ערוך לנר/ראש השנה/כא/א

ערוך לנר ראש השנה כא א

דף כ"א ע"א

בגמ' לא שמעתי מפי ב"ד מקודש. רש"י וכן התוס' פירשו דאפילו יודע ודאי שקדשו ב"ד את החדש כגון שיצא ביום ל' בערב ועדיין לא קדשו מכ"מ בניסן ותשרי לא יכול להעיד אבל הבעה"מ והרשב"א ס"ל דבכה"ג יכולים להעיד ורק ביש ספק שמא קדשו ביום ל' בזה אין יכול להעיד ולא הבנתי איך אפשר לפרש כן שהרי לקמן (ע"ב) אמרינן על כולן יוצאין מבערב על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וכיון דעל שאר חדשים יוצאין מבערב ע"כ דידעו ודאי שיקדשו ב"ד למחר כמו שפי' רש"י ואעפ"כ אמרינן דעל ניסן ותשרי לא יוצאים עד ששמעו מפי ב"ד מקודש. והנה הרשב"א הביא ראיה לשיטתו דבידע ודאי שב"ד קידש יכול להעיד אעפ"י שלא שמע מב"ד מקודש ממה דאמרינן לקמן (דף כ"ב) בא אחד בסוף העולם ואמר קדשו ב"ד את החודש נאמן ולא הבנתי ראיה זו דשם לא איירי רק לענין דכל אדם שבא ומעיד שקדשו ב"ד החדש נאמן אעפ"י שאין מכירין אותו והרי אפשר דאיירי שהוא אומר ששמע בעצמו מפי ב"ד מקודש או שמעיד ששמע מפי עדים שהעידו ששמעו מפי ב"ד מקודש אבל הכא לוי הלך משם קודם שקדשו ולא שמע מפי ב"ד וגם לא שמע מפי אחרים ששמעו מפי ב"ד מקודש ובזה י"ל שפיר דלא יכול להעיד אפילו ידע ודאי שלא קדשו ביום ל'. ובלא"ה לא הבנתי ראיה זו דדלמא איירי בשאר חדשים שהרי ששמעו מפי ב"ד מקודש לא בעינן רק בניסן ותשרי לכן שיטת הבעה"מ והרשב"א צ"ע:

שם יתיב בתעניתא תרי יומא. ק"ל היאך אפשר דרבא הי' מסופק מתי יוה"כ הרי סימן גדול היה לו דאמרינן בתענית (דף כ"א) דאתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיע כל מעלי יומא דכפורא ע"ש. והיינו להראות לו דבערב יוה"כ שהוא היום שכל העולם מלוכלכים ביותר בחטאים של כל השנה עכ"ז היה נקי שראוי ליתן לו שלום מן השמים עכ"פ היה לו בזה סימן מתי יוה"כ ואולי מאותה מעשה ואילך שהתענה ב' ימים ניתן לו שכר זה שלא להצריכו עוד להתענות ב' ימים:

שם ברש"י ד"ה לא שמעתי. שלא הייתי במקום שישבו סנהדרין שם. נראה שרש"י רצה לפרש כיון שע"כ בי"ט של ר"ה לא הלך א"כ איך אפשר שלא שמע מפי ב"ד מקודש והתוס' דחקו שיצא ביום ל' סמוך לחשיכה אבל רש"י כתב בפשיטות שלא הי' במקום הסנהדרין ואפילו היה בעיר לא יכול להעיד ומה שהתוס' לא כתבו כן י"ל דס"ל דאפי' שמע מפי ששמע עד מפי עד ג"כ יכול להעיד ואם הי' בעיר שקדשו בו אי אפשר שלא שמע מפי אחר ולכן דחקו לפרש שיצא קודם הלילה ומיד אחר יו"ט הלך לדרכו ולכן אפשר שלא שמע גם מפי אחר ששמע מב"ד מקודש אבל רש"י י"ל דס"ל כיון דקידוש החדש אמרינן לקמן ר"פ ראוהו ב"ד שדינו כדיני ממונות ולכן כמו בד"מ אין יכול להעיד עד מפי עד כמו כן בקידוש החודש ואפילו שמע מאחר ולא היה במקום שסנהדרין ישבו שם לשמוע מפיהם ממש לא יכול להעיד ועל כן פירש כפשוטו:

שם בתוספת ד"ה לוי איקלע. איסור כרת דאורייתא. בספרי ע"ל בכריתות (דף י"ח) נסתפקתי במי שאכל ביוה"כ ושוב אכל שנית אם חייב על אכילה שניה כרת במזיד וחטאת בשוגג אי נימא דחייב על כל התראה ועל כל העלם ביש ידיעה בנתיים או אי נימא כיון דכתיב ועניתם וגו' מערב עד ערב וכיון שכבר אכל ואי אפשר לקיים עוד העינוי מערב עד ערב אינו חייב על אכילה שניה ויש נפקותא רבתי לענין חולה שאכל מפני הסכנה וכבר רמזתי שם שיש ראיה מדברי התוס' כאן דחייב כרת גם באוכל ביוה"כ מי שאכל כבר אבל א"ע נראה שאין ראיה מכאן די"ל דהתוס' הקשו קושיא זו דדוקא לתירוץ אי נמי שכתבו דאיירי שבא לוי ביוה"כ של בני בבל סמוך לחשיכה ועל פי תירוץ זה עדיין לא אכלו ועל זה הקשו היאך הניחם לעבור איסור כרת ובזה יתבאר המשך התוס' אבל עפ"י תירוצם הראשון שבא ביום י"א אחר שכבר אכלו אפשר דס"ל דליכא איסור כרת ואע"ג דודאי אסור לאכול גם מי שאכל כבר כמבואר בה' תענית (סי' תקס"ח) שם הטעם שלא יהא חוטא נשכר אבל מ"מ אפשר לומר דמן התורה איסור כרת ליכא אכן כבר הוכחתי מדברי התוס' בכריתות דס"ל דמי שאכל שחרית ואכל בערב חייב חטאת על אכילה שניה ע"ש. ולכן יש לפרש גם הכא דקושייתם גם על תירוצם הראשון:

שם בא"ד ואפילו מוטעין. הט"א תמה על התוס' דזה לא שייך רק אם טעו ב"ד המקדשים החדש אבל איך שייך לומר דאם ב"ד עשו ר"ח וקדשו כדין והרחוקים טעו שיש בזה ג"כ אתם ואפילו שוגגים ומוטעים ושאילו יעשו י"ט היום ואילו למחר והביא ראיה לזה ממה דאמרינן במנחות (דף מ') השתא חמץ בפסח ויה"כ דכרת סמכינן אדיסקא הכא דעשה בעלמא לא כש"כ ומה ראיה דהתם ליכא כרת אפי' טעו דאתם אפי' שוגגים. ולענ"ד אין ראיה מזה דרש"י פירש התם כשהיו מעברים השנה היו שולחין אגרת לגולה ע"ש וע"כ הוצרך לפרש כן דלענין קידוש החדש לא מצאנו דשלחו אגרת אלא שלוחים וסמכו על אגרות אלו גם לענין יוה"כ לידע שעברו ב"ד ושזה החדש תשרי וכיון דאיירי לענין עיבור שנה לא קשיא מאתם אפילו שוגגים שהרי עפ"י מה שכתבו התוס' לקמן בסמוך והוכיחו מחזקיה דלענין עיבור שנה לא שייך אתם אפילו שוגגים ולכן גם מה שהביא ראיה עוד ממה דאמרינן בברכות אין מעברים שנים וממה דפליגי תנאי אם עברו בגליל אינה ראי' דזה לענין עיבור שנה אבל לענין עיבור חדש שפיר י"ל דגם היחידים שטעו וקראו מקרא קודש ביום שלא קדשו ב"ד באופן שלא יכלו לשמוע הם בכלל אתם אפילו מוטעים שהרי תקראו מקראי קודש כתיב גם בעם שאומרים מקודש מקודש וכיון דהכא לוי לא יכול להעיד שפיר כתבו דליכא כרת דאתם אפילו מוטעים כתיב וע"כ צ"ל כן דאי נימא דאיסור כרת תלי דוקא בקריאת ב"ד א"כ הרחוקים שאי אפשר שיבאו אלוהם השלוחים ואכלו ביוה"כ של ארץ ישראל נימא שחייבים חטאת על שנגתם מה שלא נמצא בשום מקום ועוד דא"כ הרחוקים למה לא הוצרכו לעשות ב' ימים יוה"כ מספק דאע"ג דאמרינן בירושלמי הביאו הב"י (סי' תרכ"ד) דמשום סכנה לא תיקנו כן היאך התירו איסור כרת דרך כלל משום סכנה עכ"פ הא צריך לשער בכל אחד ואחד כמו גבי חולה אם יש סכנה אצלו או לא אע"כ דליכא בזה ודאי איסור כרת דגם אם עשו שלא בקידוש ב"ד מ"מ גם מקרא קודש שלהם נקרא מקרא קודש בשלא יכלו לידע ורק לכתחלה תקנו לשלוח שלוחים שאין עושין שוגג לכתחלה ועוד שלא יהיו ישראל אגודות אגודות אבל בדיעבד ודאי אפשר לידע ליכא כרת דקרינן גם בזה אתם אפילו שוגגים:

שם בא"ד. ולא אמרינן אתם אפילו שוגגים. מה שפשיטא להו להתוס' כאן דאתם אפילו שוגגים לא שייך רק בעיבור חדש ולא בעיבור שנה מתנגד למה שכ' הר"ן בסנהדרין (דף י"א) בשם הרמב"ן דגם לענין עיבור השנה אמרינן כן ולכאורה משמע כן שהרי אתם דרשינן מיניה אפילו מזידין ושוגגים לא כתיב אצל קידוש החדש אלא אצל קידוש מועדות כדכתיב אלה מועדי ה' וגו' והרי קידוש מועדות תלוי בעיבור שנה כמו בקידוש חודש דאם זה אדר שני אז ט"ו בו אינו פסח וא"כ מנ"ל דלא אמרינן אתם אפילו שוגגים גם לענין עיבור שנה ואולי התוס' לא כתבו כן רק לענין מה שעיבר חזקיה ביום ל' של אדר דכיון שהתורה מיעטה בפי' אין אחר ניסן לכן לא מועיל בזה טעות ב"ד אבל אם טעו הב"ד בחישוב תקופה וכדומה אפשר שגם להתוס' בדיעבד מעובר אכן ממה שכתבתי לעיל בסתירת ראיית הט"א משמע דלענין עיבור שנה לא שייך אתם אפילו שוגגים:

[מבן המחבר מצאתי ראיה לשיטת הרמב"ן והר"ן מהספרא וז"ל לא היתה השנה צריכה לעבר ועברוה אנוסים או שוגגים או מוטעים מנין שהיא מעוברת שנאמר אשר תקראו אתם מועדי וכו' ואח"כ הביא ההלכה לענין קידוש החדש ג"כ וזה מקור הרמב"ן דגם לענין עיבור השנה אמרינן כן]:

ד"ה כי חזית. וקשיא לפי' הקונטרס. לענ"ד י"ל בישוב דעת רש"י שהרי בין מולד למולד הוא כ"ט ימים וחצי וא"כ החצי הוא י"ד יום י"ח שעות ומעט יותר ועד אותו זמן מותר לקדש הלבנה ולא יותר כמבואר בטוש"ע א"ח (סי' תכ"ו) ולפ"ז מה דאמרינן עד ט"ז הוא לאו דוקא דמקצת ט"ו ג"כ הוא מן הישן אלא כיון דלא הוי יום שלם לא קחשיב ולכן הכא דבעינן שיהיה האביב דהיינו תקופת ניסן בחדש בעוד שהלבנה בחידושה כתב רש"י שפיר שיהיה תוך י"ד יום שבזה ודאי בחידושה אבל מיום י"ד ואילך ישנה היא היינו בסוף יום ט"ו כבר התחילה הישנה ואם חל התקופה בשש שעות אחרונות של ט"ו צריך לעבר. או אפשר שרצה הכתוב שיהיה האביב ביום שכל היום הוא מן החדש:

שם ד"ה עברה. על אחד אין מעברין. הפ"י רצה לתרץ קושיא זו דזה דוקא בזמן הבית שהיו סימנין דאביב ופירות האילן משא"כ עתה דליכא אלא סימן דתקופה ע"ש. ולא ידעתי מאין פשיטא דסימן דאביב לא הוי רק בזמן הבית דאעפ"י שעל פי פירוש היש מפרשים שהביא רש"י שם שהוא מפני העומר לא שייך רק בזמן הבית מ"מ לפי פי' רש"י מדכתיב בחודש האביב יהיה ניסך כשבשלה התבואה וכן נראה דעת התוס' שם ד"ה או דילמא לא תלי זה בזמן הבית א"כ גם בזמן הזה שייך סימן אביב ולכן שפיר הקשו התוס' למה לא בעינן ב' סימנים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף