פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/נז

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה נז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בבהמה. הש"ך מתיר למוכרו ודאי ואם הוא הפסד קצת שרי לדידיה באכילה ובעגלים דוקא ה"מ כמבואר אות ב' ומיהו בה"י כתב המנהג לאסור באכילה וכתב בל"י אות א' דאם ידע הקצב וקנה יש לקונסו אף לאחר שנשחט והוה ה"מ יע"ש וודאי למיגדר מלתא ראוי הוא. ומ"מ ספק דרוסת הזאב יש לצדד ולהקל עיין מ"ש ט"ז:

ב

כגון בעגלים. עש"ך במקום שאין ה"מ יש לאסור עגלים אף שאין רכים ובה"מ שרי לאכילה משא"כ בגסה גדולה כל שצריך לזלזל ממקחו אין להפסיד.

ג

בעגלים יש פוסקים כתבו הרכים ש"ך ור"ל אפילו יונקים עדיין אפ"ה אין דרוסה בזאב ולא ידענא אמאי לא כתב דברי הטור דכתב בהדיא עגלים הרכים כדרכו הטוב בכ"מ וכתב שאר פוסקים כתבו:

ד

דינו כקוץ שנתבאר סי' נ"א ש"ך וע"ש באות ג' דיניו ואם בשן ניקב אם הוא רחב יש לו בדיקה כמו בקנה רחב המבואר בסי' נ"א יע"ש:

ה

דכל שהוא. עש"ך פי' אלמעלה מן זאב קאי לא כב"ח וכן מבואר בד"מ ועוד דא"כ היה להר"ב להגיה לעיל אזאב דיש מחמירין ומ"ש בלשון התלמוד מזאב למעלה זאב בכלל היינו אף לפי דעה זו וכבר הארכנו בט"ז מזה ומה שחילק בלשון "כל שהיא מזאב ולמעלה ולא אומר וי"א מזאב ולמעלה משמע דאין זאב בכלל הט"ז לא מדייק כך ומ"מ בפי' הסכים לש"ך בזה וכבר התבאר יעוין:

ו

מזאב ולמעלה. עש"ך דהעלה דוב ונמר למעלה מזאב הם ויש להחמיר כמ"ש רמ"א ולמוכרו שרי ובדקה אסור למוכרו אף דהטור סובר דוב ונמר אין דינן כזאב ושרי בדקה מ"מ הא המחבר ורוב פוסקים סוברים דמה שלמעלה מזאב דינו כזאב ודוב ונמר למעלה ולא שרינן למוכרו אלא היכא דרוב הפוסקים מתירין מותר למכור לא כה"ג דרובן מחמירין והמחבר בסעי' א' לא קאי אדוב בשור הגדול אלא כיוצא בו ופשוט:

ז

ויש לחוש לחומרא. עש"ך וכוונתו מבואר דהל"ח אות ק' דקדק מלת לחומרא דהי"ל ויש לחוש לזה או ונוהגין להחמיר אלא דלחומרא חיישינן ולא לקולא ואפשר דסובר כט"ז אות ז' דאם ניקב לחלל ולא האדים כשירה דודאי אין לחוש לנקיבת איברים הפנימים דאי נגע בהוא הוה ודאי מאדים ולזה אמר דבדוב ונמר אינו כן דלקולא אמרינן אין מטיל ארס ואי ניקב לחלל אף שלא האדים טרפה ואי לא ניקב לחלל בעי בדיקה והקשה דלא ניחא ליה סברת הט"ז ובנץ כהב"ח דאין חד וא"כ לאיזה צורך סיים רמ"א "לחומרא אי דניקב לחלל אף שלא האדים טריפה פשיטא דהוה כקוץ ואי הוה רחב א"כ נמי אין כאן חומרא להיפך ועוד דהר"ב סובר דרוסה אין לו בדיקה א"כ אין נ"מ לו יהיה כט"ז אלא לענין כיסוי שחייב לכסות בלא ברכה ולענין מתנות דאי תפס כהן לא מפקינן דשמא לא הוה דרוסה:

ודע דאם הוא שותק והם מקרקרים אם נאמר להתיר מה שלמעלה מזאב דוב ונמר דהוה ס"ס שמא הלכה כרשב"א דלמעלה מזאב לא הוה אלא כזאב ושמא כרא"ש דאפילו דקה לא דריס אף דאיכא א"ז ואיכא מ"ד זאב כלמעלה הוה ספק השקול וא"כ עם ספק שמא לא דרס הוה ס"ס או שמא למטה מחלל הגוף עם האי הוה ס"ס יראה אם מותר לאוכלו פשיטא דחייב במתנות ליתן לכהן ואף דבס"ס אם נאמר דאין מוציאין ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב זה לא ניתן להאמר כיון דמותר באכילה יאכל הלה וחדי פשיטא דחייב במתנות. ומ"ש הש"ך בפשיטות בספק טריפות אי תפס הכהן אין מוציאין יש לעיין דמזובחי הזבח הראוי לאכילה ממועט נמי ספק טרפה כ"ש אי ספיקא דאורייתא מ"ה לחומרא. שוב ראיתי בפר"ח סי' ס"א אות י"א כתב אפילו איסור דרבנן פטור דלאו ראויה לאכילה ויש לעיין מ"ש מכיסוי דאשר יאכל כתיב ואפ"ה חייב לכסות וצ"ע וכה"ג בהגהות ב"י אות י"ג כתב לחומרא היינו מצד החומרא ולא מן הדין והלכך בה"מ שרי באכילה בדוב ונמר יע"ש:

ח

חוץ. כתב הש"ך וכ"ש גס שקורין פלקו"ן דאם יש לו דריסה באווזים ותרנגולים מכ"ש גדיים לחלל דלא כמ"ש הפרישה אות ז' דגס אין לו בגדיים וטלאים אפילו לחלל. ואף לדידן יש נ"מ אי ציפורן גס אין חד אלא רחב או שעשאו רחב שניטל ממנו מקצת דמשום דרוסה א"א בקיאין ומיהו הל"ח ושאר אחרונים כתבו בפרישה וכן משמעות הטור כל העופות חוץ הנץ אין להם דריסה בגדיים אפילו לחלל. ועיין דריסה אות ח' הקשה דכתב הטור לקמן נץ אין זיהרי' אדום וא"א להכיר א"כ לאיזה צורך כתב הטור לחלל יש דרוסה לקולא יע"ש והנה י"ל לקמן כתב נץ בעופות דקטנים ואדומים אלא דהפרישה שם אות מ"ו לשיטתיה וכן נראה ממ"ש המחבר לקמן וכן י"א דארס נץ אין בקיאין משמע אף בגדיים וטלאים לחלל וא"כ מ"ש כאן דיש דרוסה לחומרא באם שציפורנו רחב או עשאו רחב אפ"ה לחלל יש דרוסה וא"א בקיאין בזיהריה דנץ דקליש הוא וכאמור:

ט

והוא שיקוב. הש"ך הסכים כהמחבר דנץ לא דרוס בגדיים וטלאים כ"א עד לחלל דלא כב"ח שהקשה ע"ז יע"ש ואין להאריך כאן בזה:

י

לבית החלל. עש"ך דמ"מ משום קוץ ור"ל דרוסה יש בדיקה וקוץ אין בדיקה ומסיק לדידן אין נ"מ דלדרוסה נמי א"א בקיאין ולפי מש"ל דארס הנץ אין ניכר אף בזמן חכמי התלמוד כדמוכח מההיא שרקפא עיין רש"י א"כ מה זה שכתב לדידן אלא דאזיל לשיטתיה בגס נמי יש דרוסה לחלל ואיפשר מינכר אפ"ה אין נ"מ לדידן. ומיהו הא נ"מ אי דריס ביד בקנה לבד אי נקב משהו אין אוסר בקנה ואי דרוסה אוסר כן כתב הש"ך בספרו הארוך נדפס זה ימים לא כביר יעיין שם שהאריך עוד:

יא

שאז. הש"ך השיג על הלבוש ס"ג שכתב שמטיל ארס ושורף איברים שנקיבתן במשהו דא"נ שאר איברים קנה וכבד וכדומה דזיהריה מיקלא קלי וי"ל דהלבוש ראייתו ממ"ש התה"ה מה נ"מ בין קוץ לדרוסה ולא תי' נ"מ אם דרס רק בקנה וכמ"ש הש"ך בספרו הארוך אלא ע"כ אין ארס שלו שורף כשאר ארסיים רק נגדו ולא מצדדים דוגמא נפלה לאור ומש"ה דווקא באיברים שהן במשהו לא נגד הקנה ולדינא אין להקל נגד הקנה  :

יב

הנץ יש לו דריסה כו'. עש"ך דאפילו לא הגיע לחלל יש לו דריסה בעופות דקים תורים ובני יונה או תרנגולים ואווזים קטנים דבהגיע לחלל אפילו בגדיים וטלאים יש לו דריסה ואזיל לשיטתיה דלא כלבוש והבן:

יג

ודווקא בגדולים אבל בקטנים אפילו מן הגס האווזים כל שהן קטנים יש לו דריסה בהן וכן הגיה הש"ך ועיין עוד מ"ש באות שאחר זה בשאר הדורסין:

יד

ושאר כו. הש"ך העלה דעת המחבר כטור ולרשב"א דלמטה מנץ בדכוותיה ונץ בדרברבי והיינו בדקים כמו תורים ובני יונה ולמעלה מנץ עד גס בדכוותיה ובדקים וגם בכל העופות הגסים אווזים ואמנם יש להחמיר כרשב"א בחדושיו דלמעלה מנץ הוה כנץ בדקים אפילו בדרברבי מיני'. ולפ"ז ה"ה באווזים ותרנגולים קטנים דומיא דנץ. ומה שלא הגיה כאן אהמחבר דלמעלה מנץ הוה כגס כמו שהגיה לעיל וי"מ מה שלמעלה מזאב דינו כארי כבר התבאר:

טו

חוץ מן הגס וכ"ש אותן שלמעלה ממנו דאנן פסקינן בבהמה למעלה דינו כזאב וה"ה בעופות למעלה מגס דינו כגס ולמעלה מנץ דינו כנץ ממש:

טז

פלקו"ן או אוסטו"ר. ש"ך וה"ה נשר דינו כגס כמ"ש הש"ך בשם הפוסקים ועי' שו"ת ב"ח קמ"ז וכלוב מלא עופות ונשמע קול צעקה בלילה ואומרים שהיה ע"י ברדל"ס שקודין טחו"ר והעלה דטחו"ר יש לו דריסה כמו חולדה דבפסחים חשיב חולדה וברדל"ס בהדדי אלא דהיה ספק שמא לא עאל בכלוב אף שהיה באותו חדר מ"מ לא עאל מיקרי כיון שכלוב הוא מוקף בפ"ע בקנים יע"ש:

יז

בין כו' דהוה רבותא אף אין מצילין מטיל ארס וה"ה באותן שאין להם דריסה אף ביש מצילין אין להם דריסה ש"ך ומיהו בין אין להקפיד או הוה זו ואצ"ל או לא זו דפעם נקיט הכי והכי עיין בסמ"ע בח"מ:

יח

וכל שלא הכהו אין חוששין. הש"ך העתיק דברי הב"ח וסבר דקשיא ליה דכאן בעינן דרדף והכה ולקמן בהכה לחוד וע"ז השיג עליו דכאן נמי בהכה לחוד אמנם כבר כתבנו בט"ז דהב"ח הכי קשיא ליה דמשמע דכל שלא הכהו קאי ארישא בהוא שותק והם מקרקרים הא שניהם שותקים אף שהכה שרי ועל כרחך הכין הוא דאל"כ לאיזה צורך הזכיר הכהו בכאן אם ללמוד דהכה אף שהוא בן תרבות אסור הא כתב לקמן בסי"א זה אלא דכאן דווקא בצווחין דארישא קאי והיינו משום דבני תרבות עם התרנגולים משא"כ לקמן דמועתק מתה"ד קע"ה ושם לא היה כ"א עם בני האדם יע"ש ומ"ש הש"ך דלמוכרו לעובד כוכבים שרי דיש סוברים דבאין מצילין אין מטיל ארס יע"ש ולפ"ז בחתולין שעולין מבחוץ על כלוב ומכניסין ידיהם הוה יש מצילין עיין ב"י ופוסקים יראה דאסור למוכרו לש"ך ולט"ז שרינן דהם בני תרבות אמרינן דרך שחוק היה ומ"מ לא ידענא על מה סומכין העולם דכמה פעמים מכה דרך רדיפה וודאי אסור אף למוכרו וכאמור:

יט

אלא ביד היינו חיה הא עוף ברגל ש"ך אבל לא באגפים כמבואר:

כ

כגון שנפל עליו דרך מקרה ונתחב צפורנו או היה ישן ובשינה הכה להנדרס דפשיטא דאין מטיל ארס ש"ך בשם הפוסקים יע"ש:

כא

ה"ז כשר הטעם שהארס עם נטילת צפרניו זורקו ש"ך ומשמע וודאי דווקא ציפורן לא בשליף היד והציפורן נשאר תחוב וההיא דסי"ד חיישינן שמא דרס וחזר ודרס או בשאר ציפרנים עיין פרישה וכן בנה"ך השיג על הט"ז אות כ"א במה שכתב דיש חילוק בין נשאר היד או הציפורן יע"ש ומ"ש דאפילו האדים אין בכך כלום וה"ה באותן שאין להם דריסה אפילו האדים אין בכך כלום ופשוט הוא ועיין בסי' ל"ג בט"ז יע"ש:

כב

וצפורן. הש"ך הראה מקום לסי"ד ולמ"ש שם הנה לא כתב שם מזה כלום ובנה"ך פי' דשם חיישינן שמא דרס וחזר ודרס ויש לראות בהוא והן שותקים איכא הוכחה דלא שדי זיהרי' ואי דאיתרע דהא מוצאין ציפורן י"ל דהאי לא שדי זיהריה ומש"ה לא צווח כל דלא מכאיב ליה ולמה ניחוש דרס וחזר ודרס ואולי להא חיישינן שמא בכל היד דרגילות הוא וצ"ע:

כג

למקום צר אפילו דרס לאחד האחרים מותרים שמא לא השיגם ש"ך בשם רש"ל. ואף הב"י יודה לזה אלא בנמצא ציפורן אוסר אותו השור כמבואר:

כד

כגון כו'. הש"ך העלה במוקף מחיצות לגבי בהמות יש למוכרו לעובד כוכבים ולא לאוכלם עיין בל"י אות י"א בשם יש"ש אם סבבו ב' או ג' זאבים עדר בהמה דקה הוה מקום צר עכ"ל ואני לא מצאתי זה ביש"ש אמנם בצ"צ סי' ק"ה מבואר ההיפוך חצר גדול שעריו נעולים ומצאו ב' כבשים צידד למ"ב הוה מקום רחב ואח"כ כתב דאין הלכה כמ"ב אלא מטעם נח רוגזיה אלמא אף דהיו ב' זאבים בבקעה כה"ג הוה מקום רחב ועיין תשובת מור"ם מלובלין סי' ק"ד בחצר רחב מאד והיו כמה זאבים כתב דהכל לפי רוחב החצר וכיון שהיו הרבה צאן הדבר ידוע שצאן אחת יכולה להשמט יותר מהרבה וגם מזאב א' יכולה להשמט לא מהרבה הרי שאוסר משום דצאן רבות והרבה זאבים ובחצר הא בבקעה אפילו כמה זאבים לא חיישינן וכן משמע סתימת לשון ת"ה ארוך ומה שיש לדקדק בדברי תשובות אלו אבאר באות כ"ח:

כה

ואם חתך וה"ה הרגה ולא חתך ש"ך וכתב בצ"צ סי' ק' וק"ה דבעינן דווקא שראה הזאב בעינו שמתה הבהמה הא כל שמתה אחר כך לא נח רוגזיה וכתב עוד דאם מצא למחר מת חיישינן שמא אח"כ מתה וקטע וודאי אף למחרתו שרי. עוד התיר בסי' ק' בחצר שהיה הפתח פתוח וסולם מונח ארצה גבוה אמה והצאן יכולין לקפוץ מע"ג הסולם הוה כבקעה עכ"ל הנה מה שהתיר בסולם אפשר להקל כיון דבלא"ה מ"ב מתיר בחצר רחב ומ"ש דמצאו למהר אסור שמא אח"כ מתו וכתב הפר"ח אות כ"ו דברים ברורים הם ויש לעיין טובא דהא פסק המחבר אם ספק אי קרקרו שרי וכל הני אימור סובר דספיקא הוה ואוקמינן אחזקה כל מה דאפשר זולת הוא שותק ואם קרקרו דהוה קרוב לוודאי דעביד מעשה א"כ כל ספק נימא לקולא דרוב אינן דרוסים וגם חזקה ברורה משעה שנולדה לא היתה דרוסה ונימא מיד מתה ונח רוגזיה ואין לדמות לראוהו חי מבערב ולומר אוקמיה אחזקה דהשתא מתה דכיון דהכה הכאה שמתה ע"י אין לומר אוקי אחזקה ונימא מיד מתה ואף להר"ב שהגיה וי"א כר"ן וכל הני אימור הוה וודאי מ"מ בה"מ יש להתיר כמבואר ועוד דע"כ סובר הר"ן משום דרוסה שכיח שידרוס אבל כאן אפשר יודה דנח רוגזיה ולא שכיח הוא וא"כ למה נחמיר ועיין מ"ש באות כ"ה עוד מזה וכתב שיש לעיין בשו"ת צ"צ ומור"ם מלובלין בזה  :

כו

אבל אם פצע. אף הוא והם שותקין ש"ך וא"י מה מלמדנו השתא ציפורן תחובה לו דאיכא ס"ס לשאר השוורים אסרינן סי"ד כ"ש כאן ואף רי"ו דחולק התם יודה כאן דהתם בשאר שוורים איכא ס"ס מדשותקין עביד שלמא ומכותל בא ושמא לזה לבד דריס משא"כ כאן דוודאי נפשיה לאו לשלמא נקיט דהרי פצע אחד מהן א"כ אין שתיקה ראיה וכולהו בספק דרוסה עומדין ואף דהמחבר סובר בסי"ב דהיכא דאיכא ספיקא או קרקרו מתירין מספק אלא היכא דיש הוכחה ה"ג הוכחה הוה מדאחד דריס רגיל הוא דדריס לכולהו וכולהון בספק עומדות. ולכאורה יאמר לקמן בשאר השוורים היתר המכירה שרי בשאר השוורים כיון דרי"ו חולק ומתיר הוה ס"ס משא"כ הכא אלא דליתא דאף לקמן איסור המכירה דלאו כללא הוא כל היכא דאיכא פלוגתא מתירין למכור אלא היכא דמדינא שרי ומחמירין משא"כ ההיא דסי"ד דלא הביא הב"י כלל דעת רי"ו ומחדושי הרשב"א משמע להדיא דשותקים אסורים כולן וודאי אין היתר המכירה ומיהו במקום רחב דמתיר הט"ז אותו השור דלא כב"י יש לעיין ביה לענין היתר מכירה אבל וודאי נמצא מקום ציפורן אף במקום רחב אותו השור הוה וודאי נדרס אף לט"ז ואיסור המכירה פשוט הוא  :

כז

פצע. וה"ה דרס ולא פצע. וכ"מ בת"ה מ"ד ב' ש"ך דל"ת פצע דחמתו בערה בו ביותר אבל דרס אחד מהן נח רוגזיה ובת"ה כתב להדיא דכל שדרס ולא הרג לאו כלום וכבר כתבנו בשם צ"צ דבעינן המית בפניו שראה הזאב המיתה נח רוגזיה הא מתה אח"כ לא נח רוגזיה. ודע דהא דהביא הש"ך ממרחק לחמו ולא מסי"ד דחוששין לכל השוורים ולא נח רוגזיה בזה שדרס ואין לומר דהש"ך מיירי בראינו שזה דרס תחילה הא לא ראינו כולן מספק אסורות שמא דרס אחד מהן ולא ידענו מי וב"ח לא בטילי ובסי"ד חיישינן שמא דרס לאחרים דאכתי ממ"נ השאר מותרים ואי זה דרס בראשונה הרי נח רוגזיה אי אמרינן בדרס נח רוגזיה ואי ציפורן זה מכותל ודרס אחרים ולא ידענו מי מה"ת כיון דשותקין אימא שלמ' עביד ואי דתולין דרס אחרים תחלה ואח"כ זה הא נח רוגזיה ואמאי דרס זה ומה"ת לומר כן. ומיהו מ"ש רמ"א אבל אם ראינו דדרס אחרים כו' דלאו דווקא ה"ה המית אחרים כאו"ח דאם המית יותר מא' כולן אסורים וכמו שאבאר באות כ"ח. והנה י"ל מההיא דסי"ד אין ראיה דהש"ך לשיטתיה דכתב בנה"ך בהדי דשליף ציפורן דווקא שרי זיהריה וההיא דסי"ד חיישינן שמא חזר ודרס וא"כ עיקר דציפורן לאורויי דלאו שלמ' עביד וחיישינן שפיר שמא לאחר שנשמט ציפורן ולא הטיל ארס לא נח רוגזיה אלא דווקא בהטיל ארס ושמא דרס אח"כ אחד מהדיר ולא נודע מי הוא וכולן אסורות ומש"ה לא מצי להוכיח מההיא דסי"ד והוכיח מתה"א דכתב בפי' כן  :

כח

אבל. עש"ך דמשמע אם דרס ל"מ לאחר שהרג הרי לא נח אפילו לא ידעינן אסור כמ"ש המ"ב בחדושי דינים בסוף הספר ממ"ג אי אח"כ הרי לא נח ואי מקודם שמא דרס עוד לאחרים ואם המית כתב או"ה דאסורים ואין דברי מ"ב מוכרחים שהתיר בהמות יותר. הנה דברי רמ"א כאן פי' בסתם דרס יותר ללא מוכרה לפרש דרס והמית כאו"ה או דדס לחוד ובד"מ פסק כאו"ה אף בהמית יותר ופי' דברי או"ה דהמית יותר מא' אמנם הצ"צ סי' ק"ה מפרש דברי או"ה דהכה והמית בדריסה היינו שלא מתו מיד וא"כ לא נח רוגזיה כיון דשלא בפניו מתו ומפרש כן דברי רמ"א דדרס עוד כו'. ולפי דבריו אפ"ה א"א ליישב לשון הט"ז גם מ"ש או"ה והכה והמית לאיזה צורך הזכיר והמית ואי לרבותא אפילו הכאה שיש בה מיתה מ"מ אין משמעות לשונו כך יעוין היטב:

ודע דאם היו ב' זאבים ומצאו שני כבשים הרוגים אפילו למאן דמחמיר הכא שרינן דכ"א קטע חד כן מבואר בצ"צ שם. ולפ"ז ב' זאבים וכבש א' הרוג אסורין כולן דא' לא נח רוגזיה ושמא דרס. אמנם כן מה שהחמיר המ"ב אם דרס עוד ולא ידעינן ממ"נ אסור אי קודם שמא עוד דרס הוא אמת ויציב ולא קשיא נתלי לקולא כדעת המחבר סי"ב כל שהוא ספק דזה לא הוה ספק השקול כיון דדדס לאחד כולו תחת סוג א' הוו וחיישינן לכולהו ובין צווחים או שותקים חיישינן לכולהו וכההיא דסי"ד ולא תולין דמיד אחר דריסה נזדמן זה שהרג ונח רוגזיה וכדאמרן נראה לי:

וראיתי למוהר"ם מלובלין ז"ל בתשובה סימן ק"ד מעשה וכו' ותוכן כוונתו וז"ל בנדון דידן שהומתו ונפצעו יותר מט"ו צאן והיו שם צאן הרבה הדברים מוכיחין שהיו כמה זאבים לא הוה מקום רחב צאן הרבה והרבה זאבים א"א להמלט. וכ"ת דתולין כו' ז"א דמספק אסורין והביא דברי הר"ן דכל אימור חשבינן וודאי הא ספק אסור יע"ש. הנה מ"ש לשון הר"ן הלא המחבר פסק דלא כוותיה ואף שרמ"א החמיר בה"מ שרי כמה שכתב ז"ל ועוד דהר"ן יודה כאן באפשר וכמ"ש לעיל. ומ"ש מתחלה דלמא כל אחד מהזאבים המית א' מהן ונח רוגזיה ז"א דאמרינן כיון שדרס עוד כתב היה דיש דבריו מורין אפילו נמצאו ב' זאבים וב' כבשים הרוגים אוסר הוא ז"ל דשמא א' מהן הרג ב' והשני דרס וזה וודאי קשיא מה"ת הא אית לומר נח רוגזיה ומסתמא הב' המית א' ולבסוף כתב דנפצעו והיינו אותו המעשה הכי הוה שלא המיתן כולן מיד אלא נפצעו ולאח"כ מתו סוף דבר ב' זאבים וב' כבשים הרוגים וודאי מותרים לכולי עלמא וכמשמעות הצמח צדק וכדכתיבנא:

וכתב לענין הגבינות שהצאן היו של השר וישראל קנה מנין הגבינות ועובד כוכבים עושה הגבינות והיו שם פרות ארבעים וה' מאות צאן דלו יש ספק שמא נדרסו עוד מ"מ וודאי לאו כולן א"כ בטילות בס' ואף דאין מבטלין איסור מ"מ כבר נתבטלו ביד העובד כוכבים דומיא ללעקכ"ן שאנו קונים שיש תבלין איסור דכתב בהגהות ש"ד ש"א דנתבטלו ביד העובד כוכבים שרי ליקח ה"ה כאן זה תורף דבריו ז"ל. הנה בס' התיר לא ברוב דכל שהספק הא' ג"כ דרבנן דבריה מדרבנן לא בטילה ובשלמא ד"ח לא בטל ולא אמרינן בכל חד ספק דרבנן שהם ז"ל גזרו ואמרו דלא בטל ולא הקילו מטעם ספק דרבנן דא"כ בטלה ד"ח שאמרו דלא בטל משא"כ ההחלב אמנם י"ל דאיתחזק איסורא ועיין סימן ק"י. ומ"ש דאין מבטלין איסור משמע ביד ישראל אסור הנה בסימן צ"ט יבואר אי בספק איסור אמרינן אין מבטלין איסור או לאו ואפשר דהכא הוה כוודאי דרוסה שכיח. ודע דבסי' ק"י בש"ך דין ד' ספק טריפה שנתערב חד בחד וא' מטיל' ביצים הביצה מותרת שמא הכשירה מטיל ושמא אין טריפה יע"ש וא"כ חלב שניה מצאן א' היתר הוא כמו הביצה ואף לאח"כ שחלבו כולן והוה כמו התם דכל אחת מטילה דאין להתיר די"ל דהתם דמוצאין ב' ביצים הלכך אסור משא"כ כאן מתחלה כשחולב אחת הותר אותו החלב ואח"כ אין לאסור. וי"ל דכיון שאחר כך חלבו מכולן ויש ספק איסור ביניהם אין לומר כיון שהותר הותר ומנא אמינא מהא דפ"ב דטהרות ב' שבילין והר"מ בפי"ט מהל' שא"ה ה"א הביאו ב' שבילין הלך בא' ועשה טהרות וטבל והלך בב' ועשה טהרות אם הראשונות קיימות אלו ואלו תלויות אף שהותרו פ"א חזרו לאיסורן ה"ה כאן ועיין מ"ל שם ד"ה עוד ראיתי. ומיהו לחלוב חלב מאחת מהן ולאכול ואח"כ לחלוב שניה בישראל כה"ג אפ"ה אסור דע"כ התיר שם אלא בלא ראינו מי הטילה הביצה ונמצאת אנחנו דנין על הביצה משא"כ בשחולב אנו דנין תחלה על הפרה והוה ספק טריפה שנתערבה דלא דנין בה ס"ס. ומיהו הא אין לומר ספק דרוסה לא מיחשב בגדר ס"ס דשכיח הוא דהא עיקר הפלוגתא היא ג"כ בנשא זאב שה מהעדר ואוסרין משום דספק א' בגופו הא לא"ה היינו מתירין וכאמור ובסי' ק"י אבאר:

ודע דאי אירע ספק דרוסה ונתערבו אח"כ באחרות הרבה דאסורין כולן מ"מ אי מת אח"כ א' מהן היה נראה דהשאר מותרין דאמרינן הס"ד מת כמו שמבואר בק"י ס"ז מההיא דטבעת של עבודת כוכבים שנפל א' לים הותרו כולן ודוקא שנים ומה שאסר במור"ם מלובלין הנשארות אף שמתו אח"כ הרבה משום דגם בשאר יש ספק שמא דרס ונהי שלא דרס כולן מ"מ שמא דרס עוד. ומיהו בההיא מעשה דמור"ם מלובלין אם היה של ישראל ויש בירוד דלא נדרסו כ"א לערך ט"ו והיו צאן הרבה כמ"ש שם דודאי יותר מרוב לא נדרסו היה נראה להתיר לשהות אותן י"ב חודש הזכרים והנקיבות שתלד אף דאסור לשהות לזמן מרובה ברבים הנדרסים הא כתב הכה"ג בהגהות הטור אות ס' בשם הרדב"ז כ"י דוקא כשהן בלי תערובת אבל נתערב באחרים שרי ה"ה כאן דהוה כתערובת והוא קולא גדולה לפעמים הרבה צאן והדבר ברור שאם דרס לא דרס אלא לקצת כגון שמיד הרגישו וכדומה אמנם לא ידענא הקולא מנא לן הא. וסבור הייתי לומר דכאן דמ"ה ברובא בטל ומדרבנן הוא דב"ח לא בטיל לא גזרינן לתקלה בדרבנן ומש"ה כל שנתערב מותר שוב ראיתי שזה ליתא דבא"ח ס"ס תרע"ה בנר חנוכה שנותר כתב מהר"מ מרוטנבור"ג שאסור להשהותו שלא יבוא לידי תקלה דאסור להשתמש לאורה אף דנ"ה שהאיסור הוא מדרבנן ומאחר שהדברים ארוכים ועמוקים ודרכי החכמה נעלמו ממני לא רציתי להאריך כאן ואי"ה במקום אחר אבאר עוד ועיין פר"ח כאן אות נ"ב:

כט

אבל היכא דחזינן. עש"ך הראה מקום לאות ח"י ושם מבואר דאפי' בן תרבות עם הבהמות והכאה בלא רדיפה יש לאסור לדעתו לאכילה יעוין שם היטב:

ל

לא חיישינן. עש"ך וכוונתו דטעם סברא זו דמספיקא תולין להקל וכל שאין הוכחה כמו צווחין אין לאסור והני אימור לאו ודאי אלא מספק מתירין ודעת הר"ן בהיפך דהני אימור ודאי שלמא שויא מדשתקי הא ספק אסור. ול"ד לספק עאל דהוה ס"ס דע"כ צריך לומר מתחלה שמא לא עאל אמנם מציפורן תחובה דהוה מש"א אפ"ה מתירין ובד"מ ובט"ז תירצו דבספק א' די להתיר והש"ך תי' דהתם הוה שפיר ס"ס דע"כ מתחיל שמא לא נכנס ואין צריך להתהפך משא"כ אי שתקו או צווחו לא הוה מתהפך דהכל שמא לא דריס ומש"ה השיג על הלבוש:

ודע דמ"ש הש"ך דמש"ה לא חיישינן דרוב חיות אין דורסין תמה הכה"ג בהגהות הב"י אות ס"ה ותמה על הש"ך דלא ראה הדין והטעם כלל בארוך ואולי הם בקצר ומ"ש הרשב"א דרוב חיות אין דורסין היינו בלא נודע אם דורס או שאר חיות ע"ז כתב דרוב אין דורסין עכ"ל הנה מ"ש אולי בקצר עיינתי ואינו בקצר רק בחדושיו אמנם למה חרה אפו באדון הש"ך ז"ל והשוה למאירן של ישראל כטועה ח"ו ולא נימא דמ"ש בת"ה הוא ט"ס התי"ו וצ"ל בח"ה והיינו חה"ר ששם כתב כן בפי' ואי לא ידעינן אי שתקי או מקרקרים שרי כר"ת דרוב אריות דורסים לאו וודאי אלא ראוין יע"ש ור"ל דאי רוב דורסין א"כ בספק הוה לאסור אלא ראוין ומ"מ לאו בחזקת דורסין הם. ושיעור הלשון דרוב חיות בחזקת שאין דורסין ר"ל דלאו בחזקת דורסין המה. אמנם כן אף שרשב"א בחדושיו כתב כן הא בקצר לדינא כתב הוא והם שותקין בידוע שלמא שאלו היו מזיקין היו צווחין וצווח בידוע שהוא ירא מהם אלמא מספיקא אסרינן והני אימור וודאי הוה כר"ן וא"כ צ"ע במ"ש המחבר כדבריו בחדושיו ומ"ש כה"ג דכוון הש"ך למ"ש הב"י הביאו הרשב"א בחדושיו בספק כלבא או שונרא דרוב אין דורסין לא ידענא להולמו בחדושיו לא כתב כלום והב"י הביאו בספק עאל והוא בקצר ה' ע"ב דהוה ס"ס ועוד שרוב הבהמות ועופות בחזקת שאין נדרסין ובב"י ט"ס הוא וצ"ל נדרסין במקום דורסין ותדע דבהמות כולן אין דורסין ומה רוב אלא וודאי כדאמרן:

לא

ויש לחוש. אבל היתר המכירה שרי. ש"ך דלא בכל פלוגתא מותר למוכרו מש"ה הוכיח מלשונו דיש לחוש משמע חומרא בעלמא ובה"מ התיר לאכול:

לב

אבל. עש"ך דספק עאל הוה ס"ס גמורה וא"צ להתהפך ובספק קנה אוקי אחזקה דרוב בהמות אין דרוסים ורוב החיות אין דורסין ועיין נה"ך שתי' בזה קושית הלבוש דהרשב"א בקצר סמיך עיקר הטעם דאוקי אחזקה אמנם מ"ש רוב החיות בחזקת שאין דורסין הוא כפשוטו דרוב מינין אין להם ארס ומ"ה בת"ה לא נזכר זה וצ"ע כעת:

לג

וכבר נתבאר. כתב הש"ך דבקנה רחב אף לדידן יש בדיקה ור"ל כיון דתולין במצוי וקנה שיש לפנינו הוא רחב לא חיישינן לאחר ויש בדיקה:

לד

או יבשה. הש"ך השיג על הלבוש דיבשה אף רב מודה דחוששין לה דעבידא דמשתמיט כדאיתא בגמ'. והנה לכאורה נ"מ ביבשה או קום ציפורן הוה ודאי דרוסה ולחה לא הוה כ"א ספק דרוסה ונ"מ אי לא נודע עד לאחר התערובת דמתירין בה"מ כמבואר בסי' ק"י בש"ך וביבשה הוה ודאי ואף לענין אי שהה י"ב חודש או כ"א יום מהני לודאי דרוסה שמא לא הטיל ארס ומ"מ אין לעשות מזה ס"ס להתיר תערובת בלא נודע עד אח"כ כיון דדריס רובא מטיל ארס הוא וצ"ע  :

כתב הכה"ג בהגהות הטור אות כ"ט נמצא ציפורן בא' והב' הרוג יש לומר דדמי למ"ב ושמא בכותל נתחכך כיון דקטע נח מרוגזיה ואם נמצא ציפורן בהרוג יש לספק שמא כמו שדרס לזה מקודם ה"ה לאחר עכ"ל הנה בדין נמצא ציפורן בהרוג יראה להתיר השאר אף בהן צווחים כמ"ש הגהות פרישה דאי איתא דדרס לאחר מקודם היה לו להרוג כיון שעל עסקי נפשות בא ואין כח ביד הנדרס לברוח ממנו וע"כ זה פגע בראשון ודרסו והרגו ונח רוגזיה אמנם הדין הראשון יש בו מהחקירה דע"כ אסר שמואל אלא דא"ל הכי והכי וחייש לס"ד משא"כ הכין כיון דאיכא סברא טובה דאי איתא דמהארי בא היה לו להרוג כיון דעל עסקי נפשות בא אלא להרוג פגע תחלה וציפורן זה מכותל היה וכדאמרן ועי' תוס' ד"ה רוב חולין נ"ג א' ולדינא צ"ע כה"ג בדין הראשון  :

לה

ואפילו ודאי. עש"ך ועיין בספר ראש יוסף שם הארכנו בביאור הסוגיא וכאן אין להאריך ומיהו בהאדים בחוץ יראה דאין להקל בשהה י"ב חודש דהוה ודאי טריפה וכמשמעות שאר הפוסקים ועיין לקמן מ"ש בעבר ושהה י"ב חודש או כ"א יום ושם אבאר בעזה"י בזה:

לו

שוחטין את הנדרס. הש"ך האריך וכתב דאין נ"מ לדידן דא"א בקיאין ומ"מ יש נ"מ לשהה י"ב חודש או כ"א יום אי האדים בחוץ ואי נתערבה ואח"כ א"א להכיר דניטל מקום שהאדים ולא נודע בה"מ:

לז

עד הקדקוד. ורוקח כתב שצריך לבדוק המוח ג"כ ומביאו ב"י ש"ך ונ"מ לדידן באי ראינו שלא הכה כ"א בקדקוד דא"א בקיאין וטריפה:

לח

שיאדים נגד בני מעיים. וה"ה האדים או נתמסמס נגד שאר איברים או צ"ה טור ש"ך. הנה בטור כתב נתמסמס נגד צ"ה ואפשר דהאדים הבשר נגדם אין טריפה כמו סימנים דקשים הם ומיהו הב"י כתב דה"ה האדים וכן נראה דהא נתמסמס לא מיטרפה בסימנים וע"כ יש לחלק בין צ"ה לסימנים:

ודע אם האדים הבשר נגד החוליות או כדומה דאם נחתך העצם טריפה מספקא לי ומיהו בהאדים עצם גופא יש לאסור וכ"ת אין ארס פועל בעצם הא בעי בדיקה בקדקוד ובמוח אלמא עבר הארס מעל"ע בעצם ועי' ב"י שכתב מ"ש הטור עד סוף הירכים משום צ"ה דאלו השוק אם נטל כל הבשר שרי וסבור הייתי לומר דהאדים הבשר אין פועל בעצם דקשה הא האדים העצם טריפה אמנם א"כ היה לפרש דהבדיקה בעצם נמי:

שוב ראיתי לכה"ג בהגהות ב"י אות צ"ז שכתב דיש מחלוקת בין הרא"ה להרשב"א יע"ש אמנם אין ענינו לכאן וצ"ע כעת ונ"מ אי לא הכה רק בשוק למעלה מצ"ה והאדים העצם וצ"ע:

לט

שהרופא גורדו. עש"ך דא"א בקיאין בבשר שהרופא גורדו ומ"מ יש לראות לדידן בלא"ה אין בדיקה לדרוסה ודוחק לומר אם ראינו שהכה רק במקום אחד דמשמע דאפ"ה אין בדיקה ועיין בנה"ך מ"ש בדרוסת הנץ:

מ

הקנה. דאע"ג דבעינן ברובו מ"מ הארס שורף וה"ה כבד וכדומה וכן טחול בקולשי' טריפה והוה ודאי ולא ספק אם רואין שהאדים:

מא

בהמה. עש"ך ולכאורה לדידן אין נ"מ בכ"ז דא"א בקיאין בבדיקה ואפילו דרסה במקום א' שא"צ לבדוק אלא המקום ההוא אפ"ה א"א בקיאין:

מב

אלא לשהויי. אפילו ודאי דרוסה מהני י"ב חודש כיון דבדיקה מהני. ש"ך ור"ל לא הוה ודאי טריפה וצריכין אנו לידע איזה דרוסה טריפה ודאי ואיזו ספק דמהני י"ב חודש הנה אם האדים בשר בפנים לא מהני מה ששהה י"ב חודש דזה ודאי טריפה והאדים בחוץ לרש"י הוה ודאי ולתוספות והמחבר הוה ספק וא"כ בהאדים בחוץ ולא בפנים ושהה י"ב חודש יש לכאורה להתיר דהוה ספיקא פלוגתא דרבוותא אמרינן ג"כ אי חי הלכה כמאן דמתיר כמ"ש הש"ך אות מ"ח בשם מהרש"ל וה"ה לידה מהני. וכ"ת דאפשר שתלד דהארס סופו לחלחלו ולשרוף תוך י"ב חדש ומ"מ לע"ע עדיין בריאה היא ויכולה שתתעבר ותלד הא בורכ' דאם כן בדרוסה ליבעי כ"ד חודש אלא ודאי משעה שהטיל ארס מאותה שעה טריפה והאוכל ממנה היה לוקה משום טריפה שאין יכול לחיות מאותה שעה י"ב חדש וכל העומד לנקוב כנקוב דמי ה"ה שאין מתעברת ותלד וכבר חקרנו בזה במקום אחר. וראיה מהא דאמרינן וולד טריפה היכי משכחת לה בחולין נ"א ואמאי לא כה"ג אלא משעה שהטיל הארס אין יכולה להתעבר ותלד וכאמור:

כתב הכה"ג בהגהות הטור אות מ"ד אמ"ש ש"ך בסימן ל"ב אות ח' דא"א בקיאין בהקפה אם יש עוד צד מקילין ה"ה כאן ולפ"ד דרוסת הזאב בגסה נמי דהר"ב הכשיר בה"מ כמ"ש ויש לחוש כו' אמנם אין נוהגין כן וגם שם הלכה אינו כן:

עוד כתב באות מ"ה בשם רש"ל בא"ט דאם נתערבה באחרות יכולין להתיר בהקפה וה"ה בדרוסה שנתערבה דיכולין להתיר ע"י בדיקה. ויראה מדבריו דהא דא"א בקיאין הוא להתיר איסור תורה הא איסור דרבנן דמ"ה חד בתרי בטל סומכין על בדיקתנו ודין זה חידוש הוא בעיני. ולא ידענא דמה שכתב רש"ל הוא דין מפורש בש"ע סי' ק"א קורקבן וראש כבש ולמה תלה הדבר ביש"ש והוא מתה"ד סי' קע"ט והגהות מיימוני בפ"ז מה"ש הביאו הב"י שם ואין הטעם דלהתיר אחרות הוא אלא דבזה אנו בקיאין. דהא בסימן פ"ג ס"ד מצא חתיכת דגים אם יש בא' קשקשים שרי ולא הגיה הר"ב כלום אלמא אף השתא אנו בקיאין אם דומה בחיתוך ובמראה ול"ר להקפה אם ניקב מחיים דא"א בקיאין דבעינן הקפה יתירה משא"כ דגים וקורקבן אף חד בחד סומכין על הקפה זו אף אם נתערבה ובדקו ונמצא א' שהאדים אין תולין לומר זה הדרוסה והותרו כולן דומיא דנאבד לים הגדול דא"א בקיאין כלל וצ"ע  :

מג

י"ב חודש. ובשנה מעוברת י"ג חודש והפר"ח כתב מדנקיט י"ב חודש ש"מ הכין הוא הא הת"ח כלל ע"ב מביא ראיה ימי הצינה עברו א"כ בעינן ימי הצינה וימי החום שלימין וכן הלכה דבעינן י"ג חודש במעוברת:

מד

או בנקיבה. עש"ך ומשמעות הש"ע דבזכר אף אי ודאי שהוליד לא מהני לספק טריפה ועיין כר"ו שהביא דעות בזה אי מהני בזכר:

מה

שתתעברה ותלד. עש"ך ותרווייהו בעינן עיבור לחוד אין ראיה ולידה לחוד נמי אין ראיה וראיה מכ"א יום בתרנגולת דשמא טעינה א' אלמא לידה אין ראיה:

מו

ושהתה כ"א יום. עש"ך דבעינן שיהוי כ"א יום שלימים שלא הטילה ביצים אז יצא מחזקת טריפה וכן ספק טריפה שלא הטילה מעולם בעינן כ"א יום שלימים לאחר זמן הטריפות בספק ההוא אז כשהטילה כשירה לא בע"א:

מז

שכל. עש"ך וכן הוא להדיא בת"ה כלל ע"ג ד"ד ומשמע אף רבים הנדרסים לא חיישינן בעופות וההיא שרקפא דחנקינהו שמואל כתב המ"י שם דקטנים היו ולא היו ראוין להטיל ביצים חיישינן לתקלה בשם חמיו זקינו הגאון מהר"ש שפירא ז"ל:

מח

וכל מקום כו'. עש"ך הנה הרשב"א בתשובה סי' צ"ח יראה דג' תירוצים א' דחה באומרו אם יאמר שרובן אין חיין הא מיעוטן חיין בטלת הכלל כל שאין כמוהו חיה ותי' די"ל דיתר כנטול ומ"מ מרבה כחול ימים ומשמע כפי הנראה דמשום יתרת הוא דחיה שאין חסר בגופה כלום הא חסר בתולדה אין חיה ואח"כ כתב וכן חסר רגל אפי' היה טריפה שאלו לא נולדה כן אלא שלמה וניטל הרגל לא חיתה אף עכשיו טריפה משמע דהטעם הוא שהטריפות מבטן חיה יחיה ואם באנו לרחוק אמור שיתרת וחסר טעם אחד הוא דנולדה מבטן לא שהיתרת הוא בפ"ע חי' וכן לשון שכתב "וכן מורה ע"ז ושוב ראיתי לרנ"ש במ"ש בשער פ"ד אות ג' הביא דברי או"ה שער מ"ט אות ב' דוקא טריפות שאירע לה מחדש לא שנולדה עמה כמו יתרת והעתיק לשון הרשב"א וכן חסר רגל ולא כמהר"א שטיי"ן בביאורו לסמ"ג לאוין ק"מ קמ"א שכתב דיתרת אנו אומרים תוך י"ב חודש שנעשה יע"ש הרי כדכתיבנא דמטעם שנולדה מבטן קאתינ' לא מטעם יתרת דא"נ חסר כה"ג חיה יחיה ורש"ל בסי' פ' בא"ט החזיק מה שדחה הרשב"א דא' מאלף יחיה ולפ"ז אין קושיא מתוס' חולין י"א שהקשו מפרה והא אי לא אזלינן בתר רובא ליכא חזקה די"ל מיעוטא דמיעוטא גם ר' מאיר מודה דלא חיישינן לה ומנלן במיעוט לחוד ועוד אף אם מיעוט המצוי חיה יחיה מ"מ הקשו שפיר דהוה מיעוטא דמיעוטא דרוב אין טריפות ורוב טריפות אין חיות ועיין במ"י כלל ע"ג תי' קצת כעין זה ומיהו מה שהקשה הרשב"א מאיוב למה לי מעשה נסים קשיא וכן הרגיש הפר"ח יעוין שם ואפשר דקושטא משני מעשה נסים וכן לר"ת יתרץ כך עי' תוס' ריש א"ט וכן לטריפה יע"ש או דקשיא כיון דהקב"ה אמר רק את נפשו שמור איך עבר על ציווי ונקב המרה דרובן אין חיין ואיך סמך על המיעוט ורבנן אהדרי' דמעשה נסים שהקב"ה נתן רשות וכח לו להחיות שלא כדרך הטבע והנה טריפה אסורה לאו משום דאין חיה דא"כ המיעוט דחיה אסור ומה שכתבה התורה זאת החיה דלא חיה לא תיכול לספק טריפה נ"מ ולשון הש"ך צריך תיקון קצת. וכר"ו תי' בזה קושית התוס' דמקשין שפיר דלמא פרה בת שתי שנים דאי לאו דאזלינן בתר רובא ע"כ טריפה אין חיה כלל דאל"כ למנ"מ כתבה התורה זאת החיה לספק טריפה כיון דאין אזלינן בתר רובא וז"א דנ"מ למיהוי עשה ול"ת עיין בשמעתא דמסוכנת ואיך שיהיה קשיא לי למה פרט הש"ך יתרת דמשמע יתרת חיה יחיה דלתי' הרשב"א ה"ה חסר בתולדה וכדאמרן. ומ"ש הש"ך דבסי' פ"א אות ה' מבואר דיתרת אין חי י"ב חדש היינו ממ"ש רש"ל דיותר מי"ב חודש מותר ביתרת יע"ש ומיהו לדינא העלה דיתרת ודאי מן הבטן הוא ודאי טריפה לא מהני יע"ש ומיהו מש"ד פ"ד כתב ויתרת מסופק אני משמע קצת כיש"ש ושם יבואר עוד כתב בש"ד ע"ג וביצים שנזקק להזכר יעו"ש אל תטעה בספנא מארעא ליכא ראיה ועיין ברנ"ש במ"ש שם ואין להאריך כאן בזה:

ודע דב' כבדין דאין נוגעין או ב' טחולים בסומכיה או עברו י"ב חודש שרינן לה דיתרת מן הבטן הוא כמ"ש הש"ך בסי' פ"א אות ה' יע"ש וא"כ בספק פלוגתא דרבוותא רש"י והרמב"ן יכריע מה שחיה י"ב חדש כמ"ש מהרש"ל דאף בספק פלוגתא דרבוותא הדין כן די"ב חורש ראיה הוה וכדאמרן ואני מסתפק בפלוגתא דרבוותא שרובן אומרים טריפה ומיעוט אומרים כי כשר אי רוב כי ההיא דאורייתא אחרי רבים ומכ"ש אם עומדים ורואין אלו את אלו כמו שאני עתיד לבאר זה בכללים אשר על הפוסקים בעזה"י וראינו שהיה יהיה י"ב חודש או ראינו שבלעה בהמה מחט בפנינו וראינו אח"כ המחט יוצא מדופן הבהמה והרי ע"כ היתה בחלל הגוף ועברה עליה י"ב חודש אף דמלתא רחוקה היא מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך. ורוב הנבלעים דרך הוושט כשיטת רש"י. ומי נימא דמה חזית דאזלת בתר רובא דאין חיות זיל בתר רוב הטורפין או רוב הנבלעים דרך הוושט וע"כ מן המיעוט הוא א"כ אימא ממיעוט דחיות הנה כמ"ש היש"ש או דלמא דא' מאלף יחיה ולמיעוטא דמיעוטא ודאי לא חיישינן וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה  :

מט

אין לו בדיקה. אפילו בזמן הש"ס ש"ך לא ידענא מה נ"מ אי לומר דלא הוה חסרון חכמה ונ"מ לס"ס כיון דחכם גדול נמי א"א להכיר או להיפך יע"ש:

נ

אסור. הש"ך הראה מקום לאות מ"ז דאפילו רבים הנדרסים דוקא י"ב חודש הא כ"א יום אפילו רבים אין תקלה לזמן מועט וההיא שרקפא כתבנו לעיל דקטנים היו ולא ראוים להטיל ביצים או זכרים יע"ש:

נא

וכן. עש"ך [לא] והעיקר דאין לעשות ס"ס בידים כמבואר בכל הפוסקים ואף בפלוגתא דרבוותא אם לא שרוב מתירין ומשום חומרא אנו מחמירין או שיש עוד צדדים להקל ולא בע"א. כתב הכה"ג חתול דרכה להמית ציפרים קטנים ע"י שפוהק פיו שקורין הוכי"ט הוה טריפה שממיתה בכך. ומסתימת הפוסקים אין נראה כך ומידי דהוה אמסוכנת ואין דריסה אלא ביד. ובל"י העתיק זה וצ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.