פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/לג

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה לג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ניטל הלחי [התחתון] כשרה. בענין דליכא עיקור ש"ך והיינו ניטל העצם והסימנים מחוברין בבשר או שנתלש הבשר רוב ומיעוט שלם במקום אחר עסי' כ"ד סט"ו:

ב

ע"י המראה והלעטה. הש"ך הראה מקום לא"ח שכ"ג וכבר פירשנו בט"ז דה"ה שיכולה לקבל שתיה דאל"ה פשיטא דטריפה דאינה היה יע"ש:

ג

להרמב"ם טריפה. עש"ך והא דלא תנן במשנה דפשוט הוא דאין לך כל שכמוה אינה חיה יותר מזה וה"ה חרטום העליון בעוף שניטל תב"ש ושאר אחרונים:

ד

וושט. עש"ך הנה לשון הר"מ בפ"ג מה"ט הי"ט ניטל הירך וחלל ניכר במו שעשה גיסטרא הוה נבילה וכן נשברה מפרקת ורוב בשר או קרעה מגבה וושט שניקב או גרגרת שנפסקה הר"ז נבילה מחיים ואין שחיטה מועלת בה. איני יודע למה חלקן הנך ד' מב' דרישא ואי חלק להו אדרבה הד' הוה למיתני בהדדי ונקיבת הוושט ופסוקת הגרגרת בפ"ע למאן דמפרש פסוקה וניקב נבילה מחיים לענין לאו דנבילה ולאו לטומאה כמ"ש הר"מ בפ"ב מהל' שא"ה ה"א יע"ש גם הלשון שאמר הר"ז נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה מיותר הוא כיון דנבילה מחיים פשיטא דאין השחיטה מועלת בה ומיהו למאן דמפרש דמחיים אין מטמא ה"א דכמו שחיטה מטהר טריפה תטהר ג"כ זו קמ"ל דאין השחיטה מועלת בה. והנה בנה"ך ותב"ש שניהם לד"א נתכוונו דוודאי מחיים לא מטמא וחלוקין בדבריו הנה"ך סובר דמ"ש נבילה מחיים היינו לומר שאין שחיטה מועלת בה ומ"מ טריפה הוה מחיים והתב"ש סובר מחיים הוה נבילה ולא טריפה. ואפשר מש"ה חלק להו הר"מ ז"ל הנך ד' הוו נבילה וטריפה נשברה מפרקת איכא חוט וחיילי בהדדי וכן קרעה מגבה ע"י פסוקת החוט לאורכה ואפשר דסובר בעינן שיור משא"כ הנך ב' דרישא ניטל הירך אפשר דסובר בלא איעכול ניביה לא הוה טריפה דלא כר"ן לקמן סימן נ"ה יע"ש ועשאה גיסטרא למטה מפרשות מש"ה תני להו בפ"ע. ודע דהר"מ ז"ל בהל' שא"ה פ"ב ה"א מנה ד' נבילות דמטמאין מחיים והשמיט ניקב הוושט ופסוקת הגרגרת אדרבה כתב שחט רוב שנים אין מטמא ואלו בפ"א מהל' ט"מ הט"ו חשיב ג' דמטמאין באוהל נשברה מפרקת ומגבו וגיסטרא והשמיט ניטל הירך וחלל שלו ניכר וא"י למה הא חשיב גיסטרא שזה לא נאמר כ"א בבהמה והוא ז"ל למד ממנו לאדם ה"ה ניטל הירך וחלל שלו ניכר נלמוד מבהמה כמ"ש. ועיין בכה"ג בהגהות הב"י אות ו' דאפשר מגבו דוקא אדם ולא בהמה וא"י דאדם מבהמה לא יליף אבל בהמה מאדם אם הוא חשוב כמת כ"ש בהמה ולדינא כבר כתבנו דנותנין עליו חומרי שניהם טריפות ונבילות ומ"מ הבצים מספק נקובת הוושט אסורין אף לדעת הר"מ ז"ל ואו"ב אף למ"ד דלאחר שחיטה מטמא א"כ לא הועילה השחיטה כלל ומותר לשחוט אחריו מ"מ ספיקא הוה לענין שאר דברים ולא הבינותי מ"ש בכר"ו אות ד' יע"ש ועי' ב"ח העלה דלכל הפוסקים עכ"פ לאחר שחיטה ניקב הוושט הוה נבילה ובאות שאחר זה אבאר עוד  :

ה

או תורבץ. עש"ך שהעלה תורבץ שניקב ושחט אח"כ במקום הראוי הוה טריפה ומטהר מידי נבילה. ויראה מדבריו כאן ובסי' כ' אות ה' אם שחט הרוב בתורבץ או נפסק הקנה למעלה ממקום שחיטה ואח"כ שחט במקום שחיטה מטהר מידי נבילה עיין תב"ש ופר"ח משמע כן וכבר הארכנו במקום אחר:

וד דהא דקיימא לן עכ"פ ניקב הוושט ונפסק הגרגרת במקום שחיטה אין שחיטה מטהרת מידי נבילה והוא מוסכם מכל הפוסקים לא ידענא מקור הדין בש"ס דהכ"מ בפ"ג מה"ש הי"ט הראה מקום לדף ל"ב ורמינהו נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ואידחי הא דר"ל כאן במקום חתך ומשני כאן קודם חזרה אימא דהקושיא הוא מפסוקת הגרגרת דתנן שחט א' מהן ופסק הב' והאי כמאן דפסק דמי כיון שהרוב נפסק אבל ניקב הוושט אימא טריפה הוה ולא נבילה עיין רש"י שם ואין הכרע. והם ז"ל פירשו דכל שנפסלה היינו מקום הראוי לשחיטה ומנא לן זאת אימא דלא שחט כהוגן בה' דברים המפסידים השחיטה או נפסק הגרגרת ברובו דהסימן וודאי כמנח בדיקולא דמי אף אי יש טריפות לחצי חיות כמבואר בסי' כ"ו מש"ה לא מהני שחיטה דבעי שני סימנים בבהמה ובעוף שניהם שלימים בעינן אמנם ניקב הוושט מנלן וכדכתיבנא:

וראיתי למהרש"א ז"ל בכורות כ' ע"ב תוס' ד"ה חלב פוטר כתב דהא דלא קשיא בההיא דהיכי אכלינן בישרא דאיכא חזקה דמסייע די"ל דאין זה מיקרי נשחטה שלא כראוי ואף ניקב הוושט מטהר מידי נבילה יע"ש. ונוראות נפלאתי על אדונינו רבינו ז"ל הלא מבואר בכל הפוסקים ובר"מ ז"ל דעכ"פ לאחר שחיטה הוה ודאי נבילה אם ניקב במקום הראוי לשחיטה כמבואר וכ"ת דהתוס' סוברים נקובת הוושט לא הוה נבילה אלא טריפה וקושית הגמרא בחולין לא קאי אלא מפסוקת הגרגרת וכדכתיבנא מ"מ מה אעשה בדברי הר"מ ז"ל שפסק בפ"ג מה"ש דהוה נבילה עכ"פ לאחר שחיטה כמ"ש הדרישה והנה"ך והא פסק בפ"ב מהל' יבום וחליצה הט"ו האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ובאו ואמרו מת בעליך לא תתיבם ולא תנשא אלמא סובר דלמסקנא אתיא מתני' האשה שהלך יבמות קי"ט אף לרבנן כיון דאיכא חזקה סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים שם וא"כ קשיא לדידיה היכי אכלינן בישרא דלמא במקום נקב שחיט וכ"ת דאיכא רובא הא איכא חזקה בהמה בחייה וסמוך כו' ולא די לנו הצער הזה אלא דקשיא עכ"פ היה לנו לבדוק אחר נקובת הוושט אחר שחיטה סוף דבר דברי מהרש"א בכאן לא זכיתי להבינם גם מקור הדין דנקובת הוושט הוה נבילה לא ידענא מנין לנו:

עוד ראיתי במהרש"א חולין י"א בתוס' ד"ה אתיא תירץ בתי' הב' דמיעוט טריפות הוה מיעוטא דמיעוטא יע"ש א"כ יש לומר דודאי לר"מ באמת לא קשה משחיטה היכי אכלינן בישרא מ"ה דסמוך מיעוטא ומ"ה אין לחלק בין אפשר ללא אפשר עיין תוס' חולין שם יש לומר דהוה מיעוטא דמיעוטא לא אמרינן סמוך וכן לרבנן אין קושיא מנקובת הוושט כמ"ש והא דילפי רבנן מפרה ושחיטה י"ל דסברי מ"ה אין לחלק בין מיעוט ובין לא שכיח ור"מ מחלק שפיר ומיהו מדרבנן מחלקינן גם לרבנן ומהרש"א בבכורות לא הוקשה לו אלא אמאי ל"ק להו לתוס' כמו ברוב מצויין ולתרץ תירוצם כאן לז"א דתוס' אין סוברים כר"מ ז"ל אלא נקובת הוושט טריפה ולא נבילה וכל זה דוחק גדול להמעיין היטב שם ומיהו לפי האמת לפי תי' הב' במהרש"א חולין ליכא סמוך ולתי' א' שייך סמוך וצ"ע:

ו

ואפילו ניקבו. עש"ך הביא לשון הגמרא דל"ד לקורקבן דמינח נייחי משא"כ וושט זימנין דמיתרמי אהדדי. ומיהו קורקבן גופא דוקא זה שלא כנגד זה הא נקב ארוך פשיטא דאין כאן סתימה:

ז

וכל זה. הש"ך האריך בכאן ואבאר. כללא דמלתא קוץ או מחט שהוא דבר דק שניקב לחלל הגוף דאז בעי כל החלל בדיקה אף בזמן הגמרא לא היו בקיאין לבדוק כדאמר קוץ עד שתינקב לחלל עסי' נ"א בזה וכל שאין לבדוק אלא מקום א' כמו מחט בביה"כ והמסס שלא ניקב מעל"ע בה"מ אפילו לדידן בקיאין כיון שאין אנו צריכין לבדוק רק נגד מקום המחט כמבואר סי' מ"ח ומ"ט ואם צריך לבדוק אבר אחד כולו לדידן דפוסקין דלא כרש"י דא"א בקיאין כמבואר סי' נ"ז. ומיהו טפת הדרוסה אף שהוא בכל החלל בקיאין היו בימי הגמרא ול"ד לניקב בקוץ. ועפי"ז כתב הש"ך דבריו כאן מ"ש הרמ"א אפילו ניקב פנימי לחוד ר"ל לא מיבעיא אם ניקבו שניהם אלא אפילו פנימי לחוד וושט אין לו בדיקה בחוץ וטריפה הא ניקב החיצון כשירה ע"י בדיקת פנים כיון שא"צ בדיקה אלא נגד הנקב הוה ידוע במקום א' ול"ק מסימן כ"ג ס"ו דא"א בקיאין וכאן ס"ח די"ל דבעי לבדוק כל אורך הצואר בזה א"א בקיאין משא"כ לבדוק נגד הנקב בקיאין כמו בביה"כ כו' אלא דבסי' ל"ד ס"ט דאם ניקב גרגרת ע"י קוץ ומחט טריפה דחיישינן שמא ניקב הוושט לדידן דלא בקיאין בבדיקת הוושט משמע דאפילו עוף אין תקנה שיהפוך הוושט דאי בהמה הא בזמן הש"ס נמי לא בקיאין בנקב משהו מבחוץ כמ"ש כאן ס"ז. והר"ב מדשתיק אודויי אודי ליה וכאן בהג"ה אומר בפירוש כן וא"כ אי חיישינן מקנה לוושט שמא ניקב גם הוושט והוה אין ידוע כ"ש וושט עצמו דחיישינן שמא במקום אחד ג"כ ניקב והוה אין ידוע. וראיתי להתב"ש אות ח' כתב דהש"ך נשמר מזה וכתב אם תחוב הקוץ היינו שנתחב לפנינו במקום א' וראינו שלא פגע בשום מקום אחר הקשה דהא רמ"א כתב אין ניכר אם ע"י חולי משמע שאין הקוץ לפנינו ותי' דהכי קאמר בפנימי ודאי בכל אופן הוה טריפה משא"כ בחיצון לפעמים (כשר) [כאשר] בנתחב הקוץ לפנינו דלא כפר"ח שכתב אפילו אין הקוץ לפנינו עכ"ל והנה אכתי קשה מי הכניסו לש"ך ז"ל בתגר זה לפרש אפילו רק לחצאין ולא כפשוטו לא מיבעיא אם ניקב החיצון ואין הקוץ לפנינו דטריפה דהוה ס"ס לאיסורא שמא מבפנים בא דרך הבליעה ואת"ל מחוץ שמא ניקב גם הפנימי אלא אפילו בפנים חיישינן שמא ניקב גם החיצון י"ל דהוא לשיטתיה בסי' מ"ט שהשיג על הט"ז בנה"ך שם וסובר ספק ע"י חולי הוה ס"ס ושאני הכא דשכיח שינקבו שניהם ויש לומר דהא דשכיח היינו ע"י דחיקת אוכלין ומשקין לחוץ משא"כ מחוץ לפנים אדרבה לאו שכיח הוא כו' וא"כ בספק וודאי יש להכשיר אם ניקב החיצון והט"ז כאן ג"כ לשיטתיה שם דסובר דלא הוה ס"ס וכאמור. ומיהו בניכר ע"י קוץ וליכא כ"א ספק א' אסור דלא אוקמיה אחזקה אף בספק השקול כיון דהריעותא מחיים עש"ך סי' ג' אות ה' באורך. והא דסימן ל"ד ס"ט כשידוע שהוא מחמת חולי אבל אם נעשה מחמת מחט וקוץ טריפה ולא סיים אם ספק כמו כאן דלא שכיח הוא והוה ס"ס ודיוקא דסיפא שם דוקא ורישא שכתב בידוע על ידי חולי לאו דווקא וכמ"ש כאן וא"כ א"ש הכל:

ועדיין יש להקשות מ"ש מחט שנמצא בביה"כ מצ"א כשירה ולא חיישינן שמא ניקב במקום אחר מעל"ע מקודם ואין בקיאין בבדיקה דאם מקנה לוושט מחזיקין ריעותא בסי' ל"ד כ"ש כאן כקושית התב"ש ז"ל. י"ל דמה"ת לומר כן כיון דבמקום רחב הוא ודרך הבליעה עם המאכל בלעת מה"ת להחזיק איסורא לומר שנתחב גם במקום אחר משא"כ בקוץ שניקב הקנה או מחט מבחוץ חיישינן ודאי שמא גם בוושט הכה מקודם או בפעם אחת ולדידן אין אנו בקיאין אף בעוף לית ליה תקנה וכדאמרן עיין מה שאכתוב באות כ' וכ"א מזה בדין המסס וביה"כ. ואין להקשות בסי' נ"ז בספק על אף דהוא שותק והן מקרקרים מותר מכח ס"ס והא דרוסה עם קוץ בוושט תחת סוג א' הם ושכיחים כמ"ש בגמרא ולעולא מ"ש מספק דרוסה א"כ אמאי בוושט ספק ע"י חולי אסור ולא מתירין מס"ס והתם מתירין י"ל דהתם ספק על לחוד די להתיר כמבואר שם דלא איתחזק ריעותא כלל אף שהן מקרקרין כל דלא ידעינן דעל משא"כ כאן דעכ"פ איכא ריעותא שניקב עור הפנימי כנ"ל: נמצינו למידין אם העור מחוץ שלם וניקב עור החיצון של וושט ע"י קוץ שניכר הוא להש"ך ג"כ טריפה וה"ה אם נקרע הצוואר ואם נתחב הקוץ לפנינו אפשר גם הט"ז יודה דכשירה מבפנים במקום ידוע יש לו בדיקה כי פליגי הש"ך וט"ז בספק ע"י חולי לט"ז טריפה ומש"ה מפרש אפילו כפשוטו ולא מהני ס"ס ולהש"ך כה"ג כשירה מטעם ס"ס דלא שכיח הוא כמו דרוסה וכדכתיבנא:

ח

אבל כו'. ר"ל ספק ע"י חולי או ע"י קוץ טריפה ש"ך וכבר התבאר באות הקודם דמש"ה ל"מ לפרש אפילו כפשוטו כיון דמיירי בספק ע"ש באורך.

ט

ואם נתחלפו. עש"ך ועיין תב"ש דמדהביא רש"ל אדברי הרא"ש משמע הא נתחלפו שניהן אף במקצת טריפה כבר כתבנו שיש לצדד להכשיר בזה ומכ"ש אם נאמר כרש"ל דשניהם לבנים לית לן בה דלא הוה ליקוי פשיטא דאין להחמיר:

י

וכ"ש כו'. דכל יתר כנטול דמי ש"ך והוה נבילה ולא טריפה. ואף שאין מחוברים ואין נוגעים זה לזה דאנן מחמירין ככל הפרושים ביתר כנטול דמי עי' סימן נ"ה ביתרת רגל ושם אבאר בעז"ה. הפר"ח אות י"ג כתב בשם הגהות מהרי"ו בבר אווזות שיש להן כעין כפתור והפר"ח הכשיר דהוה כתרי מעי אם מתחברים יחד והתב"ש אמר דאין לדמות להדדי ועיין בל"י א"י שחילק באותן בר אווזות בין קנה הזכרים והנקיבות וע"י העיד כן בשם הט"ז יע"ש ואם קבלה נקבל ויש לעיין בזה ואין הזמן גורם כעת:

יא

אם עוף הוא. ואף דלכתחילה בעינן שני סימנים הכא לא אפשר הוה כדיעבד ש"ך בשם הפוסקים. ואף שיכול להשהות כ"א יום וליכא תקלה עיין סנ"ז בש"ך אות מ"ז אפ"ה לא הצריכו חז"ל להשהות וכי בעינן שניהם היכא דאפשר ומיהו מבר אווזא דרבא אין ראיה שמא זכר הוא וי"ב חודש אסור לשהות לדעת המחמירין אף בא' ולא רבים עיין בסנ"ז שם ושם אבאר עוד מזה בעה":

יב

ולדידן דאין אנו בקיאין. בבדיקת "דרוסה "לעולם ש"ך הוסיף ב' מלות אלו ואולי כוונתו דל"ת דאין אנו בקיאין בבדיקה באבר הא' כל שאין מקום ידוע וזה כתב הר"ב לקמן ס"ח וכאן אשמעינן אף דראינו בפנינו שלא הכה הדורס אלא פ"א במקום א' דבקוץ כה"ג במקום ידוע יש בדיקה וכאן בדרוסה א"א בקיאין לעולם ואף במקום ידוע אא"ב בטפת הארס ומש"ה אף בעוף אין תקנה ולקמן אבאר:

יג

אין כו'. הש"ך הראה מקום לסי' נ"ז סי"ג ושם נאמר דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר אם הוא קנה רחב אף לדידן יש בדיקה ואף בכל החלל כמבואר לקמן:

יד

אבל כו'. עש"ך והוא מבואר כבר הארכנו לעיל דרמ"א נמי מודה במקום ידוע יש בדיקה אם הקוץ נתחב לפנינו ולפ"ז אין חילוק בין בהמה לעוף דגם בהמה אם נתחב הקוץ לפנינו במקום ידוע לשחוט למעלה או למטה ממקום [הקוץ] אלא ממ"ש לעיל סכ"ג סי"ד שחט העוף ולא בהמה ה"ה כאן דחיישינן הוושט גמיד ופשיט ושמא ניקב הקוץ מעל"ע וע"י השחיטה ימתח העור הפנימי דוושט וישחוט במקום הנקב ואסור ולפ"ז הרב שכתב א"א בקיאין ולכך בהמה ועוף כו' למה לו להזכיר בהמה אם לא להשוותן ולענין דינא אם לסמוך בעוף במקום ידוע או הוה אינו ידוע כמ"ש מהר"ם יבואר באות כ"א באורך:

טו

לבדוק. עש"ך וכלל העולה מבחוץ אין בדיקה לנקב אף בקנה רחב ובפנים במקום ידוע כגון שתחבה קוץ לפנינו יש גם להר"ב בדיקה ומש"ה לא הניח על המחבר בסעיף ז' מה שכתב המחבר וושט אין לו בדיקה לענין נקב אלא מבפנים היינו נתחב הקוץ בפנינו:

והנה המחבר כתב ס"ז וס"ח ותרוייהו צריכי ס"ז מיירי במקום ידוע נתחבה הקוץ בצוואר אפ"ה אין לוושט בדיקה מבחוץ וס"ח אף כל אורך הצוואר אפ"ה בפנים יש בדיקה. וראיתי להכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ט דברים יש בהם קושי הבנה וז"ל דברי הרב בעל המפה נראין כפולין שעל מ"ש המחבר לדרוסה אין בדיקה ולנקב אין בדיקה כתב הרב ולדידן אין אנו בקיאין בבדיקה ועל מ"ש רבינו המלוכלך כתב וא"א בקיאין והא כבר השמיענו בראשונה וי"ל דאי ראשונה ה"א דוקא דרוסה דצריך כל החלל אין בקיאין ואי אחרונה לחוד ה"א בנקב במקום ידוע מהני וקשה דהש"ך כתב דבמקום ידוע מהני באמת ועוד בב' מלות שהיה מוסיף בהג"ה ראשונה אף לענין נקב היה נפטר מאחרונה עכ"ל. הנך רואה דבגירסתו היתה הג"ה ראשונה כתובה בסעיף ז' ומש"ה אמר דאי הג"ה ראשונה לחוד ה"א דלא קאי רק אדרוסה אס"ו אף שכתובה אס"ז ולכך כתב הג"ה בס"ח ומיתורא ע"כ הג"ה א' אף אנקב במקום ידוע והנה בספרים שלפנינו כתובה הג"ה א' בס"ו ועוד דאה"נ דבמקום ידוע אין לאסור היינו בתחב הקוץ לפנינו הא אין הקוץ לפנינו תו חיישינן ומיהו כפי גירס' ספרים שלפנינו תרתי צריכי הג"ה אחרונה דכל הצוואר אין אנו בקיאין והג"ה א' בדרוסה אפילו לא הכה רק במקום א' א"א בקיאין דזיהרא קלוש הוא וא"א יכולין להבחין. והנה המחבר כתב דנקב אין לוושט בדיקה מבחי היינו אף היכא דלא חיישינן לנתרפא כגון ששחטו מיד. הכלל העולה שעור החיצון יש שני טעמים. א' דשמא נתרפא וא' דאדום הוא ותרוייהו צריכי דנתרפא היכא דבלעה מחט ושחטוהו מיד לא שייך נתרפא ובעור הפנימי לא שייך אדום לכך בעינן שניהם ואה"נ אם שחטו מיד ולא ניקב עור הפנימי מעל"ע יש להכשיר וכמו שאבאר לקמן אות כ' וכ"א באורך:

ומה שכתב הש"ך דהמחבר לטעמיה בסימן נ"ז פסק כרש"י בס"ח לא מצאתיו אלא בסי"ח וגם שם אין הכרע דאי דהביא דעת רש"י באחרונה וכתב יש מי שאומר וי"א אין ראיה כ"כ דסובר כרש"י והיה לו להביא ממ"ש בספרו הארוך סימן ל"ו דסובר שם דאנו בקיאין בכל דבר הצריך בדיקה:

טז

לארכו או לרחבו. עש"ך ויראה מדבריו דה"ק דוודאי חיוי ברייתא דאכלו קוצים אטו דווקא לארכו מונח ולא לרחבו ואפ"ת דאם מונח כבריח מקצה לקצה יש לאסור א"א דא"כ לדידן דחיישינן לספק דרוסה ה"ה כבריח ועולא רבותא אשמעינן אף ישב אין חוששין אם כן מה פריך נמצאת ל"צ לעולא לאשמעינן דלמא אשמעינן אף שהוא כבריח הא תחב היינו ישב לא אלא דאין איסור אף כבריח לרחבו ומיהו כבר כתבנו דאם הוא בחוזק דא"א לזוז בקל גרע מנתחב בצד א' שוב ראיתי שאין ראיה דמאן דמפרש לרחבו טרפה מפרש ישב קוץ היינו לרחבו דאם לא כן נתחב לו קוץ בוושט הוה לעולא לומר ויש לעיין בזה:

וראיתי להכ"מ פ"ג מה"ש הכ"א כ"ב דברים אשר לא זכיתי להבינם והוא כמו שאומר שעל מה שכתב הר"מ ז"ל נמצא קוץ עומד בוושט חיישינן שמא נתרפא ולארכו כשר כתב גמרא חולין מ"ג ב' יתיב ההוא מרבנן ואמר נמצאת איתמר כלומר שלא נתחב אבל ישב כלומר נתחב חיישינן ואמר רב כהנא לא תציתו ליה נמצאת ל"צ דכולא קוצי אכלי. ונמצאת היינו לארכו אבל לרחבו היינו ישב עכ"ל. הנה מדבריו יראה ודאי דאף אי בדק ולא נמצא נקב בעור הפנימי כלל אפ"ה חיישינן שמא נתרפא וכן מוכיחין דברי הר"מ ז"ל דלא כמ"ש הש"ך כאן לפרש דבריו באין ידוע אם נתחב. אמנם מה שעשה מתחלה ב' כלומר ואח"כ חזר ביה תכ"ד ומפרש נמצאת היינו לארכו לא ידענא מה הוא. שוב ראיתי שדבריו כנים ואמיתים הנה ההוא מרבנן דאמר נמצאת אתמר ע"כ יפרש אף לרחבו שמונח כבריח מבריח מקצה לקצה דאל"כ איך עלה על דעתו לומר כן והלא כל חיוי ברייתא קוצי אכלן ורב כהנא אמר לא תציתו ליה דא"כ עיקר חסר בדברי עולא והוה לומר נמצא קוץ לרחבו לא חיישינן א"ו עולא ישב אמר היינו מסתמא אף לרחבו כבריח הוה בכלל ישב ואמר דאין חוששין וה"ה אפשר נתחב נמי אין חוששין או דנתחב גם עולא יודה דחוששין כנ"ל לפרש דבריו כאן:

אמנם מ"ש עוד הכ"מ בהכ"ב על מ"ש הר"מ ז"ל דוושט אין לו בדיקה אלא מבפנים והופכו אם מצא טפת דם טריפה כתב דמש"ה כתב רבינו כאן לפי שכתב לעיל נמצא קוץ הר"ז ספק נבילה ולז"א דאם מצא טיפת דם הר"ז וודאי נבילה. וא"י דהא טיפת דם בפנים קאמר ואיך היה בשביל זה וודאי דלמא עדיין לא ניקב מבחוץ. אם לא שסובר דכל ריעותא מחיים אף דהוה ספק השקול לית כאן חזקה מחמת רובא דהא יצאה מרוב דרוב אין ניקב וושט שלחן מבפנים כמ"ש התב"ש בסימן כ"ט על מעשה דקראקא במים בראש וא"כ בסימנים איכא חזקה דבהמה בחייה ולהיפך ליכא חזקה דהא יצאה מהרוב ולכך הוה וודאי משא"כ כשהקוץ הוה רק כבריח לרוחבו ואין תחוב בו כלל הוה ספק ולא וודאי דעדיין לא יצאה מהרוב אלא כיון דשכיח הוא ואיכא חזקה נמי הוה ספק וצ"ע

יז

אם כו'. עש"ך והסכים כט"ז דבטור משמע להיפך דווקא תחוב אז מזיק קורט דם ולא בנמצא ור"י קאי אסה"ת בתחוב יע"ש ומ"ש הוה ודאי ולא ספיקא כלל היינו אף למאן דמכשיר בתחב ויש לפרש נמי דהוה ודאי דאלו התם הוה ספק וכאן בק"ד מבחוץ ונתחב קצת בפנים הוה וודאי:

יח

אבל כו'. אף שלא ניקב הפנימי דק במקצת אפ"ה כל ששהה זמן מרובה חיישינן שמא הבריא גם הפנים ואינו ניכר ויראה לי אף בקנה רחב כה"ג אין חילוק וחיישינן לנתרפא וה"ה לענין בדיקה מבחוץ ובאות כ"א אבאר:

יט

אפילו אין שם ק"ד. לא בחוץ ולא בפנים דאומר אוכלין ומשקין שטפוה משא"כ בביה"כ דמינח נייהי ש"ך בשם הפוסקים ומה דקשה דהוה ס"ס כתבתי בט"ז אי"ז יעויין שם ועיין בנה"ך סימן מ"ט מה שתירץ לקו' ט"ז:

כ

דחיישינן. עש"ך וירצה בזה דלהמחבר אין לוושט בדיקה בחוץ אף במקום ידוע ממש כמ"ש בס"ז ואף דמשם אין ראיה כ"כ מ"מ בב"י פסק כן להדיא דאף במקום ידוע ל"ל טעמא דנתרפא בשלמא למ"ד דיש לוושט בדיקה הוצרך לטעמא דנתרפא ותי' דאף שאין עור הפנימי ניקב מעל"ע כמו שכתוב באות ח"י יע"ש. ולקמן באות כ"א אבאר מזה בעזה"י:

כא

ויש מכשירין. הנה דברי הש"ך בכאן צריכין ביאוא. ומתחלה הקשה ב' קושיות. א' דאיך כתב כאן וי"מ דלא חיישינן להברי' ולעיל ס"ד כתב דניקב הפנימי יש לחוש לחיצון כו' ותי' לעיל כתב לדעת המחבר וע"ז הקשה עוד דא"כ ל"ל טעמא דאין בדיקה הא המחבר פוסק שמא הברי' נתרפא וא"ל דנ"מ במקום דא"א לומר נתרפא דהיינו שחט מיד עיין תוספות פרק ב"מ בהא דג' דברים נשתנו הובלילא בי כסא כו' מ"מ הא קאי אמה דאמר ספק ע"י חולי אם כן אינו ידוע אימת הוה. בשלמא בל"ז הייתי אומר דרמ"א כתב לעיל לדעת עצמו וסובר דנתרפא לא חיישינן אלא שמא עדיין נקוב הוא משא"כ עכשיו דלעיל ע"כ להמחבר כתב כן. ומיהו ז"א דאכתי דלמא הרב סברא דנפשיה אומר כן וכאן כתב יש מכשירין לומר שעל זה סמכו להלעיט והוא אינו סובר כן ומ"מ בהא חולק אהמחבר דהבריא אינו פרושו נתרפא אלא ניקב אלא דלא מסתבר ליה לומר כן דמשמע דהסכים בזה להמחבר דהבריא היינו נתרפא. ולכאורה ה"ק דע"כ רמ"א סובר דהבריא נתרפא דבס"ז לא הביא שום סברא לחלוק אמאי שכתב המחבר דוושט אין בדיקה לנקב מבחוץ וא"כ אמאן סמכו כאן הי"מ דהלכה כעולא מנא להו הא דמביה"כ אין ראיה דהכא א"א בבדיקה ושם אפשר בבדיקה א"ו הברי' נתרפא ויש ראיה מביה"כ דאמאי לא חיישינן נתרפא וכ"ת דראייתם הוא מפשטא דברייתא דת"ר ביה"כ מצ"א כשר משמע אף בלא בדיקה כלל הא רמ"א בסימן מ"ח משמע דסובר דווקא אם נאבד ביה"כ בלא בדיקה ק"ד הא בדיקה בעי שלא ניקב מעל"ע עיין בש"ך שם אכ"ה כן היה נראה לכאורה ומיהו אין זה כלום דלמא הי"מ סוברים כן והרב דעתו כהמחבר דאין לסמוך אזה מה"ט גופא דאין ראיה מביה"כ אלא הנכון כמ"ש מעיקרא דמשמע ליה דהרב מודה להמחבר:

ומה שתירץ הש"ך בתי' הא' דאם יש בדיקה בחוץ לא חיישינן לנתרפא לא ידענא מהו אם לומר דנתרפא נמי ניכר אם לא בחוץ שהוא אדום וכבר הזכירו מקצת אחרונים סברא זו לא ידענו דהא כתב שא"כ להמחבר אף ניקב עור הפנימי במקצת טריפה ושם יש היכר ואפ"ה חיישינן להבריא נתרפא וע"כ הכין הוא דאל"כ למה ליה להמחבר לומר טעמא דנתרפא כמו שהקשה שם הש"ך. וראיתי דהפר"ח אות יו"ד הרגיש בזה. וצריך לומר מעור לעור אין סברא לחוש ולהחזיק איסורא אם לא בצירוף תרי טעמים. חדא שמא הברי' וחדא שמא עדיין נקוב ואין לו בדיקה מבחוץ והלכך אם ניקב חצי עור פנימי חיישינן בחצי שלו הבריא נתרפא והשתא חיצון בלא"ה שמא עדיין נקוב הוא והשתא אם ניקב החיצון ע"י קוץ ולא נגע כלל בפנימי ומקום ידוע יש להכשיר דלא מחזקינן איסורא מעור לעור משום שמא הברי' נתרפא ועדיין נקוב ליכא למיחש דהא פנימי יש לו בדיקה ולפ"ז מש"ה כתב לעיל טעמא דאין בדיקה בחוץ כאמור ונ"מ נמי בהיפך כשר ומיניה הא ניקב עור פנימי במקצת חיישינן שמא נתרפא. שוב ראיתי דליתיה דהא ביה"כ אף עור א' וחצי מכשירין שם אלא דכאן מבפנים לחוץ שכיח הוא וחיישינן שפיר וצ"ע. עוד תי' לקו' ראשונה דיש מכשירין כיון שקוץ תחוב וניכר שאין נקוב לחוץ לא חיישינן אוכלין ומשקין החזירו קצת לפנים משא"כ לעיל ס"ד דליכא קוץ לפנינו אף י"א מודים דאסור דחיישינן שמא ניקב לחוץ היה. וא"ש הא דל"ד ס"ט ושאר מקומות דלא חיישינן הכא דאיכא הוכחה דלא ניקב לחוץ דמי החזיר להקוץ ולא סברי סברת ר"ת שהביא הרא"ש בביה"כ דוושט אוכלין ומשקין החזירו ומ"ש בהנהת הש"ך א"נ דכאן מיירי במקום ידוע ולעיל במקום שאין ידוע עיין תב"ש דר"ל לתרץ הא דסימן כ"ג וסימן ל"ד די"מ סברי דמקום ידוע יש בדיקה בחוץ. ומיהו הרב ודאי סובר אף במקום ידוע שהקוץ לפנינו אין לו בדיקה מבחוץ כדמוכח מס"ז דאף במקום ידוע אין לו בדיקה ע"ש וכן כתבתי לעיל. והנה דברי הש"ך בכאן לא הבינותי על בורי' ועיין פר"ח ותב"ש באורך בזה:

ומענין ביה"כ דלקמן סימן מ"ח אנו מכשירין בניקב מצד א' ע"י בדיקה ואף שניקב גם העור הב' במקצת ע"ש בש"ך אות כ"ב ולא חיישינן שמא הבריא ונתרפא יש ב' תירוצים. אחד דמי החזירו בשלמא וושט אוכלין ומשקין החזירו משא"כ כאן אדרבה היה לדחוק לחוץ. ולפ"ז אם נמצא נקוב ביה"כ ואין המחט שם יש לאסור דשמא הבריא ונתרפא והמחט הלך לו לעבר הב' או ע"כ חזינן דחזרה לאחוריה ויש עוד תי' דשאני וושט דעורות דק יש לו דוושט שכיח הוא שינקבו שניהם מחמת אוכלין ומשקין שוטפים ועוברים ולהכי חיישינן משא"כ התם וא"כ אפילו לא נמצא שם מחט דק נקב יש להכשיר אי בדקו מבחוץ ורואין שאין קורט דם ולא רושם וכן נראה דשם אין מחלקין בין אם מחט עדיין תחובה בו או לאו והא דאיתא התם לקחו המחט משם היינו דלא בדקו אחר ק"ד וניקב הוא מעל"ע ושם יבואר כן נראה לי . ולדינא יבואר שם באין המחט לפנינו:

כב

אם אינו נקוב מב' צדדים. כ' הש"ך וצריך להיות ואין ק"ד כו' וכן כתב הט"ז. ומשמע ודאי כל שאין נקוב מב' צדדים היינו אף שניקב עור הפנימי כולו וגם מקצת עור החיצון י"מ כמו בביה"כ ואף לרש"י דאוסר בהמסס מודה בביה"כ לחד דיעה כמו שכתב הש"ך בסימן מ"ה אות כ"ב בשם ת"ה דב' עורות לא חיישינן שעברה כל הב' משא"כ עוד אחד חיישינן שעברה כל הדופן יעוין שם ועיין בנה"ך מה שכתב בנו של הש"ך לפרש אם אין ניקב מב' צדדים היינו פנימי אין נקוב מב' צדדים וכתב שכן משמע מט"ז אות ח"י והלשון אין משמע כך והט"ז אות ח"י אין ענינו לזה יעיין שם:

כג

ויותר. עיין ש"ך דהרב לימד זכות על אותן הנוהגים להלעיט אבל הרב אין סובר כן. ועט"ז מה שרוצה ללמוד זכות המלעיטין היינו באותן שמלעיטין בעיגולי קמח ומיהו הרב מזכיר בפי' על אותן שמלעיטין בשבולת שועל שהרי כתב דנהגו להקל בישב לו קוץ בוושט. עוד הביא הש"ך תשובת מהר"ם מלובלין ז"ל בסימן כ"א דאם עשו תקנה לבדוק הוושטת ולא בדקו כשר ושם נאמר אפילו השליכו במזיד שרי ומיהו אם הקהל אמרו בפירוש שכל מי שלא יבדוק יהיה אסור אף דיעבד אסוד ע"ל סימן ב' יע"ש. וכתב עוד שם דאעפ"כ אותן הדרים חוץ לעיר תחום שבת אין בכלל התקנה יע"ש היינו יותר מתחום ע"ש. עיין בפ"מ ח"א סימן א' האריך בדיני וושט ע"ש:

עובדא בא לידי באווזא אחת שהיה בסוף העור הצוואר סמוך לגוף כמין כפתור ושומן מאווזא פטומה היתה וחתכתי העור הצוואר וראיתי בוושט מבחוץ קצת אדמומית ואף שהוא אדום בלא"ה מ"מ הכרתי רושם אדמומית והפכתי הוושט לעבר הב' ומצאתי בעור הפנימי משיבולת שועל הקליפה החיצונה שהיא ארוכה ודקה תחוב בה בפנימי והטרפתי מאחר דיש אודם מבחוץ יותר משאר מקום ההיצון אם כן הוי כק"ד ואמרינן אם אין מכה ק"ד מניין וזה אפילו להי"מ ומכ"ש להמחבר וסייעתו וכן דעת הרמ"א וכתבתי זה שכל מקום שיש איזה ריעותא מחויב הוא לבדוק עכ"פ וכן מוכח בש"ע בדוכתי טובא כמ"ש כמה פעמים בזה. ומיהו אי לא בדיק אין להטריף בכ"מ רק במקום דנראה דהוה ריעותא גמורה אז אפילו בדיעבד אסור אם לא בדק ולא במקום דאין נראה ריעותא גמורה והמורה צריך לידע בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.