צל"ח/ברכות/כא/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
והאמר ריב"ל מנין לב"ק וכו' יל"ד לפי דעת המקשה כאן סובר ריב"ל דטבילת ב"ק לדברי תורה היא מן התורה א"כ קשה איך נמנית טבילת ב"ק בעשר תקנות שתיקן עזרא ובמס' ב"ק דף פ"ב ע"ב הקשה בגמ' טבילה לב"ק דאורייתא היא דכתיב ואיש כי תצא ממנו וגו' ומשני דאורייתא לתרומה וקדשים ואתא עזרא ותיקן אפי' לד"ת והתוס' שם בד"ה אתא איהו וכו' כתבו והא דדריש בפרק מי שמתו מדכתיב והודעת לבניך וגו' אסמכתא בעלמא היא דהא עזרא תיקן וזה ניחא למסקנא דכאן. אבל המקשה כאן שהקשה על ר"י הרי שסבור שדרשה גמורה היא קשה וכי לא הי' בקי בי' תקנות שתיקן עזרא. ודוחק לומר שהי' סבור דריב"ל פליג וסובר שלא תיקן עזרא דבר זה כמו"ש התוס' שם בב"ק אליבא דריב"ב. ונראה דדעת המקשה היא דהקשה דריב"ל היא לתורה שבכתב וכמו דפליגי באמת תנאי לקמן דא כא תנאי דסברי שמציע את המדרש ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו וה' סבור המקשה שזהו מן התורה מדרשה דריב"ל דומיא דהר חורב ששמעו עשרת הדברות ושומע בעונה כמו"ש התוס' לעיל דף ך' ע"ב בד"ה כדאשכחן בסיני יעו"ש ואתי עזרא ותיקן אף למשנה ולגמרא:
שם משמשת וראתה דם למאן קתני לה. לפמ"ש התיו"ט לקמן בסוף הפרק במשנה זו דאיצטרך למתני משמשת להורות שטמאה אף בלא פליטה צריך לומר דקושי' הגמרא כאן למאן קתני לה שראתה נדה:
תוס' ד"ה עד שלא יגיע ש"ץ וכו' אבל אין נראה שבשביל מודים דרבנן וכו' שזה לא מצינו לו עקר בגמ'. כוונת התוס' שלא מצינו לו עקר בגמרא שיהי' זה תקנת חכמי' שיאמרו מודים דרבנן. ומה שאמרו במס' סוטה דף מ' ע"א בשעה שש"ץ אומר מודים העם מה הם אומרים הפירוש שהעם מעצמם אומרים כן אבל לא שחכמים תיקנו להם זה ודומיא דהא דאמרי' שם באותו סוגיא בדף ל"ט ע"ב בשעה שהכהנים מברכין את העם מה הן אומרים שג"כ הכוונה שהעם מעצמם אומרים כן וכדפירש"י שם שיראו מסבירים פנים וכו' והרי בזה ודאי אינו תקנת חכמים לחיובא שהרי בדף מ' ע"א אמר רב חנינא בר פפא תדע דבמקדש במי לא מבעי' למימרינהו וכו' ואי ס"ד דתקנת חכמים היא לחיוב איך שייך לפלפל אם ראוי לאמרם או לא א"ו שהוא רק מנהג העם ואף שרש"י שם בדף מ' בד"ה אינו אלא טועה שלא נתקנו לומר אלא לכבוד השם ע"ש נלע"ד דנתקנו לאו דוקא. וגם לו יהי' דעת רש"י שנתקנו אבל התוס' נלע"ד שהם סוברים שהוא רק מנהג העם מעצמם ולכן כתבו כאן שלא מצינו לו עקר בגמ'. ובחנם הקשה עליהם מהרש"א מסוגי' דסוטה:
בא"ד ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוה הפסקה וכו'. עיין בדברינו לעיל דף ך' ע"ב בדברי רבינא דסובר הרהור כד"ד אם הה"ד לענין ברכה לבטלה אם הרהר ברכה בלבו אם עובר על לא תשא ושם ביארנו דברכה לבטלה נפקא לן מל"ת ובעינן שיוציא בשפתיו יע"ש בדברינו. ועכשיו יש לדין לענין שומע כעונה אם אחד מסופק על ברכה אחת אם כבר יצא או לא אם רשאי לשמוע מחבירו המחויב ברכה זו בשעה שמברך ולכוין להיות שומע כעונה והנה לפי דברי ר"ת ור"י אינו רשאי דשמא כבר יצא ועתה שהוא שומע להיות כעונה הרי כמברך לבטלה וכאן לא שייך סברה שכתבתי לעיל לענין הרהור דגם לענין שבועה אפשר דאמרינן שומע כעונה והוה כמבטא בשפתיו ובנודע ביהודה חלק י"ד סי' ס"ז והוא בדף ע"א ע"ג שם הוכחתי דשבועה ונדר יכול להיות על ידי שליח והוכחתי מדאפשר להתנות תנאי בשבועה ונדר יע"ש בחיבורי הנ"ל. ואמנם אחר שכבר נדפס חיבורי פקחתי עיני שהרמב"ן בחידושיו לב"ב דף קכ"ז מסתפק בזה ע"ש אלא שכ"ז אינו ענין לשומע כעונה שלא עשאו שליח וגם יש בו סברה למעלייתא שהרי הוא עצמו שומע והוה כעונה בפירוש ושם בחיבורי כתבתי שזה פלוגתא בין הראב"ד להרמב"ן דהראב"ד ס"ל שתיקה כהודאה והוה כעונה והרמב"ן ס"ל דשאני שבועה דבעינן לבטא בשפתיו. ועכשיו נלע"ד דהראב"ד ס"ל כסברת ר"ת ור"י דאם אמרינן שומע כעונה אז אמרינן שגם לענין הפסק בתפלה הוה כעונה וא"כ הרי הוא כמוציא בשפתיו ממש וא"כ גם לענין שבועה הוה כמוציא בשפתיו ממש והרמב"ן ס"ל כמנהג שנהגו העולם ואף דלענין לצאת י"ח הוה כעונה מ"מ לענין הפסק בתפלה אינו כעונה א"ב גם לענין שבועה אינו כעונה ולכאורה יש להוכיח דלענין שבועה ונדר אינו כעונה שהרי שנינו במס' נזיר ר"פ ד' האומר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכו' כלם נזירים ואי ס"ד שומע בעונה למה לי שאמר ואני אפילו שמע ושתק ונתכוין להיות כעונה יהי' נזיר. אבל באמת שתי תשובת בדבר חדא דבשלמא גבי ברכה זה שמברך אומר הברכה כתיקנה וזה ששומע הוי כעונה וכאלו בירך הוא עצמו ברכה שהרי כל ישראל מברכים להק"בה ונוסח אחד לכלם וכונה אחת לכלם וכן בנוסח הקדיש אבל זה שאמר הריני נזיר על עצמו כיון וזה ששמע אפי' אי שומע כעונה הוה כעונה שפלוני יהי' נזיר ולכן צריך שיאמר ואני הא חדא. ועוד עד כאן לא אמרינן שומע כעונה אלא שנתכוין המשמיע להוציאו והרי שופר אין בו רק מצות השמיעה ואפ"ה בעינן שיתכוין גם משמיע ושם בנזיר אין המשמיע מתכוין שיהי' זה נזיר ע"פי שמיעתו. באופן שנלע"ד דלדעת ר"ת ור"י מי שהוא מסופק על ברכה אינו יכול לומר לחבירו שיתכוין להוציאו אך כיון שהתוס' עצמם הכריעו שגדול המנהג א"כ שפיר דמי לעשות כן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |