוש' זו האחרונה תירץ מהר"י טראני דקרא אתי למשרי שתוקי בממזרות ובישראלית אף דממ"נ חדא אסורה לי'. ואומר אני דגם ספק ערלה איכא למימר דאתי קרא להתיר אפי' איכא תרתי דסתרי כגון שאמר קונם נטיעה זו עלי אם היא כבר בת ג' שנים ואי לאו איסור ערלה הי' מותר מן התורה מצד נדרו שהוא ספק שמא עדיין אינה בת שלש ועתה ע"י איסור ערלה אסור ממ"נ שיש כאן או איסור ערלה או איסור נדר וכן צלף בכרם בעודו בשני ערלה אסור בממ"נ אם מצד כלאים ואם מצד ערלה ואתי קרא להתיר ספק ערלה אפי' בכה"ג וכ"ז למ"ד הלכה למשה מסיני וא"כ היא גופא קשי' למה ספק ערלה מותר בח"ל וצריך לומר שכך היתה ההלכה וקשה וכי שייך בסיני למשרי ספיקא והלא כל הספיקות מותרי' וצריך לומר אפי' בסתרי אהדדי אבל למ"ד הלכות מדינה אי"כ לא היתה בזה שום הלכה מסיני רק דספיקא מותר משום דהוה ספיקא דרבנן וא"כ היכי דאיכא דסתרי צריך למיעבד תרווייהו לחומרא וכמו"ש למעלה ומעתה הכל ניחא דמרא דשמעת' בתחלת הסוגי' משמי' דרב הוא רב יהודה ואיהו אמר הלכות מדינה וא"כ אין כאן קושיא ונעביד כב"ש די"ל דספק ערלה כזה גם לב"ש אסור לפי שאין לומר ספיקא דרבנן לקולא משום דלענין כלאים הוא ג"כ ספיקא דרבנן וצריך אתה להורות להיפך וסתרי אהדדי וצריך למיעבד תרווייהו לחומרא אבל למר בר רב אשי הקשה שפיר דאיהו מסתמא קאי אליבא דהלכתא ור' יוחנן ס"ל שם בקידושין הל"מ והלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל וא"כ לר' יוחנן צ"ל שכך היתה הל"מ להתיר ספיקא וצריך לומר אף היכי דסתרי אהדדי א"כ הקשה שפיר ונעביד כב"ש דמיקל טפי:

ובדרך אחר נ"ל ונתרץ ג"כ קושיית הרשב"א הנ"ל שהקשה לשטת הרמב"ם למה כאמר בערלה הלכה להתיר ספיקו ונלע"ד שההלכה באה להתיר אפי' בפרדס שרובו נטיעות ומיעוטו זקינות ובכל התורה אף שלהרמב"ם ספיקו לקולא אבל ברוב איסור וודאי שאסור מן התורה דרובה דאורייתא ובאה ההלכה בערלה להתיר הספק אף במקום שיש רוב איסור והנה התוס' לקמן דף נ"ב ע"א בד"ה ור"י כתבו הטעם דהלכה כב"ה יותר מר"א שהרי בעובדא דתנורו של עכנאי יצאה ב"ק הלכה כר"א ותירצו התוס' דב"ה הוה רובא נגד ב"ש והיתה הב"ק כהלכתא שהרי כתיב אחרי רבים ומעתה אני אומר שזה הי' סברת רבינא בערלה לסמוך אף על ב"ש משום דכאן מוכח דספיקו להקל אף נגד הרוב ומינה דאף ב"ש נגד ב"ה מקרי ספק והתרצן חידש לו דב"ש במקום ב"ה אינו משנה כלל וכ"ז למר בר רב אשי דקאי ודאי אליבא דהלכתא כר' יוחנן דהלכה ל"מ אבל בריש סוגיין דמרא דשמעתא רב יהודא ולדידי' הלכות מדינה ודאי דמיעוט נגד הרוב לא מחשב ספק ולכך לא הי' קשה לו דניעבד כב"ש וק"ל:

רש"י ד"ה דאשתני וגרע וכו' האי וגרע שנכתב רש"י אין רצונו שגרע בטעם אלא וגרע היינו שגרע וירד ממדרגתו לענין ברכה שבעודו חטה הי' מברך עלי' בפה"א ועכשיו דאשתני גרעא ברכתו מברכה פרטית לברכה כללית שהוא שהכל ועיין בדברינו בסוגיית הגמרא בזה:

ד"ה ערלה בח"ל. מדברי סופרים היא לכאורה קשה הלא בקידושין דף ל"ח ע"ב איפלגי אמוראי בהא דערלה בח"ל הלכה אם הוא הלכה למשה מסיני או אם הוא רק הלכת מדינה ומי הכריח לרש"י כאן להכריע דערלה היא מד"ס והרי גם למאן דס"ל שהיא הל"מ אעפ"כ ס"ל שספיקו לקולא שכך היתה ההלכה בסיני להקלו בספיקו ונראה דרש"י הוכיח זה כאן מסוגיית הגמרא דקאמר ה"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופה דרבנן וכו' דלכאורה קשה מי הכריחו לכנוס בפרצה דחיקה כזה לתלות טעם החומרה בח"ל מחמת שבארץ הוא מן התורה הלא עדיפא מזה איכא לתלות החומרא בערלה בחיל יותר מבמעשר שמעשר עכ"פ בח"ל הוא מדרבנן וערלה הוא אף בח"ל הלכה למשה מסיני אלא ודאי דסוגיא דכאן אזלא בשטת מאן דס"ל הלכות מדינה אלא אף דסרה התלונה מעל רש"י אבל תשוב התלונה על סוגיית הגמרא למה לא אמר דבערלה הוה אמינא להחמיר אף בח"ל משום שהוא הלכה למשה מסיני ונראה משום דמרא דשמעתא כאן הוא רב יהודה ורב יהודה עצמו אמר שם בקידושין הלכות מדינה ואף דשם אמרה משמי' דשמואל וכאן הוא מימרא דרב יהודה משמי' דרב מ"מ אם איתא דרב חולק וס"ל הלכה לממ"ס לא הי' רב יהודה שם בקידושין אומר משמי' שא הלכות מדינה דהרי הלכה כרב באיסורי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף