ערוך לנר/סנהדרין/כב/ב
בגמרא הואיל ומשמרות מתחדשות ופי' רש"י שיראנו ביופי. אף שאין צריך כה"ג בחילוף המשמרות וא"כ אפשר שלא יראו אותו כלל מ"מ זה א"ש עפמ"ש התוס' בחגיגה (דף יז ע"א) גבי אין כה"ג מתלבש בכליו בשם הירושלמי דכה"ג היה רגיל לעבוד בשבת ויו"ט ולכן שפיר שייך שיראו אותו ביופיו כשיעבוד בשבת:
שם ויליף פרע פרע מנזיר. לכאורה קשה ל"ל למילף פרע דיחזקאל מנזיר הא במ"ק (דף י"ט ע"ב) יליף גז"ש זו לענין כהנים גופא דיליף מקרא דראשיכם אל תפרעו בגז"ש דפרע דאבל נוהג אבלותו ל' יום וא"כ מהאי קרא גופא מוכח דכהנים לא ישלחו פרע למ"ד יום. וי"ל דזה א"ש עפמ"ש הר"ן בשמעתין למה דמצרכינן לקמן קרא לפרועי ראש דבמיתה ולא יליף כן מראשיכם אל תפרעו ולא תמותו משום די"ל דצואה זו לא היתה אלא הוראת שעה לבני אהרן שלא יהיו פורעין בשביל שהיו מחנכין הבית בימי המלואים עיין שם ולפ"ז גם כאן אתי שפיר דלא יוכל לילף שיעור פרע לכהן הדיוט מראשיכם אל תפרעו. אכן אכתי קשה לפי מה שכ' התוס' בנזיר (דף ה' ע"א) בד"ה מ"ט גבי כהנים דלא מסתבר ללמוד קדושת עולם מקדושת שעה ולפיכך יליף מכהנים אע"ג דלמד מן הלמד עיין שם א"כ הכא למה ילפינן כהנים מנזיר נילף כהנים דיחזקאל מכהנים דראשיכם אל תפרעו בגז"ש דפרע אף דהם גופא לא ילפינן רק בגז"ש דפרע במ"ק כנ"ל מ"מ יותר טוב למילף למד מן הלמד מלמילף דבר הנוהג לעולם ממה שאינו נוהג לעולם דהיינו כהן מנזיר וי"ל:
שם אי הכי האידנא נמי. הר"ן הקשה למה קאמר אי הכי הא גם בלא מימרא דרב פפא לאביי ומה שהשיב לו קשה כן. אך בתירוצו לא מתורץ זה לפענ"ד ונ"ל קושיתו ע"פ מה שי"ל לכאורה אהא דאמרינן בנזיר (דף ה') מ"ט גבי כהנים משום דאיכא כובד עיין שם. הא לפי מה דאמרינן הכא לאו משום כובד אלא דמקרא ילפינן ל' יום וכי טעמא דקרא דרשינן. ונ"ל דלפי מה דמתרץ הכא פרע ליהוי שלוחי לא לישלחי א"כ פי' הקרא כך הוא דראשם לא יגלחו ופרע דהיינו שלא יגלחו הפרע תוך ל' יום אכן ג"כ לא ישלחו וכן משמע פי' רש"י כאן דכתב וז"ל משמע פרע דל' יום ליהוי עכ"ל. אכן התוס' לא כתבו כן רק משמע טפי מפרע לא ישלחו עכ"ל. והיינו משום דאזלי לשיטתם דכתבו בתענית (דף י"ז) דאין הפי' שבתוך ל' לא יגלח. רק שלא ישלח טפי מל' יום עיין שם. אכן דעת רש"י לא נראה כן כדכתבנו. וא"כ לפי שיטת רש"י דציווי הוא לגדל פרע למד יום מנ"ל דלא ישלחו תיכף לאחר ל' הוא ולא יגדל שער דלמא מכאן ואילך רשות ולמה אמרה הברייתא דמגלח ללמ"ד יום דמשמע מצוה לגלח כמו לענין כה"ג. אך לענין זה מפרש בגמרא דנזיר שם הטעם משום דאיכא כובד דהיינו ניוול כמו שפי' רש"י ודמי לטעם של כה"ג והשתא מתורץ דזה לא אתיא מקרא רק שלא יגלח תוך למ"ד אבל לא שיגלח ביום ל' דוקא כיון דלענין לא יגלח לא נתנה התורה שיעור וזה ודאי דטעם דניוול לא שייך רק בזמן המקדש שעובד הכהן וכמ"ש ג"כ הר"ן והשתא א"ש דפריך אי הכי דבשלמא לפי מה דס"ד מעיקרא דל' יום אתיא מפרע לא ישלחו דהיינו שלא ישלח ל' יום וכמו שהבין רב פפא לא יקשה אי הכי האידנא נמי די"ל כיון דהציווי הוא שלא יגדל שער א"כ הטעם הוא משום ניוול וזה לא שייך רק בזמן המקדש כשעובד עבודה אבל לא בזמן הזה. אבל לאחר שתירץ שהציווי הוא פרע ליהוי דהיינו שלא יגלח פחות מל' יום א"כ לא שייך זה משום ניוול דעבודה דאדרבה איפכא הוא וע"כ זה א' כמו שאר מצות הכהנים דנוהגים גם בזמן הזה ולכן שפיר פריך האידנא נמי וע"ז מתרץ דומיא דיין מה יין דהיינו שלא לשתות יין רק בזמן ביאה אסור אף פרוע ראש דהיינו שלא לגלח הפרע דוקא בזמן ביאה הוא דאסור והציווי האחר שלא לגדל יותר מל' יום פשיטא דלא שייך האידנא כיון דאינו רק משום ניוול כמבואר בנזיר וכנ"ל:
שם מכלל דרבנן אסרי. הקשה רש"י בתענית דף י"ז וכן הקשה הר"ן בשמעתין ל"ל להקשות מסיפא מדיוקא ליקשי מרישא דפליגי רבנן בפי' ועיין בתירוציהם והוא תמוה מאוד לכאורה. עוד יש להבין דאביי גופא מה קמ"ל בזה דפשיטא דכהני כרבי ס"ל ולא היה לו לומר רק הלכה כרבי או נהגי כהני כרבי. עוד קשה המקשן דאכתי לא ס"ד הטעם משום מהרה יבנה בהמ"ק רק סבר דמדאורייתא שלא בזמן ביאה אסור תקשי לדידיה ברייתא גופא דאם מכיר משמרתו ובית אב שלו אינו אסור אלא באותו יום ובאינו מכיר בית אב שלו אסור כל אותו שבת ורק באם אינו מכיר משמרתו לעולם אסור ואי אפילו שלא בזמן ביאה אסור למה מותר במכיר משמרתו בשאר הימים וא"כ אדרבה איפכא הוי ליה לדייק מהברייתא דשלא בזמן ביאה שרי. ועוד י"ל דאיך ס"ד דשלא בזמן ביאה ג"כ יהא אסור דהא בפירוש כתיב בקרא גבי יין בבואם דמשמע שלא בשעת ביאה שרי וכמו שכתב רש"י בד"ה דומיא. עוד י"ל דבברייתא שם בתענית קתני כל כהן שמכיר משמרתו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם דהאי קבועין שם צ"ב דהא בזמן הזה קמיירי ולא קבועין כהנים כלל. ורש"י נדחק בפירושו כנראה שם ועיין ברמב"ם (פ"א מ"ה ביאת מקדש ה"ז) שכ' כל כהן שיודע מאיזה משמר ומאיזה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה היום אסור לו לשתות יין כל אותו היום וכו' ע"ש. שהראב"ד השיג עליו בב' השגות ומלבד השגותיו עוד דברי הרמב"ם סתומין דלא פירש כלל בדבריו דלענין זמן הזה קמיירי רק כתב אותו שם בתוך הדינים דכולם הם בזמן המקדש. לכן נלענ"ד דהכא בקרא דבבואם יש לפרש ב' פרושים או דבבואם אתי למעט דשלא בשעת ביאה מותר לגמרי או דבזמן ביאה דוקא בשעת ביאה אסור שלא בשעת ביאה שרי אבל שלא בזמן ביאה לעולם אסור כיון דאיתקש לפרועי ראש דיהיה נוהג האידנא אי לאו משום דאיתקוש ליין. והיינו דפריך המקשן ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא כו' וא"כ ע"כ בבואם לא אתי רק למעט בזמן ביאה דהיינו בזמן שבהמ"ק קיים שיהיה מותר שלא בשעת ביאה דהיינו שלא בשעת עבודה אבל שלא בזמן ביאה נשאר ההיקש לפרועי ראש לאסור לעולם כן נלע"ד ברור בדעת המקשן. ולפ"ז גם לסברת המקשן בזמן ביאה שלא בשעת ביאה מותר לשתות דהא זה ע"כ ממעטינן מבבואם. והנה רש"י בד"ה רבי אומר כתב וז"ל אסור ביין כל אותו היום אף בזמן הזה. אכן האי אף בזמן הזה אינו מלשון הברייתא שם רק כך פירש רש"י דברי הברייתא עיין שם. ולכן נלע"ד לומר דהרמב"ם לא פי' כן רק פי' דכל הברייתא אבזמן המקדש קאי וה"פ אם מכיר משמרתו ובית אב שלו ויודע שבית אב שלו קבוע שם דהיינו שעובד היום במקדש אינו אסור רק אותו יום אבל אם אינו מכיר בית אב שלו ומכיר משמרתו אז אסור כל אותו השבוע דבכל יום איכא לספוקי שמא היום הוא שעת ביאה שלו ואסור ביין ככל אחד מן הבית אב דהא אף שיש בהם רבים שאינם עובדים מ"מ כולם אסורים או שמא יצטרכו להם או משום דהיום מקרי שעת ביאה שלהם וטעמים אלו שייכים גם באותו שאינו מכיר בית אב שלו דהא אפשר שיתברר הדבר היום שהוא מבית האב שעובד היום ועוד כיון דאינו מכיר בית אב שלו יכול לעבוד בכל יום כדאמרינן ביבמות (דף ק"א ע"א) עולה במשמרו של זה ושל זה עיין שם. ולכן בגם אם אינו מכיר משמרתו לעולם אסור אכן רבי פליג כיון דאתה צריך לאוסרו לעולם מותר לעולם דתקנתו קלקלתו אך דטעם זה לא שייך רק היכי דאינו מכיר גם משמרתו אבל היכי דמכיר משמרתו לא שייך טעם זה כיון דיוכל לשתות יין לעולם חוץ מבשבוע הזאת ולכן לא פליג רבי באמת לפי פירוש זה רק אאינו מכיר משמרתו וכיון דאמר אביי דנהגי כהני כרבי א"כ הלכה כרבי ולכן פסק הרמב"ם כוותיה וכפי' זה פי' הרמב"ם והן הן דבריו הבאים על נכון ומתורצים בזה השגות הראב"ד דדוקא לפי פי' רש"י שפי' רק הברייתא על זמן הזה והקלקלה הוא לפי פירושו דהרי כמה שנים שלא חזרה בירה בזה פליג רבי גם ארישא דברייתא דהא אותו קלקלה שייך ג"כ במכיר משמרתו. אכן לפי פירוש הרמב"ם דכל הברייתא איירי בזמן המקדש וע"כ האי קלקלתו ע"כ הפי' כיון דאינו מכיר משמרתו אסור ביין לעולם וזה תקנתו דלכך מותר לעולם דלא רצו להחמיר עליו כ"כ ולכן ברישא דאינו מקולקל בכך דאין חילוק בינו לשאר אנשי המשמר דהא כולם אסורים לשתות יין באותה שבוע כדקתני ברישא דברייתא ולכן שפיר מודה רבי ברישא ולא פליג רק אסיפא וזה הוא דעת הרמב"ם ובזה מתורצים כל הקושיות הנ"ל דהשתא שפיר אביי חידש דבר. כיון דרב לא איירי רק מאותן שלא ידעו משמרתן בזמן המקדש ואתי אביי וחידש דגם בזמן הזה הא דשתי כהני חמרא כרבי דוקא דאם אין אתה מתיר להם אסורים לעולם כיון דאינם מכירין משמרתן וא"כ תקנתן קלקלתן והשתא אתי שפיר דפריך מדיוקא דוקא דמרישא דברייתא לא היה יכול להקשות הא ע"כ שלא בזמן ביאה אסרי רבנן דזה אינו דהא הברייתא בזמן ביאה לפי פי' הרמב"ם אבל מדאביי פריך שפיר כיון דאמר דנהגי כרבי דוקא ומנ"ל כן דלמא רבנן מודו ג"כ בהא כיון דבזמן הזה הוא ולא אסרי רבנן רק בזמן ביאה אע"כ דפסיקא ליה לאביי דשלא בזמן ביאה ג"כ אסרי רבנן משום דבבואם לא ממעט רק בזמן ביאה ושלא בשעת ביאה וא"כ קשה דאביי אדאביי דלעיל תירץ פרע להוי שלוחי לא לישלחי ולדידיה פריך בש"ס אי הכי האידנא נמי וצריך לתרץ דאיתקש ליין והשתא פריך דהא ע"כ אביי גופא סבר דשלא בזמן ביאה אסור מדלא מותר לכהני האידנא רק משום דכרבי ס"ל. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה הר"ן מאי קא מקשה מכלל דרבנן אסרי לימא דאין ה"נ דרבנן אסרי אבל אנן סמכינן ארבי והשתא מתורץ דאלישנא דאביי פריך דקאמר דיין שלא בזמן ביאה מותר והא הוא ע"כ ס"ל דלכ"ע אסור רק דלרבי משום תקנתו קלקלתו שרינן ליה דאל"כ אפשר דגם רבנן מודו בזמן הזה ולא אסרו רק בזמן ביאה וע"ז קאי בבואם:
שם ובענין כהן הראוי לעבודה. אף דבלא"ה אינם ראוים לעבודה דכולם טמאי מתים הם מ"מ הרי אמרינן לענין פסח הרי שהיו הכהנים טמאים יעשו בטומאה א"כ ה"ה גם כן תמיד דבא ג"כ בטומאה כמו שפסק הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש וא"כ משום טומאה אפשר להו לעבוד אבל כשהם שתויי יין או פרועי ראש לא אבל קשה כיון דלא הותר בצבור רק טומאת מת אבל לא טומאת נדה ושרץ ונבלה וכדומה א"כ כמו דגזור רבנן שלא לשתות יין משום מהרה יבנה בהמ"ק כמו כן לגזרו ג"כ שלא יטמא הכהן עצמו במגע שרץ ונבלה ונדה וכדומה. דאין לתירוץ קמא דהטעם דגזרינן ביין יותר מבפרועי ראש משום דלא אפשר ביין לתקן את עצמו במהרה כמו בפרועי ראש דהא גם בטומאת שרץ לא יוכל נתקן במהרה דהא בעי טבילה והערב שמש ולא יוכל עוד להקריב קרבן דאין קרבן בלילה ובין לתירוץ רב אשי דבפרוע ראש לא גזור משום דלא מיחל עבודה דהא גם טומאה מיחל עבודה. וצ"ע:
שם כהן הראוי לעבודה. אכתי קשה למה קאמרי רבנן דבאינו מכיר משמרתו אסור לשתות יין לעולם. בלילה עכ"פ לישתרי וכמו דתנן שם בתענית (דף ט"ו) לענין אנשי משמר שמותרין בלילות ואסורים בימים דהא כל הטעם דאנשי בית אב אסורים בלילות הוא משום הקטרת אמורין שנוהג גם בלילה אכן אם עדיין לא נבנה בהמ"ק ולא הקריבו עוד קרבנות ביום א"כ בלילה לישתרי דגם אם יבנה בהמ"ק עתה לא יהיה להם לעבוד עבודה עד הבקר ובשלמא לפי מה שפירשנו לעיל דעת הרמב"ם דברייתא לענין זמן הבית איירי ולכן לא מקשה רק מדאביי א"ש דלענין זמן הבית ודאי דשייך טעמא דמתניתן דהקטרת אמורין ובזמן הזה אפשר דבאמת רק ביום אסרי רבנן והא דאמר אביי דכהני דשתו חמרא כרבי משום דשתי גם ביום אבל לפי פי' רש"י וראב"ד דברייתא איירי לענין בזמן הזה קשה כן למה אסור גם בלילה וא"ל דהחשש הוא שמא ישתה סמוך לבקר וישתכר ואי יבנה בהמ"ק בבקר עדיין לא יסיר יינו מעליו ולא יוכל להקריב תמיד של שחר דא"כ ל"ל לרש"י כלל טעם זה באנשי בית אב שלא ישתו יין בלילות משום הקטרת אמורין לימא משום שמא יהיה עוד שכור בבוקר. וי"ל דלענין בית אב ליכא למימר טעם זה וכיון דבתי אבות היו מתחלפות בכל יום בבוקר קודם תמיד של שחר כדמוכח מהא דאמרינן ביומא (דף כ"ו ע"א) אין מפייסין על תמיד של בין הערבים ומוקמינן ברייתא דקתני מפייסין בשבת דוקא שמשמרות מתחדשות בין תמיד של שחר לשל בין הערבים משמע הא בחול מתחדשות בתי אבות קודם לתמיד של שחר ועובד עד למחר קודם תמיד של שחר וא"כ יום ולילה של אנשי בית אב הוא הלילה שלאחר יום עבודתם ובזה לא שייך החשש שלמחר יהיה עדיין שכור דהא למחר אין צריך לעבוד עוד דבית אב אחר יעבוד ולכן צריך רש"י לפרש הטעם משום הקטרת אמורין משא"כ לענין יבנה ביהמ"ק שייך שפיר טעם זה שמא עדיין יהיו שכורים ולא יוכלו לעבוד בבקר. אך דלפ"ז קשה על הרמב"ם (פ"א מה' ביאת מקדש הלכה ו') דהטעם דאנשי בית אב אסורים לשתות יין בלילות שמא ישכים לעבודתו ונמצא עדיין לא סר יינו מעליו דהרי למחר לא יעבוד עוד כדהוכחנו דבשלמא הא לא קשה לשיטתו מהא דאמרינן בברייתא בתענית (דף ט"ז ע"א) דלכך אנשי בית אב לא שותין לא ביום ולא בלילה משום דעסוקים בעבודה תמיד דמשמע כפי' רש"י דעסוקים בעבודה תמיד דגם בלילה יש להם עבודה להקטיר אמורין דגם לשיטת הרמב"ם יש לפרש דהברייתא רצתה לתרץ כיון דביום גם אנשי משמר אסורים שמא יצטרכו לסייע לאנשי בית אב וגם בלילה אנשי בית אב אסורים משום שמא ישכים שכור לעבודתו א"כ מה"ט אסרו גם אנשי משמר בלילה שמא יצטרכו לסייע לאותן העובדים בבוקר ויהיו שכורין וע"ז מתרץ הברייתא דלכך דוקא באנשי בית אב חיישינן שמא ישכימו שכורים כיון דעסוקים בעבודה תמיד בין אם יהיה עבודה רב או מעט אבל אנשי משמר דאינן עסוקים בעבודה תמיד רק אם רבה עבודה אף שאסורים לשתות ביום שמא יצטרכו לסייע לאנשי בית אב מ"מ לא מחמרינן בהו כ"כ לגזור שאפילו בלילה לא ישתו שמא יהיו עדיין שכורים ולכן לשון הברייתא גם לפי שיטת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר אבל זה קשה לשיטתו דהא למחר לא יעבדו עוד. ונ"ל דהראב"ד שם השיג על הרמב"ם וכתב דהטעם הוא משום הקטרת אמורין ובאמת יש ליתן טעם למה שהרמב"ם נתן טעם אחר ונ"ל דע"כ להרמב"ם לשיטתו טעם זה אינו דלכאורה קשה איך אפשר לומר דהטעם משום הקטרת אמורין הא במתניתן סתמא קתני דאנשי ב"א אינן שותין לא ביום ולא בלילה ולמה יאסרו אותן שעובדים בליל שבת ביין הא בהם לא שייך טעם דהקטרת אמורין דאין הקטרת אמורין בשבת דחלבי חול לכ"ע אינן קרבים בשבת כדאמרינן בשבת (דף קי"ד). וי"ל דרש"י כתב ב' טעמים למה אב"א אסורין אחד משום הקטרת אמורין ואחד משום אברים שפקעו מעל גבי המזבח שצריכין הכהנים להחזירן וביומא (דף מ"ו ע"א) כתבו התוס' בשם ריב"א דהיכא דמשלה בהן האור מבעוד יום מותר להחזירן בשבת וא"כ שפיר שייך גם בשבת טעם דהקטרת אברים שפקעו שמותר להחזירן לשיטת ר"י וריב"א. וי"ל דרש"י וראב"ד ס"ל כוותייהו אבל הרמב"ם דכתב (בפ"א מה' תמידין) סתמא דאברי תמיד של חול אינן קרבין בשבת ולא חילק בין משלה בהן האור או לא לשיטתו לא שייך טעם דהקטרת אמורין בשבת ולכן צריך ליתן טעם אחר. עוד יש לתרץ זה לשיטת רש"י וראב"ד דודאי גם הם ס"ל כדעת הרמב"ם כדהוכחנו לעיל דאל"כ למה יהיו הכהנים בזמן הזה אסורים בלילה לרבנן והא דהוצרכו לטעם דהקטרת אמורין משום דלענין ב"א לא שייך טעם זה של הרמב"ם דהא למחר אינו עובד עוד כאשר כתבנו אך זה לא שייך רק לענין ימי חול אבל לא לענין שבת כאשר נפרש דרש"י בתענית (דף ט"ו ע"ב) בד"ה אנשי בית אב כתב וז"ל המשמרה מתחלקת לשבעה בתי אבות כנגד ז' ימי השבוע אב ליום עכ"ל. ואף דבמנחות (דף ק"ו ע"ב) אמרינן כנגד ו' בתי אבות היינו משום דבשבת לא היה מעות נדבה אכן רש"י כתב שם משום דבשבת כולן שוין וזה צ"ע דסתר מ"ש כאן (ועי' מ"ש בפסחים ס"פ מקום שנהגו) וגם דעת הרמב"ם (פ"ג מהל' כלי המקדש ה' ט' ופרק ד' ה' י"א) נראה שז' בתי אבות היו ע"ש וכן מוכח בתוספתא (ר"פ ב' דתענית) עיין שם. ועיין מה שכתבתי בספרי ע"ל ביבמות (דף ק"א). ולכאורה קשה דהא ע"כ שמונה בתי אבות בעינן לפי מה דאמרינן (סוף סוכה) שמשמר הנכנס מקריב תמיד של בין הערבים והיוצא תמיד של שחר עם המוספים וא"כ הרי הקריבו בשבת ב' בתי אבות הנכנס תמיד של בה"ע והיוצא תמיד של שחר והוי ליה ח' בתי אבות בכל משמר. אבל י"ל דרש"י סובר דתמיד של שחר של שבת לא הקריב ב"א חדש אלא אותו שעבד ביום ו' עבד ג"כ תמיד של שחר בשבת והכריח כן דאל"כ למה לא היו שותין בליל שבת הא אז ליכא הקטרת אמורין כנ"ל אלא ע"כ דאותו בית אב של יום ו' הקריב גם ביום השבת שחרית ולכן לא יכלו לשתות יין שמא ישכימו למחרת כשהם שכורים ויעבדו דהא גם לרש"י ס"ל לטעם זה כאשר הוכחו. אבל הרמב"ם ז"ל דסובר דאותו בית אב שעבד בשבת זה בתמיד של בה"ע עבד בשבת האחרת כשיצא בתמיד של שחרית להשלים עבודת יומו וא"כ לא שייך לענין שבת לא טעם דהקטרת אמורים ולא טעם דישכים כשהוא שכור דהא ליל ב"א זה היה במוצאי שבת ולא עבד למחר. ולכן פירש הרמב"ם דלילה ויום דאמרינן בבתי אבות פירושו הלילה שהוא קודם יומו שעובד בו ובזה שייך שפיר טעם שמא ישכים כשהוא שכור לעבודתו גם בליל שבת ולכן פירש הרמב"ם כן ולא משום הקטרת אמורין ומיושבת השגת הראב"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |