עץ יוסף על ויקרא רבה/יג/ה

עץ יוסף על ויקרא רבה יג ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בעסוקין. פי' בהצלחתן כדמתרגמינן לכל חפץ לכל עיסקא. פי' אחר בצרתם לישראל מענין כי התעשקו עמו:

התרעלה. לשון ערלה ואוטם וכשלון (מת"כ):

ממקום שהדין יוצא. מעדן דריש נוטריקון ממקום דין (מת"כ) וע' מ"ש בב"ר פ' ט"ז סי' ז':

ופשו פרשיו. דבבבל כתיב. כדכתיב התם הנני מקים את הכשדים וגו' עד ופשו פרשיו פי' שירבה פרשיו:

שעלה והקיף. לפי שא"י גבוה מכל הארצות להכי קאמר שעלה והקיף פי' שעלה על א"י ובנה עליה מצור מסביב כדכתיב בסוף ירמיה ויבנו עליה דיק מסביב:

הוחילי לאלהים. כלו' שבישראל כתיב כן. ולפי שישראל בני התוחלת יכונה ארצם בלשון תוחלת דהיינו חוילה. וגם התוחלת על ענין הארץ הוא שמקוים לחזור אליה:

אשר שם הזהב אלו ד"ת. זהב רומז לתורה לפי שזמן קריאתה היא ביום ז' וביום ה' וביום ב'. וזהו אותיות זהב (עוללות אפרים):

אין תורה כתורת א"י. בספרי ריש פ' עקב יליף לה מן הכתוב:

כתורת א"י. דאוירא דא"י מחכים כדאיתא בפ' מי שמת:

מקרא משנה כו'. דבדולח ואבן השוהם מיני מרגליות הם ויש בהן מינים ממינים שונים. וכן יש בתורה מקרא משנה כו':

שמשך עיסה. צ"ל ששף עמה. וכן איתא לעיל בב"ר הנ"ל ולקמן סוף פ' ט"ו נראה ג"כ להגיה כן. או אפשר שהגיה שם שמשך ועושה כנחש. וכן קרוב דגרסינן הכא (יפ"ת). והמת"כ כתב שצ"ל שמשך ערסה:

על קרן השור. פירשתי בב"ר פ"ב סי' ה':

שהיו מאשרין עצמן מישראל. מאשרין פי' מחזקים שנעשו עשירים וחזקים. וע' מ"ש בב"ר פ' ע"ז:

על שם מצרים. נפקא ליה מדכתיב ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים דקשה מ"ש דנקט הני אשור ומצרים טפי משאר ארצות שנתפזרו ששם אלא שהם רמז לכולם:

שפרת ורבת והתמיד מלכותם. ואגב אורחיה אשמועינן שסבת קיומה כל כך הוא מברכת הזקן יצחק אבינו. אבל בפרת לא רמיזא רק פריתה ורביתה:

לעולמו של ישראל. ר"ל שמהצלחתה נמשך הצרות והדוחק לישראל בהצלחת העולם שאי אפשר לשניהם יחד בהצלחה כי כשזה קם זה נופל כדאיתא בפ"ק דגילה:

והצירה לבניו. פי' שהם מצירים ומצערים לישראל שהם בניו של הקב"ה בכוונה:

והצירה לביתו. זה בהמ"ק:

אימה זו בבל כו'. התמלי חמא. כלומר והממלא חימה מטיל אימה על רואיו. או שאל"ף והחי"ת מתחלפין. אבל לעיל בש"ר פ' נ"א גרסינן אימה זו בבל שנא' איום ונורא הוא:

זו יון. שהיא גדולה בשרים כדמסיק והולך:

אפרכין ואסטרטליטין. מיני שררות זו למעלה מזו:

מן ימא. ולא יהיו קשים כנגדם:

ממכיא. נמוכה ונכנעת. תרגום שפל מן העור מכיה מן משחא:

עץ תלויה. וקרי ביה מיר חסר עי"ן והוא כמו מיאור שהברת הא' אינה נכרת כ"כ. והוא חזיר הגדל בים. ובאדר"נ אי' שהכתיב הוא מיאר והקרי מיער:

אם זכיתם מן יאור כו'. באדר"נ כך איתא בזמן שישראל עושין רש"מ הם דומות על ישראל כאותו שעולה מן יאור. מה חזיר של יאור אינו הורג נפשות ואינו מזיק לבריות. כך כ"ז שישראל עושים רש"מ אין אומה ולשון הורגין בהם ולא מלקין אותם. אבל בזמן שאערש"מ הם דומות על ישראל כאותו עולה מן יער הורג נפשות ומזיק כו':

הדא חיותה כי סלקא מן יאור היא ממכיה. כצ"ל:

ירמיה ראה אותה כו' אמרין לדניאל כו'. משום דק"ל מ"ט נראתה חיה זו לדניאל בשני צורות טפי מאחרינתא. לכן רצה לומר לפי שהיו בה ב' ענינים. הא' הכח והגבורה כארי. והב' מהירות העופפות כנשר. על כן ירמיה ראה אותה בשני צורות אלו. אלא שראה אותם כאריה בפני עצמו וכנשר בפ"ע לפי שהיה מנבא העניינים כולו בפני עצמו. כשהיה מנבא על השחתתו בעוצם כחו ראה אותם כאריה ואמר עלה אריה מסבכו הנה כאריה יעלה. וכשהיה מתנבא על מהירותו ראה כנשר. אבל דניאל שלא נראה לו אלא פעם אחת ענין כולל המלכיות ראה אותה בצורת אריה בפנים להורות על הכח. וכצורת נשר בכנפים להורות על העופפות. ולכן אמר כאילו אמרו לדניאל באיזה צורה משני אלה ראית. והשיב אפין כארי וגפין די נשר לצאת ידי שתיהן:

הנה כנשר יעלה וידאה. צ"ל הנה כנשר ידאה. והוא הכתוב במפלת מואב כי זה על בבל שהשמיד את מואב נאמר (יפ"ת):

חמית. פי' רואה:

כל אותו ארי לקה כו'. פי' כל גופו שנדמה לאריה. מדכתיב ונטילת מן ארעא משמע שנאבדה לגמרי. ואע"ג דכתיב ועל רגליו כאנש הקימת. היינו לענין הלב שנתן לה לבב אנוש קאמר שעומדת על רגליו כאיש:

ולבו לא לקה. אף כשנטרד היה לו קצת לבב אנוש בכדי להרגיש בצערו וכדכתיב (דניאל ז) ולבב אנש יהיב לה. אבל לא דעת צלולה שבפירוש כתיב (דניאל ד) ולקצת ירחון כו' מנדעי עלי יתוב. ומפרש מ"ש לבבי' מן אינשא ישנון. שנשתנה קצת. ואידך מ"ד דריש מן אינשא ישנון לגמרי ואידך קרא דלבב אינש יהב ליה מפרש ליה על מלכות בלשצר שנחלשה אז כמפורש שם. אבל קשה הא האי קרא לבביה מן אנשא ישנון בחלום נ"נ כתיב על מה שהיה נטרד ז' שנים עם חיות השדה ומה ענין זה ללקות הארי דהכא שמיירי מאבוד אומת בבל. ובשלמא לרבי אלעזר דאמר כל אותו ארי לקה ולבו לא לקה י"ל דהכי פירושו כלו' שאף שנאבד הלכות והכח מאומה זו עדיין יש חכמה בה כבתחילה שזה רמז לב אדם. ולא מיירי ר"א כלל מנ"נ שנטרד ז' שנים. אלא ממפלת אומת בבל. אבל על ר"ש בר נחמן קשה כנ"ל. ועוד קשה דדניאל בשנה אחת לבלשצר ראה החזון הזה. וא"כ מ"ש חזה הוית עד די מריטו גפה היינו מה שיהיה לאחר מכאן וא"כ מ"ש ולבב אנוש יהיב ליה יהיה אז והיכי מצי מיירי על לבב נ"נ שקדם כבר ובטל מן העולם:

לדבר כתיב. ודב זה זאב:

שהיתה מעמדת. פנים כענין הנמר שהוא עז פנים. כמ"ש עז כנמר וכההיא דב"ר פצ"ד כל המעמיד פנים כו'. ואות אמת גרס שהיתה מנמרת. והוא מענין ריחו לא נמר שפירושו חלוף או רפיון:

ולזו בלילה אחד. דאל"כ למה הוצרך לומר בחזוי ליליא בתר דכתיב לעיל על ארבעתם בחזוי עם ליליא לפ"ז מ"ש לעיל בחזוי עם ליליא לאו דוקא בלילה אחד אלא כלו' בחזיוני הלילות:

יתירה. ר"ל יותר מכל שלשתם כדכתיב בה ותקיפא יתירה:

מתיב ר"י לרשב"ל כו'. ר"ל דכתיב שם בן אדם הנבא והך כף אל כף ותכפל חרב שלישתה חרב חללים הוא חרב חלל הגדול וגו' נתתי אבחת חרב וגו'. וזהו שמקשה ודא מה עביד לה רשב"ל. ור"ל דהאי קרא באדום משתעי שהחריבה בית שני כי על ב' המקדשים נתנבא יחזקאל באותה הנבואה דכתיב לעיל מיניה והטף אל מקדשים. ומדכתיב כף אל כף משמע להורות שמלכות אדום יהיה כמו ג' הראשונות. והא דכתיב שם ותכפל חרב שלישתה פירושה מכופלת ג' פעמים שהיא שקולה כנגד שלשה מלכיות הראשונות. ולכן היא מכופלת שלשה פעמים. ומשני ריש לקיש ותכפל כתיב בוי"ו ולא כתיב תכפל לרבויי אתא טפי מכפל ג'. ורבי יוחנן וי"ו לא דריש:

צדיק ורשע. שקצת מהמלכים היו צדיקים כגון כורש ודריוש. וקצתם רשעים כגון אחשורוש (יפ"ת) או צדיק זה מרדכי. רשע זה המן (מת"כ):

טהור מאמו. והיינו רמז השפן דאית ביה סימני טומאה וטהרה:

אמו של תלמי כו'. בפ"ק דמגילה אי' שלא כתבו לו את הארנבת מפני שאשתו ארנבת שמה. ואפשר דהא והא איתא:

ואת החזיר זו פרס. בכנוי מדבר על מלכות רביעית וכן במלת ולזו כוונתו על מלכות רביעית:

שלשתן בפסוק אחד כו'. ר"ל במשנה תורה (יפ"ת):

מכל הנביאים. שהזכירו מנהג מלכות רביעית לא הזכירו בפרסום זיופה אלא שנים:

כאילו מצעת בימה. לדון את הגזלנים ולהרחיק העול. שהיא מתחכמת להראות לעולם שהיא פרושה מהגזל:

גחין. הרכין ומטה את עצמו והיה לוחש באזנו שלא יועצו:

שמקלסת. שפי' מעלת גרה מענין גרון שמחזרת דרך גרונו המאכל. ולפי דרשה זו יהיה הגרון הקריאה בגרון בקילוסו:

מי לי בשמים. פי' מי יתן לי ואהיה בשמים להלחם עם הקב"ה כי עמך לא חפצתי להלחם בארץ:

שמגדלת את דניאל. ופי' גרה לפי זה ענין גרות כלו' הצדיקים שנקראו גרים בעולם ע"ד כי גרים אנחנו לפניך:

כד הוה חמי. כשהיה רואה:

אמרי ליה כותאי מן קדם. כצ"ל:

זה ר"ע וחביריו. שנקראו נחלת ה' ביחוד בחכמתם וחסידותם. עי"ל דלאו משום נחלתו קאמר אלא אסיפא סמיך דכתיב על זקן הכבדת עולך מאד כמו שדרשו בתנחומא על זקן וגו' זה ר"ע ששעבדה בו המלכות עד אין סוף:

מלכות אחריה. פי' שגם אחריה היה מלוכה אצל או"ה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף