עץ יוסף על בראשית רבה/ב

עץ יוסף על בראשית רבה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה ב

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  

א  [עריכה]

ר' ברכיה פתח גם כו' משום דק"ל מדוע היה מתחלה הארץ תהו ובהו. היד ה' תקצר מלבראה מיד מתוקנת כראוי. לזה אמר שהיה הכל לסימן על העתיד (רש"י ונזר הקודש ע"ש):

עד דהיא פגה בעוד שהנטיעה רכה הוציאה קוצים. ואף שאז אינה מוציאה פירות ואין הקוצים מזיקים כלל אך מוכיח על סופו שכשיבא לכלל הוצאת הפירות שלא יהיו הפירות מצליחים. וכן הנמשל שכשיבאו ישראל לארץ ישראל מקום ההצלחה אז יענשו בחטאם שיחזור העולם לתהו ובהו:

ב  [עריכה]

ר' אבהו אמר משל כו' מפרש תהו ובהו לשון תמהון והשתוממות שהיתה הארץ תמהה על רוע חלקה דאשתנה לגריעותא מעליונים לכל חד כדאית ליה (יפה תואר):

באוני שטר מכירה וכן הוא בילקוט ירמיה (מתנות כהונה):

בטימא פי' בדמים. (ערוך) תרגום אין שוה להניחם לית טימי מנהון בלשון יוני מחיר ושווי:

מטמיון בערוך ערך טמיון שלח המלך גבאי טמיון לגבותה. פי' גבאי ממונה על אוצר המלך ע"כ. ובמוסף פי' בל"י אוצר הן של מלכים הן של מזון עכ"ל:

וישב לו אותו שנגזר עליו שיגע ויתפרנס מעמלו:

תוהא ובוהא הוא ענין תמהון והשתוממות. ותהו מלשון אדין נבוכדנצר תוה. והכי איתא בפרקין שהיה רשב"ז יושב ותוהא:

כך ישבה הארץ תהו ובהו הכוונה שר הארץ. או ע"ד ההפלגה כלומר ראוי לה שתאמר כן (יפה תואר):

בבת אחת כרשב"י לעיל פרשה א':

אם אינם יגיעים שאף העופות והחיות צריכין לשוט ולחפש מזונותיהם. ולדידיה עיקר השממון על המזונות:

ור"י בר"ס אמר משל כו' לדידיה עיקר השממון על המות. דמה שאוכלין ע"י יגיעה הוא מעלה שאינן אוכלים נהמא דכסיפא:

והתחתונים מתים אף שהצדיקים בג"ע. על כל זה חי חי הוא יודך ולא המתים יהללו יה:

שהיה ישן אף שעתה ישן הוא. מצטערת ודואגת איך תוכל לצאת ידי חובתה. וכן בנמשל אף שעדיין לא נברא האדם. מאחר שעיקר בריאת הארץ בשביל האדם. והנהגת האדם סיבה קרובה לקלקול הארץ ע"כ שממה הארץ על קלקול האדם. ומליצת ליטול את שלה בלשון המדרש הונח על עונש:

ע"ג עריסה מטה קצרה שמנענעים בהם הילדים:

ג  [עריכה]

ר"י בר סימון פתר כו' שהיה בארץ בתחלת הבריאה תהו ובהו וחשך ע"פ תהום לסימן ופועל דמיון על הדורות החוטאים מימות אדה"ר ואילך שנתקללה האדמה בעבורם. כי אין דבר מתהוה בעולם אלא מה שהיה לו שורש ויסוד במעשה בראשית כדלעיל סי' א' ומשום דכתיב הכא ד' לשונות דריש להו כלפי ד' חטאים שגרמו ד' אלו בעולם (נזר הקודש):

שהיה ללמה תרגום תהו למה. ויהבלו תרגום והוו ללמה. וכלומר שנאבד אדה"ר באפס זמן שלא לן כבודו עמו שביום שנברא חטא וגורש מג"ע כדאית לקמן פי"ח:

ובהו זה קין שבקש כו' שעל ידו היה חוזר העולם לבהו שהרג את אחיו וחוייב כליה הוא וזרעו. ולולי שנולד שת שממנו הושתת העולם. היה המין האנושי בטל (יפה תואר):

והיה במחשך מעשיהם פסוק זה מדבר בעובדי אלילים. וכן דור אנוש עבדו אלילים:

ויעבר אלהים רוח כו' אך אע"פ שהעביר ה' רוח רחמים להשקיט מי המבול. מ"מ עדיין לא נתקן העולם כראוי. כי בזמן מעט כבר שבו לאולתם בדור הפלגה. והיה ממשמש באפילה עד כי הזריח ה' את אברהם שפרסם אמונת ה' בעולם. ונמשך ממנו שלשלת יוחסין הוא יעקב ובניו שהיתה מיטתן שלימה. והיינו דמסיק אמר הקב"ה עד מתי יהיה העולם מתנהג באפילה תבא האורה כו' זה אברהם (נזר הקודש):

א"ת העיר אלא האיר שאותיות אחע"ה מתחלפות. והאור בא מן המזרח. וזהו מי האיר ממזרח:

לאור יום זה יעקב שיעקב נקרא שמש. והיום ע"י השמש. שאברהם לא היה רק תחילת התיקון. באשר עדיין יצא ממנו פסולת. וכן יצחק. ולא נשלם התיקון כי אם ביעקב. והוא היה אור האמת ונקרא שמש:

לאור יום זה יעקב כו' פי' שגזר על יעקב שימשול ביום היינו בעוה"ב שכולו יום. ועל עשו שימשול בלילה בעוה"ז שדומה ללילה. וסוף מעשה במחשבה תחילה. וע"כ בגזירה הקדים יום ללילה. אך במעשה היה בהיפך שהלילה והערב קדמו לפני האור. ועל כן אמר ויהי ערב ויהי בקר:

ויהי ערב ערבו ש"ע השתא דרש בענין אחר ויהי ערב ערבו ממש. ר"ל כשיהיה סוף מלכותו. אז יהיה בוקרו של יעקב. כי כשזה נופל זה קם:

בוקרו של יעקב יום אחד כו' פי' הוית בוקר זה כלומר התחלתו יהיה ביום אחד העתיד הידוע להשי"ת:

ד"א יום אחד שנתן לו כו' וה"ק עיקר אור הבקר דהיינו יעקב הוא ביום הכפורים שהוא קדוש ושלם כמלאכי השרת ואין לו מקטריגים למעלה וחידש הד"א לומר שאף בעוה"ז ניתן ליעקב יום אחד של אורה:

ד  [עריכה]

רשב"ל פתר קריא בגליות כו' שתהו ובהו וחשך על פני תהום שהיה בתחלת הבריאה לא היו אלא לסימן על העתיד. ולכן אמר שד' דברים הללו יצאו לפועל אח"כ (נזר הקודש): וז"ל רבינו בחיי ביאור המדרש הוא כי השי"ת בפרש' זו מגיד מראשית אחרית והכתוב כללן לרמוז סוף הזמן בתחילת הזמן להורות כי תכלית כוונת הבריאה הוא לימות המשיח. וזהו תכלית המחשב' סוף המעשה עכ"ל:

ויבהילו דבהו הוא לשון בהלה:

על קרן השור כדי שיפרסמו לכל כפירתם בה' עד שיהיה הדבר רשום במקנה קניניהם. עוד יתכן שרצתה לרמוז שבמעשה העגל הורחקו מה' ושוב אין להם חלק בו (יפה תואר):

שאין לה חקר לזמנה ולהצלחתה יותר מכולם:

אף הרשעים כן אין לחקרם ולעמוד על דעתם שפיהם דבר שוא כדאמר לקמן יודע ציד צד את הבריות בפיו לא נגבת מאן גנב עמך:

זה רוחו של מלך המשיח שבימיו יקויים ומלאה הארץ דעה את ה'. ולכך אף שצפה רשעת הדורות לא נמנע מבריאת עולם:

ממשמשת ובאה פי' מתקרבת ובאה קודם זמנה. בזכות התשובה. שאם אין תשובה לא תבא אלא בעונתה הקבועה. וז"ש מרחפת ר"ל מעופפת מגזרת על גוזליו ירחף:

שנמשלה כמים שצריך לשפוך שיחה ותחנונים בלב נשבר בתשובתו כמים הנשפכים (יפה תואר):

ברית כרותה כלומר חק ולא יעבור שהטביע הקב"ה במים. ודורש כפי הפשט שאמר והארץ היתה תהו ובהו בלשון עבר. ואח"כ אמר ורוח אלהים מרחפת בלשון הוה. משום שתמיד מרחף הרוח מאלהים על המים. שברית כרותה כו'. שכרת אלהים למים שהרוח ירחף תמיד עליהן כדי שלא יתקלקלו הנהרות והימים ע"י השרב. וע"י הרוח יתקררו ולא יתקלקלו:

רוח שייפה מלשון נשפת ברוחך:

יושב ותוהה פי' מעמיק בחקירתו והשגתו ומשתומם ואינו מרגיש בדברי העולם:

מאין הרגלים פעמי מחשבותיך מאין באים. ולשון רגלים שייכים במחשבות. כמ"ש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. כלומר במה אתה מעיין והיכן לבך טרוד:

א"ל מעיין הייתי טרוד הייתי בעיון עד ששכחתי עניני עולם. ולא הרגשתי בשאלתך שלומי. ולא רצה לגלות לו במה היה העיון:

מנשבת אין כתיב כאן ר"ל שאם אתא לדרשה דרבי חגי. מנשבת מיבעי ליה כלשון הכתוב ישב רוחו יזלו מים. לכן פי' על המים העליונים התלוים באויר במאמר ה' כדאי' לקמן בפ"ד. ולכן אמר מרחפת לשון שכתוב אצל עופות על גוזליו ירחף שנוגעות ואין נוגעות (יפה תואר). וכדאי' בירושלמי. ור"ל שמלת מרחפת תורה על תנועה קלה. אבל מנשבת תורה על שמנשב בכח:

כעוף הזה כו' שס"ל שגם ביום ראשון היה הבדל קטן ביניהם. וביום שני אמר יהי רקיע בתוך המים. ונעשה הרחק מן מים העליונים לרקיע כמו ההרחק שבין מים התחתונים לרקיע. ועיין לקמן פ"ד:

הלך לו בן זומא שמאחר שטעה בחקירתו זה ראיה שאין עזר ה' אתו. וסופו שימות. וענין הטעות אפשר כדאמרו לקמן שגלדה טיפה האמצעית כו'. וא"כ ע"כ לא היה הבדל כלל ביניהם מקודם:

לא שהו ימים מועטים שלא שהה ועבר זמן מועט ובן זומא לא היה בעולם. אלא שכנה המדרש (רש"י). וכשיטת הירושלמי חגיגה פ"ב בן זומא הציץ ומת:

ה  [עריכה]

הה"ד כי יודע ה' כו' כדמפרש לקמן פ"ח גבי בריאת אדם הראשון. שראה הקב"ה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו מה עשה הקב"ה הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו ושתף בו מדת הרחמים ובראו הה"ד כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד אבדה מכנגד פניו:

תהו ובהו אלו מעשיהם של רשעים שמגבירים שורש הרע בעולם הגורם חרבה ושממון הנקרא תהו ובהו:

יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים שמגבירין בעולם שורש הטוב זה האור. ובזה יזכו לרב טוב הצפון לעוה"ב הוא אור הגנוז:

באיזה מהם חפץ משום שכתוב כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. שנראה שגם ברשע חפץ והוא להוכיח אנשים. לזה אמר שאינו חפץ מצד עצמם אלא בצדיקים. שהרשעים נמאסים מצד עצמם. אלא שה' עושה לפעמים מעשה על ידם כמו שעושה ע"י צפרדעים ועקרבים:

בהמ"ק בנוי וחרב ובנוי בית ראשון וחרבנו ובית שלישי שיבנה במהרה בימינו. ולא נזכר בית שני. לפי שלא היה בנינו שלם שחסרו חמשה דברים כו' כדאי' ביומא פ"ק (יפה תואר):

לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. שזה עיקר נטיעת שמים וארץ שיאמר לציון עמי אתה. פי' שיבנה ציון ויכוננה. ויכניס את עמו לשם. ובנין ציון הוא בנין בית המקדש (נזר הקודש):

וכתיב כי הנה החשך פי' שיהיה חושך על מכחישי השם ואור לישראל כדכתיב שם ועליך יזרח ה'. הילכך ע"כ דאיירי האי קרא בבנין העתיד. דאילו בבית שני היו יותר מוצלחים מישראל (יפה תואר):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף