צל"ח/ברכות/י/א

צל"ח ברכות י א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף יוד ע"א

הוה קבעי רחמי עלייהו וכו'. הדבר יפלא דלשון בעי רחמי עלייהו משמע שעליהם בקש רחמים, וא"כ איך קאמר דלימותו ואין זה בקשת רחמים עליהם, אדרבה היה מעורר עליהם מדת הדין, ועוד מאי כי היכי דלימותו, והוה ליה למימר בעי רחמי עלייהו דלימותו. וע"ק ואטו מי לא ידע ר"מ דגם ענוש לצדיק לא טוב וכמבואר לעיל דף ז' ע"א.

ונראה דר"מ הוה חזי בהני בריוני שהם רשעים גמורים, וראה שהק"בה נותן להם כל טוב בעוה"ז, והבין בזה שהם מאותן דכתיב בהו ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו, וזה הוא מדה"ד הגמור על שונאיו של הקב"ה להאבידם מעוה"ב (עיין בדברינו לקמן על מאמרו של רשב"י פיה פתחה בחכמה), ובעי ר"מ רחמי עלייהו שלא יתנהג הקב"ה עמהם כמדתו עם שונאיו רק ירחם עליהם להענישם ולפקוד עונם בעוה"ז וממילא ימותו בעונם, וזהו בעי רחמי עלייהו כי היכי דלימותו, וברוריא גם מזה מנעתו רק יבקש רחמים שישובו בתשובה:

שם מי כתיב חוטאים וכו'. הנה אף שברוריא הביאה הוכחה לדברי' ור"מ שמע וקיבל דברי' אעפ"כ אנו רואים שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהרי ר"י ברי' דר"ש ב"פ לעיל ור' יוחנן לקמן משום רשב"י בהני חמשה ברכי נפשי מקומי להאי קרא במפלתן של רשעים ולקמן בדברי ר"י משום רשב"י יתבאר בדברינו:

שם למה נסמכה פרשת אבשלום וכו'. והא דלא הקדים פרשת הך דברחו מפני שאול גם לפרשת גוג נלע"ד שרצה דוד שתהי' פתיחת ספר תהלים בפרשה החביבה עליו המתחלת באשרי ומסיים באשרי:

שם כלום יש עבד וכו'. ואף שכבר מצינו פרעה שהיה עבד מורד על אדוניו, כדכתיב שאמר למשה מי ה' אשר אשמע בקולו, מ"מ אין מרידתו זאת דומה למרידת גוג, שתשובה זו אינה מורה שהוא סובר להלחם עם ה' בחוזק יד, אבל היה מאותן האומרים עזב ה' את הארץ כי אין כבודו להשגיח בשפלים ולכך מסר עולמו ביד המזלות וה' בוטח במזלו שהוא מזל טלה ראש המזלות. ואף שהאמת הוא שפרעה מרד ג"כ מרידה כגוג, וכן עוד הרבה רשעים כיוצא בו כגון נמרוד וחביריו, מ"מ לא מצינו ראיה ע"ז בתורה שיסופר בכתוב אופן מרידתם על זה הדרך, אבל על גוג אמר דוד ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, מבואר שנתנבא שיוסדו יחד על ה' כביכול לנתק מהם מוסרותימו במלחמה ובחוזק יד, ובזה חשש דוד שיאמרו כלום יש עבד שמורד על אדוניו מרידה כזו ויכחישו את נבואתו, ולכן הוצרך להביא דמיון מאבשלום. ובזה ניחא מה שמסיים אלא הוי הכא נמי הוה, ולפי דקדוק הלשון הוה ליה למימר הכי נמי עתיד למהוי, ורש"י באמת נדחק לפרש הוי סופיה להיות, ולדידי ניחא דבודאי כבר היה ג"כ רשעים נמרוד וחביריו שידעו רבונם ונתכוונו למרוד בו:

שם אמר ר"י משום רשב"י מ"ד פיה פתחה בחכמה וגו' כנגד מי אמר שלמה וכו'. במאמר הזה יש הרבה פליאות חדא מאי קשיא לי' במקרא הזה להוציאו מפשוטו כמו כל פרשת אשת חיל שהנמשל היא התורה. ועוד אף לפי דרשתו אכתי מה ענין דבר זה להני ברכי נפשי ואטו כל שאר ספר תהלים לא אמר דוד בחכמה וגם תורת חסד על לשונו בכל ספר תהלים. וגם למה ביניקת השדים אמר אל תשכחי ומה מקוםלשכחה והלא הוא יונק משדים ואם הכוונה שהשירה אמר בגדלותו כששרתה עליו רה"ק כמו שפירש"י וא"כ גם בשירה שאמר על היותו דר במעי אמו הי' לו לומר אל תשכחי כל קרבי. ועוד שהוא מפרש יתמו חטאים על מפלת הרשעים א"כ הדרא קושית ברוריא לדוכתא דה"ל למכתב יתמו חוטאים ועוד יפלא איך אמר שירה על מפלת הרשעים והרי כשטבעו מצרים בים לא הניח הק"בה למלאכים לומר שירה שאמר להם הק"בה מעשה ידי טובעים בים ואתם רוצים לומר שירה ובחלוץ של יהושפט לא נאמר כי טוב בהודאה לפי שאין טוב לפניו מפלתן של רשעים כמפורש במס' מגילה דף י' ע"ב ור' יוחנן גופי' הוא שם בעל המימרא. וראיתי למהרש"א בח"א לעיל דאמרינן שלא אמר דוד הללוי' עד שראה מפלת הרשעים שכתב מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הל ביום אחרון של פסח משום שאמר הק"בה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה והרי כאן לאמר בהיפך שלא אמר דוד הלל עד שראה מפלתן של רשעים עכ"ל מהרש"א ולא ידעתי איך נעלם ממאור עינינו המהרש"א שהוא מפורש בגמ' במס' מגילה ואם ירצה המהרש"א לחלק בין הלל לשירה קשה תינח לעיל דאמר שלא אמר הללוי' עד שראה מפלתן של רשעים אבל כאן בדברי ר"י משום רשב"י קאמר שדוד אמר שירה כשראה מפלתן של רשעים. ולבאר כל חמירא שבאגדה זו נלע"ד דעל קרא דפי' פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה הוה קשי' לי' אם על התורה קאי איך שייך לומר פתחה בחכמה והלא כל התורה כלה מלאה דברי חכמה וה"ל למימר פיה מלא חכמה. וכן בסיפי' דקרא ותורת חסד על לשונה הוה קשי' קושית הגמ' בסוף פרק לולב וערבה וכי יש תורה שאינה של חסד שהוצרך להעיד על התורה שהיא של חסד ולכן ראה רשב"י לומר שמקרא זה אמרו שלמה כנגד הנך ברכי נפשי שאמר דוד אביו והנה הראשון שבהנך ב"כ הוא ברכי נפשי וגומר וכל קרבי ודרשוהו מאמר זה על הזמן שדר במעי אמו והנה לא פירשו כאן מה ראה שם איזה דבר שאמר עליו שירה כאשר פירשו באחריני שאמר יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים וכן ינק וכו' ונסתכל בדדי' וכן במפלתן של רשעים אמר ראה במפלתן וכן ביום המיתה אמר נסתכל ביום המיתה (ולקמן נבאר מה ההסתכלות הוא ביום המיתה) וכאן על דירתו במעי אמו לא פירש מה ראה ואם ראה קרבי אמו ה"ל למימר דר במעי אמו ונסתכל במעי' וקרבי' ואמר שירה:

ולכן נלע"ד דבמס' נדה אמרו דם נעכר ונעשה חלב ונלע"ד דהתחלת הפיכת הדם לחלב מתחיל מימי העיבור ולכן גם אז אין הנשים רואות דם כלל והחוש יעיד ע"ז דעינינו רואות דרוב נשים עוברות וכמעט כלם כשמגיעים לחדשים האחרונים הסמוכים ללידה כבר יש להם חלב בדדיהן ומה לי להביא ראי' מן החוש שלנו והדבר מפורש במס' יבמות דף מ"ב ע"א דקאמר התם וכי מלו שלשה חדשים לבדק ופירש רש"י לבדק בדדים כדרך נשים וכו' הרי שדרך נשים עוברות שתכף כשהוכר העובר יש להם חלב בדדיהן וא"כ גם פסיקת דם כדה שבימי העיבור הוא משום דדם נעכר ונעשה חלב (וברש"י במס' בכורות לא משמע כן) ואמנם החלב שבעת ההיא אינו לצורך מזון העובר בשעתו במעי אמו שהרי אז הוא אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותת כמפורש במס' נדה דף למד ע באבל הוא הכנה למזונו אחר שיצא לאויר העולם ויצטרך לינק ובסוף מכילתין דף ס' ע"ב בברכת אשר יצר כתבו התוס' בד"ה אשר יצר בתנחומא ויברא אלקים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו וע"כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה עכ"ל. העולה מזה גם הכנת מזון התינוק שהוא מוכן קידם צאתו לא"ה הוא בחכמה. וזהו כוונת רשב"י מ"ד פ' פתחה בחכמה וכבר הקדמתי שעקר הקושיא על לשון פתיחה ולכן אמר שלא אמרו שלמה אלא כנגד דוד אביו שאמר חמשה שירות והנה פתיחת כל השירות הוא ברכי נפשי וגו' וכל קרבי וגו' על שדר במעי אמו ונתן עתה שיר ושבח על הכנת המזון לו אז קודם שיצא לאויר העולם ולכן אמר עליו שלמה פי' פתחה בחכמה שפתיחת פי' של רוח הקודש ששרתה על דוד הי' ליתן שירה על דבר שהוא בחכמה דהיינו הכנת מזונו קודם צאתו לעולם ולכן לא אמר כאן לשון ראה מתרי טעמי חדא שאין כאן דבל הנראה כי אין כאן דק מניעת הוסת ועוד שאז בשעתו בשעת ראי' לא הי' לו שום תועלת מזה רק אח"כ כשינק הרגיש בטובה למפרע וראה שייך על טובה שרואה בשעתו. ואמר אח"כ כשינק משדי אמו נסתכל בדדי' אמר ברכי נפשי וגו' ואל תשכחי כל גמוליו והיינו שקבע דדים במקום בינה והטעם כדי שלא ינק ממקום הטינופת או משום שלא יסתכל במקום ערוה ולכאורה יפלא ואטו כל שאר בעלי חיים יש להם דדים במקום ערוה וטינופת הלא אף שאין דדיהן למעלה מן הלב במו בבנות אדם אבל אכתי אינם כ"כ למטה שיהיו במקום ערוה וטינופת ממש ולמה באשה אי לאו שקבע דדי' במקום בינ' היו קבועים במקו' ערוה וטינופת ממש. ונראה דשפיר היו ראוים באשה להיות ממש במקום ערותה דלפמ"ש שדם נדה הוא החלב שדם נדה נעכר ונעשה חלב א"כ ראוי שממקום שיוצא דם נדה משם יצא החלב משא"כ בשאר בע"ח שאין לנקבותיהן שום דם נדה כלל כידוע לכל בעלי המחקר ולכל הרופאים שזה הוא רק באשה וא"כ אף שבשאר בע"ח אין דדיהן במקום הערוה היינו משום שאין החלב שלהם בא כלל מדבר שפתח יציאתו הוא במקום הערוה אבל באשה שמקור החלב בא מדם נדה היו דדי האשה ראוים להיות בפתחי נדה והק"בה גמל עם האדם מידת טובו וקבעום במקום בינה. וזהו כוונת דוד ואל תשמחי השירה שנתת על היות במעי אמך שהכין לך אז מזונך שהדם נעכר ונעשה חלב ובזה תדעי כל גמוליו שגמל עמך וקבע דדים במקום בינה:

ועכשיו נבוא לסוף דברי שלמה ותורת חסד על לשונה וכבר כתבתי שהקשה לרשב"י קו' הגמ' במס' סוכה וכי יש תורה שאינה של חסד שהוצרך לפרש שהיא של חסד ולדידי יש אפילו מקום לחזק הקושי' ולהקשות וכי משכחת לה תורת חסד כלל והלא במס' ר"ה דף י"ז ע"ב רמי אילפא כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת וכו' הרי שחסד ואמת שתי מדות הן ונגדיות זו לזו ובמס' ע"ז דף ד' ע"ב אמרו תורה דכתיב בה אמת אין הק"בה עושה לפנים משה"ד ע"ש ואכ"ק טובא איך מיחס להתורה תורת חסד אדרבה המיוחס לתורה הוא תורת אמת. ואמנם אומר אני שהרי עכ"פ אנו מוכרחי' לתרץ לפי מה דמתרץ אילפא במס' ר"ה מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד א"כ אמת אינו מדת רחמים ואפי' התורה שנקראת אמת אין הק"בה בשעה שעוסק בה עושה לפנים משה"ד ואיך נחשב מדת ואמת בכלל י"ג מדות דכולהו רחמי נינהו ועיין במס' ר"ה שם בתוס' ד"ה י"ג מדות בהג"ה שם וכן בדברי הרא"ש שם לכולהו ואמת הוא נמנה בי"ג מדות ויותר מזה אני תמה שהתוס' בהג"ה שם שמנו ארך אפים לשתי מדות דהיינו לצדיקים ולרשעים הוצרכו לפרש דלפעמים הוא גם לרשעים לטובה שאולי בין כך יעשו תשובה ע"ש וא"כ איכא לתמוה איך נחשב ואמת למדת הרחמים. ואומר אני אף הא לא תברא דלפעמים מדת ואמת שמורה שאינו עושה לפנים משה"ד רק יקוב הדין ההר הוא עצמו מדת הרחמים ודע כי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב והטעם כי אין היותר רשע שבישראל שלא עשה לפעמים איזה מצוה ואחר שקיבל עונשו על עבירות סוף שיש לו חלק לעוה"ב חבל אם הרשע מן אותן שנאמר עליהם ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו נמצא מקבל שכר מצותיו בעוה"ז ולא נשאר לו כלום בעוה"ב זהו מפלתן של אותן רשעים שיש להם לעתיד מפלה שאין לה שום תקומה ועל אלו כ' הרמב"ם בפ"ח מתשוב' הל' ז' שהיא הנקמ' שאין נקמה גדול' שהוא הכלי' שאין אחרי' תקומה ע"ש נמצא שמה שלפעמים עושה להרשע לפנים משה"ד כי שורת הדין הוא רשע בעונו ימות והק"בה מאריך אף לרשעים ומאריך ימיו כדי שיקבל בהם שכר מצותיו בעוה"ז להאבידו אם הרשע בין כך חוזר ומתנחם על רשעו וחוזר בתשובה הוא למפרע מדה טובה ולכן חשבו התוס' ארך אפים לשתי מדות אבל אם אינו חוזר בתשובה אז הוא מדת הדין ונתקיים בו ומשלם לשונאיו להאבידו ולזה הרשע אם הק"בה הי' מתנהג עמו במדת ואמת ולא הי' מאריך אפו רק הי' תכף גוזר עליו שימות בעונו הוא לו טובה ששוב יהי' לו תקומה לעוה"ב ואחר כל עונשי הגיהנם הי' זוכה לעוה"ב והי' לו תקומה ולא היתה מפלתו מפלה גמורה וחלוטה נמצא שלזה הוא מדת ואמת הוא חסד ורחמים וברוריא שאמרה לר"מ דמי כתיב חוטאים חטאים כתיב היינו דמשמע הכי ומשמע הכי ומשמע שימותו ומשמע נמי שישובו בתשובה וברוריא אמרה לר"מ שראוי לו לכסות תחלה להתפלל שישובו בתשובה אבל הקרא משמע הכי ומשמעהכי וכל היכי דקרית להאי קרא אמר דוד שירה עליו שאף אם קרית לי' חטאים בחטף פתת והיינו שימותו הוא מדת ואמת והיא לטובה שלא יפלו במפלת רשעים גמורים לבאר שחת שאין להם תקומה:

ואולי זה פירוש ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו פי' מה שאתה משלם תכף כמעשהו הוא חסד. וגם יש לומר בזה רמז למה שאמרו חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת וכשראה דוד מפלתן של רשעים היינו מפלתן המוחלטת והיא שאין אחרי' תקומה אז אמר שירה על מדת ואמת שיתמו חטאים וימותו וע"ז ברכי נפשי וכן הללוי' ולא על המפלה אמר זה רק על ההצלה מאותה הנפילה ומתורץ קושית מהרש"א. וזהו כוונת רשב"י שפסוק ותורת חסד על לשונה שהוא תמוה שהרי התורה כתיב בה ואמת לכן אמר שאמרו כנגד דוד אביו שאמר שירה על מיתת הרשעים והיינו כשראה מפלתן המוחלטת ראה שהמיתה שימות בעונו היא ג"כ מדת חסד שלא עשה לו לפנים משה"ד להאריך לו אפו להאבידו ונמצא שמדת ואמת שאינו עושה לפנים משה"ד היא ג"כ לפעמי' חסד ושפיר נאמר ותורת חסד על לשונה. זהו הנלע"ד בביאור המאמר הזה ומיושבים כל הדקדוקים שכתבנו וה' יאיר עינינו בתורת אמת ויתנהג עמנו בחסד ורחמים וינחנו בדרך אמת:

שם נסתכל ביום המיתה וכו' מאי משמע דעל יום המיתה וכו' דכתיב תסתיר פניך וגו' תוסף רוחם יגועון. יש לתמוה הרי ברכי נפשי הוא תחלת המזמור והך קרא דתוסיף רוחם הוא הפסוק התשעה ועשרי' של המזמור וכמה פסוקים הקודמים המדברים בנפלאות השם ומנ"ל למדרש דוקא על יום המיתה. ונלע"ד דהקדוש ברוך הוא השיב למשה כאשר ביקש הראני את כבודך השיבו הק"בה כי לא יראני האדם וחי ואיתא בפרקי ר"א אין הנפש יוצאה מן הגוף עד שרואה פני שכינה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. וכן אי' בירושלמי שהק"בה מראה לצדיקים קודם מותן כל מה שמתוקן להם לעוה"ב ונפשם שבעה ומתוך שמחה הם ישינים הה"ד ותשחק ליום אחרון וזה פשוט שעקר המתוקן לצדיקים לעוה"ב הוא שישיגו את בוראם כמבואר ברמב"ם בהל' תשובה וזה ג"כ פירש הפסוק תוסף רוחם יגועון שבשעת יציאת נשמתם תוסף רוחם שמשיגים מה שלא השיגו כל ימי חייהם ומתוך הוספה זו יגועון ומעתה ניחא דכאן בראש המזמור כתיב ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד והנה מאוד הוא כל מה דאפשר ומי מכיר בעוה"ז גדולתו של הקיבה ומשה ביקש והשיבו הק"בה כי לא יראני וגומר א"ו שעל שעת מיתה אמר דוד השגה הגדולה הזאת ואמנם מנ"ל שבשעת מיתה זוכה יותר ממה שזכה כל ימי חייו ועל זה אמר מסיפא דעניינא דכתיב תוסף רוחם יגועון:

ואמרו נסתכל ביום המיתה קשה והלא רגע ימותון והל"ל למימר נסתכל ברגע המיתה או עכ"פ נסתכל בשעת המיתה וגם בהאי קרא יל"ד תסתיר פניך וגו' תוסף וגו' ואל עפרם ישובון איך שייך עפרם וכי עפרם הוא והלא קרקע עולם הוא וגם אמרו ישובון קשה דה"ל למימר ואל עפרם ילכון ואף דבאדם הראשון כתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב היינו הוא שנברא מן האדמה אבל שוב כל באי עולם אף שהגוף שרשו עפר כי תחלת יסודו מאדם הראשון וכן בפייט ונתנה תוקף אנו אומרים אדם יסודו מעפר אבל לא לעפר הזה הוא שב בשעת מיתה כי אדרבה אז הנשמה הולכת מהגוף והגוף הולך לקבר ולא מן העפר הזה:

ונראה דהנה העוה"ז נקרא לילה והעוה"ב נקרא יום כמפורש בריש פסחים על פסוק ואומר אך חושך וגו' נמצא שאצל הצדיק כל ימיו נקראים לילות אך בשעת מותו שאז מראים לו חלקו לעוה"ב כנ"ל אז נקרא יום באמת כי כבר הוא מעין עוה"ב וזה הוא מדת הצדיקים אבל ברשעים נהפוך הוא כל ימיו נדמה אצלו ליום כי הוא ממלא כל תאות נפשו אבל בעת המיתה אז נאבדו כל חמדת עוה"ז ומלאך המות שולח חצי מות אז עולם חשך בעדו ואז הוא בהסתר פנים מהק"בה כי כל ימי חייו אדרבה אינו בהסתר פנים והק"בה משלם לו כל טובותיו בעוה"ז אבל בשעת מותו בלהות יבעתוהו והנה הצדיק צריך להשלים חקו בתורה ובמצות וכשנאסף בזמנו אז השכירות המשתלמת לבסוף מגיע זמן השילום השכירות ואז זוכה לראות שכרו טרם ימות ונקרא אצלו יום מעין עוה"ב אבל אם מת קודם זמנו בעון הדור או הוא נכשל במקרה וחטא ומת בחטאו לא כלה זמן פעולתו עדיין וצריך להתגלגל עוד הפעם וצריכה נשמתו לבוא עוד הפעם לעולם אבל הגוף הנרקב בקבר זה לא ישוב להולד עוד וצריכה הנשמה לבוא בגוף אחר ולתחיית המתים ודאי לא תתחלק הנשמה לחלקים רבים אבל ישוב בגוף אחרון אשר הוא השלים אותה מחסרון שהי' לה נמצא שנא תשוב לגוף הראשון וכבר כתבתי שהגוף נקרא עפר כי אדם יסודו מעפר נמצא שהצדיק אשר השלים עצמו תיכף בראשונה הוא שב לתחיית המתים לגוף שלו שנוצר עמו משעת יצירה אבל אם לא השלים חקו וצריך להתגלגל עוד אז אף שיקום בתחיית המתים לא ישוב לעפרו הראשון כ"א אל עפר חדש גוף אחר וההפרש הוא מי שצריך להתגלגל אז אינו רואה שכרו בשעת מיתה כי לא כלה זמן שכירתו והק"בה מסתיר פניו ממנו ואינו זוכה אז לראות פני השכינה ובזה הוא יודע שצריך להתגלגל והוא נבהל מאוד ולכן מיתתו קשה כפיטורי בפי ושט כי הגוף יודע שהנשמה שוב נפרדת ממנו פירוד עולם והוא מחזיק בה בכל כחו כי קשה פרידתו אבל מיתת צדיקים כמשחל בניתא מחלבא כי הגוף יודע שאין זה פירוד נצחי רק תשוב אצלו עוד ולכן אינו מחזיק בה כ"כ בחוזק ונשוב למאמר שבכאן שדוד נסתכל ביום המיתה דהיינו מיתת הצדיקים בזמנו שאז זוכה לראות מעין עוה"ב ונקרא אצלו יום ואמר שירה ע"ז כמו שאמר גדלת מאוד ולזה ג"כ שייך סיפי' דקרא שנתן סימן תסתיר פניך וזה סימן שצריך להתגלגל יבהלון אבל אם תוסף רוחם אז יגועון מיתה קלה בלי צער כמו שנאמר בצדיקים לשון גויעה ובזה ידעו כי אל עפרם ישובון עפרם דייקא עפר שלהם ממש דהיינו הגוף הראשון תשלח רוחך יבראון בתחיית המתים ותחדש פני אדמה כי אין צריך רק חידוש פני אדמה ראשונה:

שם א"ל מאי כולי האי וכו'. ויל"ד מה מקום לשאלה זו הנביא אמר לו נבואתו בשליחות הק"בה ובודאי הק"בה לא עביד דינא בלא דינ' וגם יל"ד בתשובת ישעי' כבר נגזרה עליך גזיר' אמרו עליך הוא מיותר שהרי עמו הי' מדבר מתחלה והודיעו גזירה זו וה' די בהשיבו כבר נגזרה גזירה וגם בתשובת המלך לנביא כלה נבואתך וצא הדבר קשה למה צוה אותו לצאת ואין זה כבוד הנביא והנלע"ד כי זה דרכו של הק"בה כשרוצה לקבל בתשובה ולבטל הגזירה הוא מודיע ומפרסם גזירתו כדי שיתיירא זה וישוב בתשובה וכדכתיב הן אל ישגיב בכחו ומי כמוהו מורה שאם לא ה' רצונו בשביל זה לא הי' צורך להודיע הגזירה ואמנם מה שהודיע לחזקי' כי מת אתה אין בהודעה זו הכרע שרצון הק"בה לבטל גזירה זו כי יש ליתן טעם בהודעה זו כדי שיצוה לביתו כמו שאמר לו הנביא בשליחות הק"בה צו לביתך וגומר אבל מה שהודיעו כי לא יחי' לעוה"ב לא הי' צורך בהודעה זו וסופו לידע זה בעוה"ב אם יקום ויחי' בעדת צדיקים וזה הוכחה שהק"בה גיזם כדי להחזירו בתשובה לבטל הגזירה ואמנם לפעמים הק"בה מודיע על מה הוא העונש לא לתקנת החוטא הזה כי עניו כבר נגזרה גזירה לחלוטין אבל בשביל להודיע חומר ענין זה כדי שישמרו עצמם אחרים ולא יכשלו בזה או אם כבר נכשלו ימהרו לשוב ואמנם בזה אין צורך להודיע דבר זה לזה שעליו נגזר כיון שהוא כבר נגזר עליו לחלוטין ואם לתועלת אחרים מה בצע זו להודיע להחולה השוכב על מטתו ומהרה ימות ולא יתפרסם ממנו לאחרים אבל טוב להכריז דבר זה בשווקים וברחובות שישמעו העם וזה הי' הויכוח בין המלך ובין הנביא שהמלך בשמעו שהנביא אומר מיתתו בעוה"ז וגם שלא יחי' לעוה"ב השיב להנביא מאי כולי האי בשלמא אמירתך גזירת המיתה טעמך בצדו כדי שיצוה לביתו אבל הגיזום לעוה"ב למה אלא ודאי שרוצה הק"בה שאתפלל ואבטל הגזירה והנביא השיבו בשלמא אם לא הי' הק"בה מודיע על איזה חטא אז יפה הוכחת אבל דע שהק"בה הודיע משום דלא עסקת בפ"ו והחמיר בעונש שגם פרסם העונש לתקנת אחרים שישמרו עצמם מביטול פרי' ורבי' והמלך קיבל תשובת הנביא לטובת עצמו שהודיעו מה היא החטא כדי שהוא ישוב בתשובה ויתקן אשר חטא ולכן ביקש מהנביא שיתן לו בתו והשיבו הנביא לא כמו שסובר המלך שהוא לתקנת המלך לא כן הוא כי עליו כבר נגזר לחלוטין אבל הודעת החטא הוא לתקנת אחרים ולכן אמר לו הנביא כבר נגזרה עליך גזירה עליך דייקא אבל לתקנת אחרים שעדיין לא נגזר עליהם היתה נבואה זו ולכןהשיב לו המלך א"כ כלה נבואתך וצא כלומר מה לך להתמהמה כאן צא והכרז הדבר בחוץ לפי דעתך שעלי אי אפשר לבטל הגזירה אבל אני כבר מקובלני וכו':

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף