ערוך לנר/סנהדרין/עא/א

ערוך לנר סנהדרין עא א

דף ע"א ע"א

בגמרא אלימא חייבי כריתות ומיתת ב"ד. אף דבכתובות (דף כ"ט ע"ב) משמע דאינה ראויה לקיימה הוא חייבי לאוין ולא חייבי כריתות שאני אינה ראויה לו מאינה ראויה לקיימה והא דלא נקט באמת ג"כ חייבי לאוין בהדי' דהא אליבא דר' יהודה ור"י ס"ל כר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ושוה בזה לח"כ ולמיתות ב"ד כדאמרינן לעיל (דף נ"ג ע"ב) די"ל דרצה למינקט גם אליבא דרבי יצחק דתני כדתנן ולדידיה לא מוכח דס"ל לרבי יהודה הכי גם א"ל דילמא אינה ראויה דקאמר ר"י היינו שפחה ונכרית דלא תפסי בה קידושין ובזה ליכא למימר סוף סוף אבו' אבו' נינהו דהא בספ"ג דקידושין קאמרינן דולד הבא מן השפחה אין קרוי בנך אלא בנה וא"כ יש לו דין גר ואינו אביו די"ל דבהכי ע"כ לא איירי ר' יהודה דא"כ מ"ט דת"ק דמחייב:

שם בקולנו מדקול בעינן שוין. א"ל דהתינח למ"ד יש אם למסורת אבל למ"ד יש אם למקרא הרי נעשה כאלו כתיב יו"ד אחר הלמ"ד דהא הציר"י מושכת אותה וכמש"כ רש"י בקידושין (דף י"ח ע"ב) גבי חיר"ק דבבגדו בה וגבי קמץ דונשל במכות (פ"ב) וא"כ ודאי דה"ה ג"כ בציר"י די"ל דר' יהודה לשיטתו דסבר יש אם למסורת בפסחים (דף פ"ו ע"ב) ובזה א"ש מה דקשה לכאורה מ"ט דפליג אר"י ולא דריש דרשא דקולנו ולפ"ז י"ל דאיהו ס"ל יש אם למקרא ועיין לעיל (דף ד' ע"ב):

שם במתניתן איננו שומע בקולנו ולא חרשים. הא דלא ממעטינן מזה היכי שהבן סורר ומורה חרש דלא שייך ג"כ איננו שומע בקולנו משום דההוא בלא"ה פטור כיון דאין יכולים להתרות בו ולא נשתנה בזה משאר חייבי מיתות והא דלא ממעטינן כשהוא אלם דאז אינו ראוי לומר ושאינו מקבל התראתם דגם זה פטור בלא"ה כדין שאר חייבי מיתות כיון שאינו יכול לקבל התראה ובעינן בחייבי מיתות שיקבל עליו התראה כדאמרינן לעיל (דף מ"א ע"א) ואף דאיכא נפקותא גבי מלקות דבן סורר ומורה דהא דבעינן שיקבל עליו התראה לא הוזכר רק גבי חיוב מיתה ובאורים ותומים סי' ל"ח החליט דגבי מלקות לא בעינן שיקבל עליו התראה כבר כתבו התוס' בתמורה (דף ז' ע"א) דגם גבי מלקות בעינן וכן ג"כ דעת הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות סנהדרין וכן מוכח בפי' לקמן (דף פ"א ע"ב) ע"ש וצע"ג על בעל אורים ותומים:

שם ברש"י ד"ה משל אחרים. ואפילו לא אכלן ברשות הבעלים עצמן. החידוש הוא דאף דבזה לא מבעית ולפ"ז אם ברשות הבעלים עצמן אכל מוכח דס"ל לרש"י דבעית וא"כ הא דאמרינן דברשות אביו בעית היינו ג"כ הך בעית שלא יבין שהוא גנב לו ולפ"ז אם גנב משל אביו ואכל בשל אמו יתחייב דהא לא בעית כיון שלא אכל ברשות הבעלים שגנב משלהם אכן ממה דאמרינן בגמ' וכש"כ משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית מוכח דשייך בעית גבי אביו גם בלא גנב משלו והיינו משום מורא דאביו וטעם זה שייך ג"כ גבי אמו ולפ"ז תרי גווני בעית איכא:

שם בד"ה מדמי סעודה דאיהי נמי שייכא בהם מדינא. זה ק"ק דמאי שייכות יש לה בה דכיון דחייב לזונה א"כ אם גנבו אלו המעות מכ"מ חייב לזון אותה וא"כ לא פסדה מידי וביותר הל"ל שכבר נתן לה הבעל דמי מזונות שתזון את עצמה ובלא דמי המזונות יש לאשה ג"כ מעות שצריך ליתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כדאמרינן בכתובות סוף פרק אעפ"י:

שם ד"ה מתרין בו. דהא התראת עדים ועוד זו ספק התראה. הרמב"ם (סוף ה' ממרים) לא הזכיר רק סתם התראה והרי לפי מש"כ רש"י בעינן ב' התראות התראה דאב ואם והתראה דעדים דלא גרע משאר חייבי מיתות דבעו התראה. אכן זה א"ש דב' הטעמים שכתב רש"י דלא סגי בהתראת אב לא שייכי לדעת הרמב"ם דטעם דהתראת עדים לא שייך אלא לר' יוסי דסובר במכות (דף ו' ע"ב) אבל לפי מה שאמר רבא שם דמתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ואפילו מפי שד וכוותיה פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פי"ב) סגי בהתראת אב לחייבו מיתה וגם טעם ב' דרש"י לא שייך אלא למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אבל למ"ד במכות (דף ט"ז ע"א) דשמה התראה וכוותיה פסק הרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין גם טעם זה לא שייך ולכן סגי עכ"פ בהתראת אב. ועוד נ"ל דהרמב"ם לא הי' מפרש הך ומתרין אותו דקאי אאב דהא גם ומלקין אותו לא קאי עלי' ורש"י לקמן (ע"ב) הוצרך לפרש בזה לפי דרכו. אכן דעת הרמב"ם דהאי ומתרין אותו קאי אמתרה סתם ולא אתי לאשמועינן אלא דבעי התראה בפני שנים כשאר חייבי מיתות ולכן לא כתב רק סתם התראה ולא הזכיר כלום מהתראת אב וכן נראה ג"כ ממה שכתב בפי' המשניות:

שם בתוספות ד"ה על מנת. בשנתן לה בעלה דהא ר' אלעזר. אי מוקמינן בשנתן לא בעינן למימר לר' אלעזר לשיטתו דווקא דהא בשנתן גם רב דפליג אר"א מודה ואי רצו התוס' לתרץ לר' אלעזר לשיטתו הוי מצי לאוקמי אפי' כשמכר. אכן בלא"ה יש לתרץ עוד דמשכחת שיש ממון לאשה שאין הבעל אוכל פירות מהם וא"כ אין לו בהם רשות כגון שחבל הבעל לאשתו שצריך לשלם לה נזק וצער ובושת והן שלה ואין הבעל אוכל פירות מהם כמש"כ הרמב"ם (פ"ד מה' חובל ומזיק) א"נ כשנגנב ולד בהמת נכסי מלוג שלה שהכפל שלה ואין לבעל פירות כדאמרינן בכתובות (דף ע"ט ע"ב) א"נ כשכתב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן שאין לבעל אז בהן כלום כדאמרינן שם (ריש פרק הכותב לאשתו) א"נ כשמכרה טובת הנאת כתובתה כדאמרינן בב"ק (דפ"ט ע"א) א"ר הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות א"נ בבן סורר ומורה הבא מן הפנויה או שגרש לה בעלה שאין עוד לו בנכסי' כלום וק"ק שלא הזכיר בש"ס מכל הני גווני דהא נחית לתירוצי למינקט איבעית אימא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף