ערך/מילה שלא בזמנה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png מילה שלא בזמנה

אינה דוחה את השבת[עריכה]

בגמרא בשבת (כד:) ובפסחים (פג:) למדו מהכתוב (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. 'הוא' ולא מכשירין, 'לבדו' ולא מילה שלא בזמנה. שאין מילה שלא בזמנה דוחה את השבת.

אם עובר עליה בכל רגע[עריכה]

האחרונים דנו אם מילה שלא בזמנה מחוייב בה בכל רגע ורגע וכל רגע ורגע שלא מל מבטל מצות עשה, או מעיקר הדין יכול לעכבה לזמן אחר אלא שמכל מקום צריך להקדים ככל שאפשר מדין זריזין מקדימים למצוות.

  • השפת אמת (שבת כד:) הביא לשון רש"י בשבת המבואר מדבריו שמילה שלא בזמנה הויא מצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשות מחר. והקשה על דבריו שהרי כל רגע שאינו נימול עובר בעשה.
  • השאגת אריה (חדשות סימן ו) נקט שעיקר מצות מילה ביום השמיני, ואם לא מל ביום השמיני שוב אין זמנה קבוע וכל הימים שווים לקיום מצוותה. גם הנודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סימן קסו) כתב לדחות מה שנהגו לדחות מילה שלא בזמנה לערב פסח כדי שלא יצטרכו הבכורים להתענות, וכתב שאין לעשות כן כי הוא מעשה מגונה מאד להשהות המצוה, ואפילו ביום המילה עצמו שכל היום כשר מ"מ זריזין מקדימים למצוות וק"ו שלא לדחות מיום ליום. הרי שהעמיד כל טעם האיסור מטעם שאין להשהות המצוה וזריזין מקדימים למצוות.
  • בדעת המגן אברהם העיר המחצית השקל שלכאורה סתרו דבריו, שלגבי איסור קביעת סעודה בערב שבת כתב המגן אברהם (סימן רמט סק"ה) שפדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת אך מילה אף שעבר זמנה שרי, ובטעם החילוק כתב שמילה אף שעבר זמנה מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל. וכ"כ לענין סעודת מצוה בתענית (סימן תקסח סק"י). ומאידך לגבי הולך למול את בנו בערב פסח אחר חצות ואינו יכול לבטלו וצריך לחזור לביתו ולבער החמץ, כתב המגן אברהם (סימן תמד סקי"א) שעשה דתשביתו עדיף כיון שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה.
ובדבר אברהם (ח"ב סימן א אות ב) יישב שלגבי פסח איירי במילה בזמנה שכל יום השמיני הוא זמנה ולכן ודאי עשה דתשביתו חמיר טפי שעובר עליו בכל שעה ושעה. אך מילה שלא בזמנה דעת המגן אברהם שכל רגע עובר בעשה[1] ולכן יכול לעשות הסעודה אף בערב שבת.
  • בדעת הרמב"ם (מילה פ"א ה"ב) יש שרצו לחלק בין חיוב האדם למול עצמו שמבטל עשה בכל רגע ורגע ובין חיוב האב ובית דין למולו שאין עוברים בכל רגע ורגע ומילה היא מצוה שאין זמנה קבוע. עיין בזכר יצחק (סימן א) ובדברי יחזקאל (סימן יב אות ז).


שולי הגליון


  1. וכמובא לעיל דעת השפת אמת.


מעבר לתחילת הדף