צל"ח/ברכות/לב/א

צל"ח ברכות לב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ל"ב ע"א

משה הטיח דברים וכו' שנאמר ויתפלל וגו' אל תקרי וגו'. עיין מהרש"א בח"א ובשאר מפרשים שכלם נתקשו מה הטחת דברים מצינו למשה במתאוננים ומה הכריחו לר"א לומר אל תקרי וכו'. ונלע"ד דבהאי קרא לא נזכר כלל מה היתה התפלה ועיין בפ"י מיש בזה. ולי נראה דקאי על מה שלמעלה ממנו דכתיב ויצעק העם אל משה שהם כאשר בערה בהם האש צעקו אל משה שיעזרם ואותן הדברים שהמה צעקו אל משה הטיח משה הדברים כלפי מעלה כלומר אין צרכיהם תלוי בי רק עליך שאתה אביהם והרי זו כמו בפרשה שאחרי' שם שאמר משה האנכי הריתי לעם הזה וגו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כן כאן השליך דברי בקשתם על ה'. ולכן פירש רש"י כאן הטיח לשון זריקה. ולעיל גבי חנה ואלי' שהטיחו דברים וכו' לא פירש כלום כי שם אפשר לפרש שדברו קשות. אבל כאן לא דבר משה מאומה רק דבריהם של ישראל וצרכיהם השליך מעליו המשא וזרקו כלפי מעלה וכן גבי לוי שהטיח דברים כלפי מעלה פירש"י במס' סוכה דף נ"ג ע"א יטיח יזרוק וכו' לפי שגם לוי אמר עלית וישבת לך במרום ואי אתה משגיח על בניך ג"כ השליך צרכי ישראל על אביהם שבשמים:

שם מאי לך רד נלע"ד דהוקשה להם דהוה ליכתוב רד לחוד ומאי לך רד ולכן דרשו לך הוא לשון לך בקמץ תחת הלמ"ד מגדולה שנתתי לך מזה רד מגדולתך אי נמי הוקשה להם דלך רד משמע שצוהו לירד תיכף והרי אחר זה שוב נאמר אמירה חדשה ויאמר ה' וגו' ראיתי את העם וגומר ועתה הניחה לי וגו' וגם משה לא ירד תיכף כי התפלל תחלה כמו שנאמר שם ויחל משה. ואם הק"בה צוהו לירד ח"ו שיעבור משה על גזירתו של הק"בה לכן דרשו רז"ל דהאי רד אינו ירידה מן ההר רק ירידה מגדולתו. עוד נראה שהוקשהלהם דהאי ענינא תחלתו קשה וסופו רך שתחלת הענין וידבר ה' אל משה וידוע שדיבור הוא לשון קשה וסוף הענין ויאמר ה' וגו' ראיתי את העם וגו' ואמירה הוא לשון רכות. ואמנם כך דרכו של הק"בה שופך חמתו טרם שיגיע העונש על ישראל כי אם ח"ו ישפוך חמתו על ישראל לא יוכלו לעמוד והוא ע"ד דכתיב במגלת קינות כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון שג"כ פירושו שבזה כלה חמתו במה שהצית אש בציון אבל אם הי' שופך חמתו על ישראל לא הי' שום תקוה וכן כאן במעשה העגל השליט מדת הדין הקשה במשה שזכותו רב מאד ויכול לעמוד אף במה"ד הקשה כאשר באמת לא הי' ח"ו למשה שום כליון רק בירידתו מגדולתו לפי שעה ושוב כאשר שקטה אש של חמה קצת שוב התחיל עם ישראל במדה"ד הרפה ויאמר וגו' ראיתי את העם וגומר לשון אמירה ולא לשון דבור. ובנוסחא שלפנינו בגמרא נרשם בטעות כי התחיל ויאמר ה' אל משה לך רד מאי לך רד ובאמת כאן לא כתיב ויאמר רק וידבר וכך ראוי להיות הנוסחא וידבר ה' אל משה לך רד מאי לך רד והוקשה להם דקאמר וידבר שהוא לשין קושי ולא מצינו כאן שום דבר קשה. לכן דרשו רד מגדולתך. ומשה רבינו בתחלה לא ידע שקושי הדבור ה' לטובת ישראל אדרבה למד ק"ו אם עליו גבר הכעס ק"ו על העם לכך תשש כחו ולא ה' לו כח לדבר עד ששוב ראה שאמירה שני' היתה בלשון ויאמר ואז אמר לו הק"בה הניחה לי ואז הבין כי רצונו של הק"בה שיתפלל מיד נתחזק. והרי"ף בע"י נדחק בזה ובמ"ש ניחא דמייתי כאן קרא דפרשת עקב הרף ממני וגו' ולא דרשו זה מקרא דועתה הניחה לי דפרשת כי תשא ידרוש מיני' בסמוך דרשה אחריתא לומר שתפסו משה בבגדו והיינו משום דכאן כיון שראה שמתחלה דבר הק"בה לשון דיבור ולבסוף בלשון אמירה כבר היא גילוי דעת למשה שיתפלל עליהם ולכן דרשו כאן קרא דהניחה לי לומר שתפסו משה להק"בה כביכול וכו' משא"כ בפרשת עקב כתיב גם קום רד בלשון ויאמר ואין בין אמירה לאמירה דרשו נתינת הרשות להתפלל מן הרף ממכי. ועיין מהרש"א בח"א:

שם מלמד שתפסו משה להק"בה כאדם שתופס חבירו בבגדו ואמר איני מניחך וכו'. הנה דברים הללו הם רק לסבר את האוזן. ואעפ"כ ראה חכמת לשונם איך דקדקו אפי' בדברים שהם לשבר האוזן דברו להרחיק הגשמית בכל מה דאפשר ולא אמרו כאדם שתופס את חבירו סתם אבל שתופס חבירו בבגדו. ורצונם בזה כי הבגדים שאדם לובש מורים על מה שבלבו כי אם הוא שעת חדוה ושמחה לובש בגדי חופש ואם הוא שעת צער ואבל לובש שחורים בגדי אבל וחוגר שק. ואם הוא שעת מלחמה לובש בגדי נקם חרב וחנית. כך הק"בה בו אין שום שינוי אבל השינוי הוא כביכול במדותיו שהם משתמש בהם הכל לפי המקבלים משתנין המדות ואם הוא שעת רצון שבריותיו עושים רצונו ומעשיהם עולים לריח ניחוח לפניו לובש בגדי רצון וחסד לבושא בתלג חיור ואם ח"ו הבריות מכעיסים לפניו במעשים רעים והוא שעת הזעם לובש כביכול בגדים המורים על מדת הדין ועל הרוגז מדוע אדום ללבושיך וכ"ז לשבר האוזן ומדותיו מכונים בשם לבושיו ואין לך שעת זעם כשעת העגל ואז כביכול נשתמש במדה"ד בגדי נקם ומשה רבינו לא הניח האף והחמה שהמה שלוחי מדה"ד לצאת פן ח"ו יהי' כליון בישראל. וזה שאמרו שתפסו משה להק"בה כאדם שתופס חבירו בבגדו כך משה תפס בבגדי נקם והיינו מדה"ד הקשה ואמר איני מניחך עד שתמחול להם:

שם כסא שלרגל אחד וכו'. ואף שגם משה הוא מזרעם של אבות וא"כ יהי' לפניו כסא של ארבע רגלים ומהרש"א בח"א נדחק. ולענד"נ שמשה רבינו כך אמר שהאבות יהי' להם כעס עליו על שלא התחזק בתפלה עבור זרעם ולא ירצו שיגין זכותם על זרעו וממילא לא ישאר לזרעו רק כסא של רגל אחד. ובזה ג"כ ניחא גם סיום דברי משה שאמר ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבות ורצונו בזה ממ"נ אם יחר להאבות עליו ממילא לא ישאר רק כסא של רגל אחד ואם המה יעברו על מדותם ויתפללו על זרעו יהי' לו בושת פנים שהמה מגינין על זרעו והוא לא הגין על זרעם. ועפי"ז נלע"ד לפרש דברי ר"א במאמר הסמוך שעמד בתפלה לפני הק"בה עד שהחלהו ועיין מהרש"א שלא ידע לפרש מהו שהחלהו. ולפמ"ש הוא לשון התחלה כאלו הוא תחלה שנקרא שם ה' עליו אלקי משה כלומר שאם אתה מכלה זרעם של אברהם יצחק יעקב שוב לא יקרא שמך אלקי אברהם יצחק יעקב וישאר רק כסא של רגל אחד אלקי משה וזהו שכתיב כאן ויחל משה וגומר את פני ה' אלקיו כלומר שהוא אלקיו ואינו בקרא שוב אלקי האבות אם ח"ו לא יזכור זכותם לזרעם:

שם דברים שאמרת לי וכו' הלכתי ואמרתי להם וכו' הכוונה בזה למ"ש רבינו הגדול בהקדמתו לפירוש המשנה שמדה טובה שמבטיח הק"בה ע"י נביא לעולם אי אפשר שלא תתקיים ואין החטא גורם לבטלה ומה שאמרו וירא יעקב שנתיירא שמא גרם החטא היינו הבטחה שמבטיח הק' בה להאדם בעצמו כמו יעקב שהבטיחו הק"בה והנה אבני עמך בזה נתיירא שיגרום החטא לבטל ההבטחה אבל מה שמבטיח ע"י נביא לעולם אינה מתבטלת. וזהו הי' טענתו של משה דברים שאמרת לי לך לאמור להם הלכתי ואמרתי בשמך לכך א"א שתתבטל ע"י שום חטא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף