עץ יוסף על שמות רבה/מז

עץ יוסף על שמות רבה מז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על שמות רבה - פרשה מז

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  

א  [עריכה]

הה"ד אכתב לו רובי תורתי וגו'. דאי' בפ' הנזקין לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנא' כל ע"פ הדברים האלה וגו' ורצה כאן ליתן טעם על זה מפני שהם מבדילים וכו'. ולזה מייתי מקרא דאכתב לו וגו' כדמפרש:

על הסדר. פי' על כל פרשה ופרשה היה מלמדו המקרא שלה ושוב מלמדו משנה של אותו דבר. ושוב מלמדו הלכות של אותו דבר. ושוב מלמדו אגדה של אותו דבר:

שנא' וידבר אלהים את כל הדברים. רבוי דכל קדריש כדלעיל פ' כ"ח:

שואל לרב. פי' שמקשה בכח פלפולו. ובויק"ר פ' כ"ב אי' אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו:

ויהיו בזויים ישראל. שע"י שתהיה התורה ביד כולם בשוה יתגאו העכו"ם לומר שהם ישראל כדלקמן בבמדב"ר פי"ד:

אם אכתוב לו רובי תורתי. דהיינו המשנה שהיא גדולה מן המקרא כדאמר בבמדב"ר שם:

כמו זר נחשבו. שהיו משוים עצמם לישראל:

זו המשנה. שניתנה ע"פ כדדרש לקמן:

ב  [עריכה]

אמר הקב"ה למשה כו'. מפני שכתוב אחר כתב לך ויהי שם עם ה' ארבעים יום ויכתוב על הלוחות. משמע ליה דכתב לך היינו כתיבת הלוחות. ופי' ויכתוב שמשה כתב:

ולואי אתן בו יד. נתינת היד הן במשל הן בנמשל הוא שהא' כותב והשני מיישבו איך לכתוב הדבר. והנה במשל הכותב הגמיסקוס (הוא שטר הנשואין) בתחלה היה המלך בעצמו והנייר נתן ג"כ משלו. ואח"כ כשכעס עליה ונתרצה לה צוה להשושבין לעשות גמיסקוס וגם הוא יכתוב. רק שהמלך יתן בו ידו ליישבו מה שכיתוב. וכן בלוחות הראשונות הקב"ה בעצמו כתבם והשניות משה כתבם והקב"ה נתן ידו בשעת הכתיבה. וכאמור. ולפ"ז הכתובימם אינם מכחישים זה את זה. וזה שדייק כאן הלוחות הראשונות אני כתבתים כדכתיב כתובים באצבע אלהים. משא"כ השניות לא היו כתובים רק בעזר ידיו על ידיו של משה:

ג  [עריכה]

כתב לך בזכותך. דלך דרש בזכותך:

אני נותן להם את התורה. ר"ל הלוחות. וכן משמע ממה שהביא ויכתוב על הלוחות וגו' ויתנם ה' אלי שחוזר על הלוחות שהזכיר:

לי נתנם. ר"ל מדכתיב אלי ולא לי דאתא למעוטי אחרים כדדרשי' קול לו קול אליו בפ"ק דיומא:

ואני נהגתי עמכם עין טובה. פי' מעיקרא כשאמר ה' ליתנם לו נהג עין טובה ובקש בעדם עד שנתרצה ונתנם בזכותו לישראל:

אלות ותוכחות. כדשנו בספרי דאלה הדברים אשר דבר משה. ואלה הדברים אשר דבר ירמיהו. דברי עמוס. ודברי דוד האחרונים. ודברי קהלת. כלן תוכחות הן. ותוכחות דהכא היינו דר' יוחנן ור' יהודה שלא ימירו שבכתב על פה. ובעל פה על שבכתב:

אינך מקבל שכר. על למוד מה שבכתב בעל פה או איפכא:

למה שכך נתתיה. שתהיה כן לעולם תורה שבכתב בכתב ותורה שבע"פ בע"פ ולא יהיו רשאים לשנות. והטעם שלא לומר דברים שבכתב בע"פ מבואר שלא יטעו. והטעם שלא לומר דברים שבע"פ בכתב כדאמר לעיל מפני עכו"ם שלא יעתיקום. אבל קשה הא כשם שהיה גלוי לפני הקב"ה שעתידים העכו"ם לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויעתיקום ויהיו בזויים ביניהם כנזכר לעיל הא כן היה גלוי לפני הקב"ה תגבורת השכחה ויהיו מוכרחים לכתוב גם תורה שבע"פ ואפשר לתרץ בדוחק שעיקר קפידא היה אגלות בבל ומדי ויון שהקשו לישראל בעול שעבודם. אבל לא על האומות של עכשיו שאנו שרוים ביניהם שהם עושים חסד עמנו ה' ירום קרנם (תולדות נח):

וכן משה אומר לישראל. ר"ל דכמו שמה שאמר השם כאן למשה בל' נוכח כתב לך מן הסתם לא נאמרה אזרה זו דוקא למשה לבדו אלא שיזהיר את זאת לכל ישראל. כן מצינו באמת שהזהירם על זה במקום אחר על חילוף הכתב לבע"פ וחלוף בע"פ לכתב. והיינו במקרא זה דהשמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכדמפרש המדרש אלו דברים שאתה רואה אותן שהם כתובים בכתב. שאם תדבר אותם בע"פ תוכל לשכחם ותבא לידי טעות. ומאמר פן יסורו מלבבך היא האזהרה על חלקה השניה והיינו העתקת תורה שבע"פ על הכתב כי מצותה רק שתהיה שמורה בלב. וזהו שאמר ופן יסורו מלבבך ר"ל שתסירם ותעתיקם מן הלב על מקום הכתיבה. וזה אסור לך לעשות כן. כי השמר פן ואל הוא אזהרה ולא תעשה:

לכך נאמר כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה. ר"ל כיון דיש תורה שבכתב ושבע"פ הכפיל הכתוב לומר את הדברים כי ע"פ הדברים. ומ"ש עוד שאלולי תורתי שקבלתם כו' הוא ענין אחר שדרש עוד על כי על פי וגו' כרתי אתך ברית והספיק לו במה שסיים כי על פי לדורשו למעלה ולמטה בהמשך שאר דרשות. וכן יש הרבה:

לא הייתי מכיר אתכם ולא הייתי מביט בכם. ההכרה היינו הכר פנים להעביר על עונם לפעמים כאומרו ישא ה' פניו אליך ואז"ל שנושא פנים לישראל. והבטה הוא שמביט ה' להצליחם ע"ד ופניתי אליכם ולפי ששני הענינים נכללים בברית כי הברית בין שני אוהבים סבה לבקש טובתו ולהעביר על פשכיו לפעמים כי על כל פשעים תכסה אהבה. ע"כ אמר שניהם:

כמו סבתה ורעמה וסבתכא. ר"ל שמתחלה אע"פ שנקראו ישראל לא היו נקראים בשם זה רק מצד שמורה על שם אביהם שיצאו מנו וכמו שיקראו בני כוש כושיים. וכן השאר על שם ראש משפחתם. אבל אחר קבלת התורה נתוודעו בשם זה היותם נקראים כן מצד שה' כרת עמהם ברית ונעשו קרובים לאל ושמו בקרבם. וכענין שם המלאכים מיכאל גבריאל הנקראים כן על שם קורבתם לאל. ואסמכתת דרוש זה הוא מדיוק מלת ואת ישראל שמצד כריתת הברית על התורה נקראים הם בשם זה. וע' רות רבה ששם ג"כ אי' זה רק על פסוק אחר וע"ש מה שכתבתי:

ומה גדלו הקב"ה. הלא לפי זכותו היה ראוי שיתגדל יותר מאד ומשני שלא היה בעוה"ז שכר ממש אלא פירות:

שתהא יגע בהם בפיך. שרמז שייגעו בהם בפה דהיינו שיהיו ד"ת מחודדים בפה. כמ"ש גבי כי חיים הם למוצאיהם. למוצאיהם בפה. ולא יספיק מה שייגעו בעיון. והיינו בפיך ובלבבך שצריך שיהיו שגורים בפה ומובנים בלב. ולא הזכיר כאן רק הפה דפשיטא שיצטרכו להבין בלב דלא סגי בלאו הכי:

ומהו כרתי אתך ברית ואת ישראל. שאיך יתכן לומר שאם לא ייגעו בפה לא היה ה' כורת ברית עם ישראל. לולא זה. ומשני דקרא לא אתא לאשמועינן ברית ה' עם ישראל. אלא שהם היו סיבת קיום העולם ע"י קבלת התורה. ומלת ברית רומז למלת בריתי הנזכר שם אם לא בריתי וגו' ופירושו כי ע"פ הדברים האלה היינו התורה בכללה כרתי אתך ברית במקום אחר שאם לא תשמרנה יפה יחרב העולם וזה שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. וע' בתנחומא סדר נח סי' ג':

ד  [עריכה]

שבתורה בראתי שמים וארץ. הרי שהתורה חביבה מאד בעיני הקב"ה שהרי כל מה שנברא היה על ידה. ולכן אין לו להקב"ה חפץ בעולם אם לא יקבלוה לשמור ולעשות:

בחכמה יסד ארץ. ר"ל בחכמת התורה יסד ארץ. וע' ריש תנחומא ומ"ש שם:

אתה גורם לי כו'. ר"ל דלא מיבעי שיחרב העולם אלא שיחשב כאילו הוא גורם הדבר בקום עשה ויענש כאילו החריבו ממש. כההיא דתנן להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם כו':

ה  [עריכה]

וכי אפשר לו לאדם בטבעו. ומאחר שהוצרך ה' לעשות לו נס שיהיה נזון מזיו השכינה. יותר טוב שימציא לו ה' מזון ששם שיתפרנס בטבעו. כי השתנות סדר הטבע באדם אינו שבח אלא גריעות כדאי' בפ' במה בהמה. ומשני משום שד"א שלא ישנה אדם ממנהג המדינה. וכמו שהיה למלאכים כשירדו למטה (יפ"ת):

אזלת לקרתא כו'. אם באת לעיר צריך אתה לילך במנהגה:

ואכלו ושתו. וכן הוא בתד"א שאכלו ממש:

א"ר יוחנן כו'. וס"ל שלא אכתו ממש אלא היו נראים כאוכלים שמאכל ראשון ראשון שהובא לפניהם היה מסתלק:

מעשה בר' יוחנן כו'. כוונתו לתרץ יתור מלת עם ה' ולפי הדרוש הוא מבואר שלהורות בא שלא זז משה מכותלי השכינה תמיד כל מ' יום ומ' לילה. אלא חוזר ומסדר תלמודו עם ה' לפי שהתורה ארוכה מארץ מדה ומני ים עמוקה. וע' בויק"ר ובחזית פסוק אם יתן איש שכך א"ר יוחנן על שלשה וד' שדות וכרמים שמכר לצורך ת"ח ולכך בכה:

שמכרתי דבר שנברא בו' ימים. אע"ג דלארץ לא הוצרך אלא יום א' שנא' בו יקוו המים ותראה היבשה. י"ל מכיון דכל העולם מקושר קצתו בקצתו וכל חלק צריך לאחרים. שהארץ צריכה למאורות להצמיח דשאיה וכן לגשמים הבאים ע"י הרקיע. וההקש אל זה בכל הדברים. לכן שפיר אמר על כל דבר שנמצאים עכשיו שנבראו בו' ימים (יפ"ת ותו"נ):

אבל מלחמה של תורה אכל כו'. יתורא דלחם ומים קא דייק דלא ה"ל לכתוב אלא ויהי שם עם ה' מ' יום ומי' לילה לא אכל ולא שתה. לה"ק דאתא למימר לחם ומים טבעי לא אכל ולא שתה אבל לחם ומים של תורה אכל ושתה. שהתורה נקראת לחם ומים כדכתיב לכו לחמי בלחמי. וכתיב הוי כל צמא לכו למים:

והיה לומד תורה ביום ופושט כו'. מדאיצטריך למימר ארבעים תרי זימני ד?הל"ל עם ה' ארבעים יום ולילה אלא לחלק אתא שביום היה למד מפי הקב"ה. ובלילה היה פושט בינו ובין עצמו:

ולמה היה עושה כך. והלא כשהיה הקב"ה מלמדו היה נותן לו ריוח להבונן יפה כי על זה ההפסקות משמשות כדאי' בת"כ ומשני ללמד את ישראל שלא יסתפקו בלמוד היום שלומדים בכנופיא זה עם זה. אלא גם בלילה שכ"א לבדו יהיה הוגה בתורה ומעיין בהם:

רשב"ל היה אומר לתלמידיו כו'. נתחלף רבי יוחנן לר"ל ור"ל לר"י וצ"ל ר"י היה אומר לתלמידיו באו ולמדו תורה דשחרין כו'. ור"ל שר"י ס"ל שעיקר לימוד התורה הוא בלילה והלילה טוב לעיין ולפלפל יותר מהיום. ודרך התורה הורא מתחלה לגמור מרבו. והדר לעיין ולפלפל בה. לכן אמר לתלמידיו באו ולמדו ממני תורה דשחורין פי' בואו ולמדו ממני תורה של יום (ושחירי פירושו לשון שחרית). ודקרין פי' ומנהרין לה (מל' כי קרן עור פניו) בלילה. ר"ל ותעיינו בה לעצמכם בלילה לעשות אותם זך ונקי. משום שהלילה טוב לעיון יותר מהיום. וזהו שאי' בחזית רי"א אין גרנה של תורה אלא בלילה. וכן הוא בשמואל רבתי. ופי' המת"כ גרנה אסיפה וקיומה. אמנם ר"ל לפי שדעתו שהיום והלילה שוים היה אומר לתלמידיו באו ולמדו תורה דאימטין בכל עת שיגיע לידכם (והוא מל' קמא קמא דמטיה) בין ביום ובין בלילה. וזהו שקאמר אעפ"כ מודה היה ר"ל דאן רנה של תורא כו':

שנא' יתקם בעוד לילה. וההיא פרשתא בת"ת מידרש במדרשות:

רבנן אמרי ביום ובלילה. ס"ל כר"ל קודם החזרה וס"ל דבאשת חיל ממש מיירי במדרשות:

רבנן אמרי ביום ובלילה. ס"ל כר"ל קודם החזרה וס"ל דבאשת חיל ממש מיירי כפשטיה דקרא:

שנ' ויהי שם עם ה' כו'. משמע דבין ביום ובין בלילה היה למד מה'. אלמא דבהדדי נינהו. ולא ס"ל שהיה לומד תורה מהקב"ה ביום ופושט אותה בלילה. וע' מ"ש בויק"ר פ' י"ט ויתורץ לך מה שלא הביאו רבנן מקרא דוהגית בו יום ולילה:

המשנים. הלומדים משניות לדרדקי דבי רב:

יושבין בבקר ובערב. דכיון דיום ולילה שוים לעיון כי היכי דמושיבין מלמדים ביום מושיבין בלילה:

ד"א ויהי שם כו' בעוה"ז כו'. דייק יתור מלת שם. וגם לחם ומים למעוטי מאי. לכן מפרש דלחם ומים היינו תורה. ואתא לדיוקא דשם שעודנו בחייו אף שהוא ברקיע לא אכל משכר תורה כלום כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ולא נגד משה לבד אמר זה. אבל גם נגד כ ב"א העמלים בתורה רמז זה במלת שם:

לפיכך לחם לא אכל אלא כו'. מלת לפיכך מיותר. כי הולך ודורש יתור מלת הכתוב. ולעיל דרש מלת שם ועתה דורש מלת לחם לא אכל. ומתמה אלא מאין היה אוכל. והשיב מזיו השכינה כו':

הן ניזונות. כדילפינן לקמן מואתה מחיה את כולם:

ו  [עריכה]

היו שוים. פי' שהלוחות הראשונים והאחרונים היו שוים דמדכתיב בשניות כמכתב הראשון משמע שבענין א' היו כתובים:

חמשה על לוח זה כו'. ע' בירוש' דשקלים ובחזית פסוק ידיו גלילי זהב:

שנא' ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה. משמע שכאו"א היה עדות בפ"ע. ואם היה ה' על לוח זה ה' על לוח זה לא הל"ל שני לוחות העדות ששניהם יחד היו עדות אחת (מת"כ):

והכתובים. פי' הכתב שהיה בתוך הלוחות. וע"ל ריש פ' מ"ו:

שנא' לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר. דהני תיבות ברדתו מן ההר מיותר שהרי נא' ויהי ברדת משה מהר סיני. אלא ש"מ דה"פ ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר ר"ל ברדתו מן ההר אז הרגיש משה שהלוחות בידו הם. כי בהתקרב משה לארץ אז הוסר הקדושה והרוחניות שהיו בהלוחות והרגיש במשוי יותר מקודם כשהיה הרוחניות בהם שהחי נושא את עצמו (תולדות נח):

היכן נטל משה קרני ההוד. זה פליג אתלמוד שלנו פ' ר"ע ע"ש:

מן המערה. פ' ע"י גילוי שכינה שנגלתה עליו. וכמ"ש בתנחומא בהדיא ששם הקב"ה כפו עליו שנא' ושכותי כפי עליך:

ורחבן ו'. וכן הוא בבמדב"ר פ"ד ובב"ב פ"ק. אבל בתנחומא סדר זו ובילקוט סדר זו ובירוש' תענית פ"ד אי' ורחבן שלשה:

והיה משה מחזיק בטפחיים כו'. והכונה שהתורה העליונה כפי מה שהיא. עודנה לא נתגלתה בבשלמותה וזה הכנוי טפחיים שביד הקב"ה שא"א להתגלות לבן אדם. גם יש בתורה סודות עליונות שהאדם יש לו השגה והארה קצת ממנה. אך לא ישיג עצמות ההשגה רק אור מעט. וזהו טפחיים האמצעים שבין ה' ובין הטפחיים האחרונים שניתנו למשה להגלות ממש. ואחר שהשיג משה הארה מלמעלה ממה שבכחו זכה ג"כ להארת פנים (נזה"ק):

בקולמוס נשתייר קימעא כו'. לקמן בסדר עקב אי' התורה שניתנה למשה עורה של אש כתובה באש ועם שכותב קינח הקולמוס בשערו ומזה נטל זיו הפנים ואפשר שהכוונה בזה כי העניינים הנפלאים הכמוסים ורמוזים בתורה שלא באו בכתב מפורש ונשארו בקולמסו. זה נגלה אל משה ולקחו בראשו והעמיק בו עד כי מצא. ומזה בא לו קרני ההוד כי חכמת אדם תאיר פניו. ומסיים המד' שנא' ומשה לא ידע כו'. ר"ל וסיפיה דקרא בדברו אתו דהיינו ממה שנמסר לו בעל פה ונשתייר בקולמס שלא ניתן לכתוב:

ז  [עריכה]

הה"ד טוב לי כי עניתי. בעי לפרש שהכתיבה הוא תורה נביאים וכתובים כדמסיים נמצא שהרויח בצערו בק"ך וא"ש דכתיב כתב לך דמשמע בזכותך. להכי פתח בטוב לי כי עניתי כו':

נתענה ק"ך יום שקבל את התורה. ר"ל כל התורה בשלימות דהיינו הלכות ומדרש ואגדות ותורה נביאים וכתובים כדמסיים משא"כ בראשונות שלא קבל כל התורה. והק"ך יום היינו מ' הראשונים לקבל לוחות ראשונות ומ' דתפלה שג"כ היה עוסק בתורה בהם. ומ' לוחות אחרונות:

שנא' ואתה מחיה את כולם. שפירושו ל' מחיה וכלכלה. ור"ל אתה הוא מחיה ומפרנס לכולם כדאי' בתנחומא סדר פנחס סי' י"ב ע"ש. והענין הוא כי דרך הזוכה לראות השכינה להיות ניזון מזיוה כאומר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שע"י השפע ההוא מתקיימים הדברים ולא ישתנו מאשר הן עליו וכן כוחות הגוף בעמדם יעמודו:

מן התורה שנא' וכו'. פי' שע"י השגת התורה יסעוד לבו ויזון בהנאה ההיא כאוכל לחם. ומייתי ממה שנא' התם בטנ תאכל ומעיך תמלא הרי נראה שע"י השגת התורה תשבע בטנו ומעיו כאוכל מזון:

את אשר תמצא אכול וגו'. ואכלה ותהי בפי כדבש למתוק:

מלחמה של תורה. פי' שכמו שזכות התורה מועילה להביא לחם לעוסק בה ע"ד ממרחק תביא לחמה והיינו לחמו בלחמי. כן בזכותה ניזון משה כאילו היה לו לחם. והיה זה להראות לעולם כי העוסק בתורה לא יחסר לחמו:

מנין שלא ישן. ה"פ מאחר דכתיב ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה א"כ לא היה שינה לפני משם כל המ' יום ומ' לילה ולמה לא היה ישן באמת. ומנין הוא כמו מה ראה. ואף שאין שייך שינה בעולם העליון מ"מ היה לו ג"כ לעשות דוגמת שינה לנוח קצת ג"כ (תולדות נח):

לתיסומן. כתב המוסיף הערוך לפי דעתי צ"ל לתיסווסמן. ופירושו פקיד על האוצרות:

מדוד לך דינרי זהב. וקבע לו זמן עד מתי ימדוד לו. ולפיכך לא רצה לאכול ולישן:

מודד התורה. לפי שד"ת במדה נתנו כדלקמן בויק"ר פ' ט"ו אתא שפיר דקאמר מודד התורה:

שכח ולא אכל. נראה דצ"ל שמח ולא אכל. דוגמת המשל:

התחיל אומר טוב לי כי עניתי. שבסבתו היה לי טובה למען אלמד חקיך היינו תורה שבכתב שיש בה. וגם טובה אחרת דהיינו כל תורה שבע"פ וזהו שאמר טוב לי תורת פיך היינו תורה שבע"פ. ומפני שאירע למשה רבינו כמו שנותנין לו דנרי זהב למדוד שמתענה שלא להפסידן כמשל הנ"ל. לכן אמר מאלפי זהב וכסף:

ח  [עריכה]

כתיב ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה. מנין היה משה יודע כמה ימים עשה ומנין שאין למעלה לילה. כצ"ל (יפ"ת) ור"ל מדכתיב כפל שם ועם ה' משמע דאתא לומר שאף כשהיה עם ה' ואין שם הפרש בזמן היום והלילה ידע משה במ' היום ובמ' הלילה להכי קשה ליה מנין היה יודע שם:

ואנכי עמדתי בהר כו'. כצ"ל וה"פ מכיון דקראי סתרן אהדדי דחד כתיב עמדתי וחד כתיב ואשב. צריכין אנו לומר שהעמידה היתה כשהקב"ה מדבר עמו מפני כבודו. והישיבה כשהקב"ה היה מסתלק ממנו והיה יושב ושונה לעצמו. ומכיון דבעינן למימר שלא היה בכל המ' יום ולילה לפני ה' כפשטיה דויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה. אלא שבתוך זה הזמן מקצתו היה ה' מסתלק ממנו ונשאר שונה משנתו לבדו. ומ"ש ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה פירושו היותו למעלה במחנה שכינה. א"כ נאמר מסברא שבשעה שהיה ה' מדבר עמו היה יודע שהוא יום. שכן הוא דרך הלימוד שביום התלמיד לומד לפני רבו ועמו. ובלילה הוא מתבודד להגות בגרסתו לבדו שהוא זמן העיון והחזרה במה ששמע מרבו ביום:

וכן דוד ה"א יום ליום יביע אומר. ולילה ללילה יחוה דעת שלימוד דבר יום ביומו הגיד האומר. והוא הרב לתלמיד וכדלעיל שדרך הרב ללמד לתלמידיו ביום. ולילה ללילה יחוה דעת שבלילה יחוה ויכונן דעת להרגיל היטיב על מתכונתה (מת"כ):

ט  [עריכה]

כל הצדיקים באו באומניות. פי' במחשבת חכמה כמעשה אומן בכלי. שאינם הורסים לתבוע מיד שאלתם אלא מתחילים מעט מעט כענין ויגש אברהם. שבתחלה שאל על חמשים צדיקים. ושוב אמר אולי יחסרון וגו' והיה פוחת והולך. וכן ענין דוד דבסמוך. ודברו חכמינו בזה על דרך מנהג העולם. ועל דרשות כאלו כבר התנצל באמרם מקרא אני דורש:

באו באומניות ויגש אברהם. ל' המקרא מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וגו' מעשה ידי אמן. ודרשו חז"ל מקרא זה על אברהם. ונדיב הוא אברהם ואמר מעשה ידי אמן הוא אברהם על שם האומניות:

בתחלה עשה אותו חטא אחר ועון אחד. ר"ל בתחלה לא ביקש אלא על חטא א' ועון א'. ולבסוף אמר ואתה נשאת עון חטאתי סלה שפי' בכל פעם שאחטא תמחול לי:

וכן משה כו'. ר"ל שכוונת מרע"ה היה תחלה לומר מודה אני שחטא העם הזה חטאה גדולה ומ"מ מבקש אני לפניך עליהם. והמקטריגים חשבו דבריו לקטרוג שאחר שהוא מודה שחטאו חטאה גדולה וע"כ אינו מבקש סליחה כאילו מודה שאינם ראוים לסליחה הרי הוא כאילו מקטרג. וע"כ נסתלקו המקטריגים:

כשראה משה שנסלקו אמר להקב"ה ועתה אם תשא חטאתם. פי' וכתב? נסתלקו המקטריגים מלאני לבי לומר אם תשא חטאתם וגו': אבל קודם זה יראתי לבקש כפרה עליהם מפני המקטריגים. וזהו אומנותו של משה שהערים ונתחכם איך ישיב מבוקשתו בכפרת חטא ישראל:

כל התורה שנתת לי. היא (כתובה כן) וידבר ה' כו':

מה אני עושה בתורתך. דאע"ג דקאמר ואעשה אותך לגוי גדול ובניו היו יכולים לקיים את התורה. מ"מ מדלא קאמר דבר אל בניך משמע לאחרים:

לא צויתים. ואע"ג דעכו"ם משבע מצות בני נח. י"ל לפי שאמר לו הקב"ה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים דמשמע דלא בא ליפרע אלא על מה שצוה להם עצמם. על זה דקדק משה ללמד עליהם זכות שלא צוה להם רק לו לכן אין יכול להענישם:

שנותן נפשו עליהם. לפי שהיה כמקנתר כנגד ה' וקרוב שיענש מה' קאמר שמסר נפש עליהם:

בשבילך. שאחר שאתה חפץ כל כך בטובתן אני נותן להם התורה כרצונך:

שנא' כתב לך. פי' בשבילך ובזכותך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף