ערך/אמתלא

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי אמתלא

באשה שאמרה אשת איש אני

במסכת כתובות (כב.): תנו רבנן, האשה שאמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני - אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת. ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם מקודשת אני. לימים עמדה וקידשה את עצמה אמרו לה חכמים, מה ראית לעשות כן, אמרה להם בתחילה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי. וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו, אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.

דעת הרא"ה שאמתלא מועילה רק כשלא אמרה למי נתקדשה

דעת הרא"ה (כתובות שם) שכל מה שמועילה אמתלא באשה שאמרה אשת איש אני וחזרה בה, היינו רק כשלא אמרה למי התקדשה, אבל אם אמרה תחילה שהתקדשה לפלוני אינה יכולה לחזור בה - כי אין בכח האמתלא לחוב לאותו פלוני.

באשה נדה

עוד שם בהמשך הסוגיא: בעא מיניה שמואל מרב, אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו. אמר ליה, אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. תנא מיניה ארבעים זימנין, ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה [- פעם אחת אמרה לו אשתו כן (שנדה היא), ונתנה אמתלא לדבריה (ואמרה שלא היתה נדה), ופירש הימנה עד שטבלה. רש"י]. וכך נפסק להלכה ברי"ף (שם), ברמב"ם (איסו"ב פ"ד ה"י), בטור (יו"ד סימן קפה) ובשו"ע (שם ס"ג), שאמתלא מועילה באופן זה.

בנאמנות האב על בתו

ספק חכמי פרובינציה אם אמתלא מועילה בעדות האב

בשו"ת מהר"י בן לב (ח"א שאלה מג כלל ו סימן לט) כתב בשם תשובת רבני פרובינציה, במעשה שהיה בימיהם בטוליטולה, באיש אחד שהוציא קול שקידש את בתו בעודה קטנה, ונשבע שקידשה לפלוני בן פלוני, ואח"כ עמדה אותה אשה ונישאת לאחר, ואביה נתן אמתלא לדבריו [- היינו שביאר מדוע אמר תחילה שקידשה, אע"פ שהאמת שלא קידשה]. ודנו חכמי פרובינציה בנידון זה, אם אמתלא מועילה לגבי נאמנות האב כלפי בתו, או שלא אמרו שמועילה אמתלא אלא דוקא בדין אשה האוסרת את עצמה מדין שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא, אך לא בנאמנות האב, שכיון שאמרו בגמרא בקידושין (סג: ויבואו הדברים להלן) 'לדידיה הימניה רחמנא, לדידה לא הימנה רחמנא', אם כן האב נאמן על בתו כשני עדים, ומשום כך יש לומר שלא תועיל אמתלא.

ביאור השב שמעתתא בספקם שחלקו בין דין 'שויה' לנאמנות מדין 'עדות'

בשב שמעתתא^{[השלם מקור]} ביאר מה שהביאו מדברי הגמרא בקידושין, שכן הגמרא שם דנה באב שאמר קדשתי את בתי, אם סוקלים אותה על ידו, אם זינתה. ונחלקו בדבר אמוראים, רב אמר, אין סוקלין על ידו, ורב אסי אמר, סוקלין. רב אמר, אין סוקלין - כי הימניה רחמנא לאיסורא, לקטלא לא הימניה. רב אסי אמר, סוקלין - לכולה מילתא הימניה רחמנא. ומוסיפה הגמרא: אמר רב אסי, ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין - לאב הימניה רחמנא, לדידה לא הימנה. ופירש רש"י: לדידה לא הימנה רחמנא לומר נתקדשתי, אלא הא דנאסרת משום דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא, ולכך אין סוקלין. אבל לאב הימניה רחמנא, לכך נאמן ליסקל, ע"כ. הרי מבואר בגמרא שחלוקה נאמנות האשה לאסור עצמה שאין זה דין נאמנות אלא רק מדין *שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, מנאמנות האב על בתו שנתחדש בפסוק שנאמן, ולכן יש הסובר שנאמנות זו נאמרה אף לענין קטלא, שנסקלת על ידו.

וכיון שכן נסתפקו חכמי פרובינציה, שמא כל מה שנתבאר בגמרא בכתובות שאשה נאמנת לתת אמתלא לדבריה, היינו רק לגבי דינה שנאסרת משום 'שויה אנפשה חתיכה דאיסורא', משא"כ בנאמנות האב שהאמינתו תורה על בתו - הרי הוא כשני עדים, והדין בשני עדים הוא שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו אם נותנים אמתלא לדבריהם.

פשיטות השב שמעתתא לספקם מדין אשה נדה

השב שמעתתא כתב לפשוט הספק ממה שאמרו בכתובות שם שאם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, מועילה אמתלא. והרי נאמנות אשה לאסור עצמה הוא מן התורה, וכפי שלמדה הגמרא בכתובות (עב.) מהפסוק 'וספרה לה' שסופרת לעצמה, ומכאן למדו חז"ל שעד אחד נאמן באיסורין. וכיון שאשה נאמנת מן התורה הרי בזה דומה היא לאב הנאמן על בתו, ואעפ"כ מסיקה הגמרא שנאמנת בנותנת אמתלא לדבריה. ומכאן יש לנו לפשוט גם את ספקם של חכמי פרובינציה, שאף בנאמנות האב על בתו תועיל אמתלא, ואין דין אמתלא דוקא באשה האוסרת עצמה מדין שויה אנפשה חתיכה דאיסורא.

ובכך מבאר השב שמעתתא דבר נוסף הטעון ביאור בסוגיא. שהרי לכאורה צ"ב מה הסתפק שמואל בדין אשה נדה, ובמה היה נראה לו לחלק בין דין אשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, ובין דין אשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני. [והר"ן ביאר שספקו של שמואל היה, שאולי נחמיר באשה שאמרה נדה אני, שהרי יכולה לטבול ולמה לנו להתירה ע"פ אמתלא]. אמנם לאור מה שנתבאר, יש לומר בפשטות שהסתפק שמואל בספקם של חכמי פרובינציה, שמא אין מועילה אמתלא אלא בדין שויה ולא בנאמנות, ועל כך פשט לו רב שאף בנאמנות אשה על נדתה מועיל אמתלא.

תליית הראייה במחלוקת הראשונים בנאמנות ע"א באתחזק

אמנם דחה הש"ש ראייתו, שכן נחלקו הראשונים אם *עד אחד נאמן באיסורין אף במקום שאתחזק היתירא או איסורא, ולדעת הסוברים שאינו נאמן, הרי אשה נדה התחזק היתירא ואעפ"כ נאמנת, וע"כ שגם אשה נדה הטעם שאסורה אינו מכח נאמנות אלא רק מכח 'שויה אנפשה חתיכה דאיסורא' [והגמרא הלומדת משם דין ע"א נאמן באיסורין, היינו רק בספירת נקיים ולא באמירתה שטמאה היא] - ואם כן הרי דין אשה נדה שווה לגמרי לדין אשה שאמרה אשת איש אני, ואין ללמוד ממנו לדין אב הנאמן על בתו.

אבל לדעת הראשונים (הרשב"א והר"ן, והש"ך יו"ד סימן קכז ס"ק טז בדעת הרמב"ם) שע"א נאמן גם נגד אתחזק, אם כן אף אשה נאמנת מן התורה, ויש לפשוט ספק חכמי פרובינציה מסוגיית הגמרא וכנ"ל.

ובביאור החילוק בין נאמנות שני עדים שאין מועילה אמתלא, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ובין נאמנות ע"א ונאמנות אב על בתו שמועילה אמתלא, כתב הש"ש שדוקא בעדות שני עדים כתיב 'אם לא יגיד ונשא עונו' דהיינו שעדותם צריכה הגדה בפני בית דין, ולכן אם הגיד שוב אינו חוזר ומגיד. משא"כ בעדות עד אחד באיסורין, שאין צריך בית דין, לכך אפילו אם הגיד בפני בית דין - חוזר ומגיד, ולכן מועילה אמתלא.

לעיון נוסף

• חדש על ה(מ)דף (כתובות כב).

מעבר לתחילת הדף