עץ הדר/יח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עץ הדר יח

ובאמת ממה שפי' הלבוש טעמו שמאיס לגבוה למצוה משום שב"נ הוזהרו על הרכבת אילן, אע"ג דמצד כללא דכל שתיעבתי לפי פי' רש"י (בסוגיין קי"ד ב' ד"ה הרי), הוא אסיר אפי' לא מחמת עבירה כגון ע"י עכו"ם או קטן, ואע"ג דיש לדון שמא דוקא בשנעשה ע"י אדם לכה"פ מיירי, מ"מ היותר פשוט הוא דה"ה בממילא ועכו"ם או קטן לאו דוקא, ולפ"ז לא הי' צריך הלבוש להקדים טעמא דמ"ד שב"נ הוזהרו על כלאים דהרכבת אילן, וכמו שהקשה בת' ב"א בזה. אך מזה י"ל דהלבוש כדרכו סלל לו בכיון שיטה לעצמו, (כאשר זהו כלל גדול בישוב דבריו במקומות רבים שהשיגו עליו הפוסקים משיטות הראשונים, ודרכו לבור לו דרך לעצמו מוכח מכמה מקומות, ומדבריו בת' מוהר"ם מלובלין (סי' קכ"ג) בדבר הגט שכ"מ דשם), וי"ל דמשום דמסתבר ליה בענין כל שתיעבתי ששייך דוקא כשבא האיסור ע"י עבירה ממש, ולא כשיש בענין עבירה אם הי' נעשה ע"י ישראל, שלכך יהי' ג"כ בכלל כל שתיעבתי אפי' אם נעשה בדרך היתר, ע"כ י"ל דהוא ז"ל פי' הסוגי' דלעולם בשר בחלב למ"ד דגמרי' מכל שתיעבתי יהי' רק אז אסור מה"ת דוקא כשבשל ישראל באיסור ואידך הוי לדידי' רק מדרבנן ולדינא לא נפ"מ לדידן דקיי"ל דאיסור בב"ח מג"פ לא תבשל נפ"ל כתנא דבר"י (קט"ו ב' שם), ואצל כלאי הכרם באמת כך הוא, דבעינן או שיזרע או שיקיים עכ"פ דהוי כזורע, ובכלאי בהמה י"ל דהשחתת הדרך הוי תיעוב אפי' לגבי בהמה, וראי' לדבר שהרי לקו ע"ז במבול כדאמרו רז"ל ע"פ "כי שחת כל בשר את דרכו על הארץ", גם י"ל דברוב בא כלאי בהמה ע"י הרכבה בידי אדם וכדכ' הרמב"ם במו"נ (בפ' מ"ט ח"ג) והתורה כללה את המיעוט ברוב, כי גם דרך התורה הוא, שלא לחלק משום פרטים היוצאים מהכלל וכד' הרמב"ם במו"נ (שם פרק ל"ד), וכמו שעשו חכמים כעין דאורייתא ואמרו לא פלוג רבנן בכה"ג. והגאון רבי ראובן ז"ל מדענעבארג העיר לי זה רבות בשנים האי כללא מסוגי' דזבחים, (צ"ה ב') בבעיא דרמי ב"ח תלאו באויר תנור מהו, ומפרש דילמא קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע ג"כ, ובודאי הדבר פשוט דעיקר השבירה הוא משום בליעת הטעם, וה"ה ענין מריקה ושטיפה, והרי גמרי' מניה שאר איסורים, דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם משום שהעידה תורה ע"ז מדאמרה "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר", (כפסחים ל' ב'), אלא משום דרוב עניני בישול א"א להם בלא בלוע, י"ל דבמיעוט לא חלקה תורה, כמו דלא פלוג רבנן בתקנתם, ומשו"ה עיקר איסור כל שתיעבתי י"ל הוא רק דוקא ביסודו במעשה האיסור, ע"כ הוצרך להקדים שב"נ הוזהרו על הרכבת אילן, ובהני כללא דכתיבנא, דהרכבת כלאי בהמה חשובים תועבה ג"כ אצל בע"ח וכש"כ דחשובים תועבה אצל ב"נ, אפי' למ"ד דלא נצטוו ע"ז. בצירוף הא דאמרינן, דמדת התורה היא שלא לחלק בפרטים היוצאים מן הכלל וכשאמרה ע"ד הרוב אסרה ג"כ את האופן הרחוק היוצא משום לא פלוג, ארווח לן לתרץ מה שהקשה הגאון בית אפרים ע"ד הגמ' (חולין שם) דקאמרי דכלאי בהמה מותרים להדיוט מדאסרה רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, דילמא היכא דנעשה ע"י תועבה כגון שהורכב ע"י ישראל אסור באמת אפי' להדיוט, ומה שהוצרכה תורה לאסור לגבוה הוא רק כשנעשה מעצמם או ע"י ב"נ למ"ד שאינם מצויים ע"ז. ולפ"ד א"ש דאם אך אסרה תורה כלאים מצד התועבה, אז לא הי' יוצא מן הכלל המיעוט דלא שכיח שאפשר שיבוא שלא ע"י תועבה, אלא די"ל דזה ניחא רק למ"ד דב"נ מצווים ע"ז, אז יהי' האופן האפשר שלא ע"י תועבה רק ע"י עצמם, שלא ע"י אדם וזה הוא מלתא דלא שכיחא כד' הרמב"ם (במו"נ הנ"ל). אבל אם ב"נ אינם מצוים ע"ז אז לא שייך כלל לומר שהוא מלתא דלא שכיחא באופן שאינו תועבה שהרי אפשר ע"י ב"נ א"כ שפיר י"ל דלהדיוט אסור ע"י תועבה כשבא ע"י ישראל ומותר כשבא ע"י ב"נ. ופשוט די"ל כיון שיש היתר ע"י ב"נ מותר ג"כ כשהיתה ההרבעה ע"י עצמם, כיון שהאיסור איננו כלל מוחלט. אך גם בלא"ה י"ל שאנו צריכים דוקא לכללא בתרא דחשיב תועבה הרבעת בהמה אפי' אצל בע"ח וק"ו אצל ב"נ, דמצד הכלל של לא פלוג, י"ל דאינו שייך כ"א באיסור שאמרה אותו תורה מפורש בדרך פרט כה"ג דמצות שבירת כ"ת דבישול קדשים, דלא נוכל להוציא מן הכלל בישול בלא בלוע, אע"ג דברור לנו שהיסוד הוא מצד בלוע, משום לא פלוג, ולא אזלי' בתר טעמא אפי' כה"ג דמוכח טובא, עד שאנו למדין מטעמי' עכ"פ להחמיר, וי"ל דה"ה דאזלי' להקל נמי, אם יזדמן איזה קילא יוצאת מזה, דא"ז מטעם ספק כ"א מצד המדה של לא פלוג. אבל בנ"ד שהדבר נלמד מהכלל של כל שתיעבתי פשוט הוא שאינו נכלל בהכלל כ"א אופן של תועבה, והאופן שאינו של תועבה לא נכנס לכתחלה בכלל האיסור, וא"צ כלל לחלקו עד שנאמר עליו לא פלוג: אמנם טעמא בתרא דחשיב בכלל תועבה כלאים דהרבעת בהמה א"ש בכל גווני דאין לחלק בו, אלא דמה שיש להקשות עכשיו דאסרה תורה להקדש ולהדיוט יצא מכלל זה להיתרא בזה הלא י"ל שמא איסור גבוה אינו כ"א ע"י תועבה, דהיינו ע"י אדם למ"ד דב"נ הוזהרו ודוקא ע"י ישראל למ"ד לא הוזהרו, זה יש לתרץ בשני האופנים, בין מצד דחשיב תועבה בכל גווני, ובין מצד שמה שאסרה תורה מפורש לא תוציא את המעוט מן הכלל. מיהו למ"ד דב"נ אינם מצוים צריכים אנו לתרץ על קושיא זו בחד תירוצא, דלעולם חשיב תועבה, דאין לומר דלא חלקה תורה ביוצאים מן הכלל, דאם אין ב"נ מצווים הרי היוצאים הוי רובא דעלמא כמש"כ. וניחא בזה ג"כ מה שהקשה עוד בב"א שם דמנ"ל דכלאי זרעים מותרים כשנזרעו בעבירה, שמא דוקא כשבאו מעצמם מותרים, וכלאי בהמה שמותרת להדיוט היא ג"כ בזה האופן, וכיון שכתבנו שכלאי בהמה אין לחלק בהם דאם היו אסורים משום תועבה היו אסורים בכל גווני ע"כ כיון שמותרין מותרין הם בכל גווני ולית בהו משום כל שתיעבתי, א"כ ה"ה דכלאי זרעים דהוקשו להם כדאמרי' בגמ' (שם בסוגיא) ה"נ דמותרים ככל גוני אפי' כשנזרעו בידי אדם, ולפי מש"כ לעיל, דמקיים י"ל כיון דהוא אסור הוי כזורע בידים ואיכא כל שתיעבתי ממש בתועבה של איסור, א"כ אין מקום להקשות כלל בכלאי זרעים שהרי כ"ז שלא נודע לו מותר אפי' בכלאי הכרם דאסורים, ואין מקום לאסור בכלאי זרעים. א"כ כל עיקר השאלה היא רק כשנודע לו, אלא שלא נזרעו בידי אדם, א"כ י"ל דזהו ממש בעבירה ואין ציור לכלאי זרעים בלא עבירה. אמנם זהו רק לפי הנראה מבואר מדברי כ"מ (פ"א דכלאים הלכה ג') ועפ"ד הירושלמי (ברפ"ז שם) דאיסור במקיים יש אליבא דכו"ע, ולא נחלקו חכמים ור"ע כ"א לענין מלקות, אבל לפי דברי תוס' דע"ז (ס"ד ד"ה סברוה) דמשמע דלרבנן ליכא איסורא כלל במקיים בכלאי זרעים, א"כ משכח"ל כלאי זרעים בלא מעשה של תועבה, דהיינו כשלא זרעם בעצמו, ואח"כ הוא מקיימם בידיעתו דבכה"ג בכלאי הכרם אסורים באכילה והנאה, א"כ יש להקשות שמא מה שמותר הוא דוקא בכה"ג, אך כיון שילפי' מהרבעת בהמת ושם בכל גוני מותרים הכלאים, א"כ גם בזרעים מותרים בכל גוני, אלא דעל כלאי הכרם קשיא לפי זה, מנ"ל דמותר כשנזרעו ממילא ולא קיימן מדעתו, שהרי אין איסור בהם כ"א בזורע בעצמו או מקיים ברצונו שהרי לכתחלה מבקש שם בסוגיא לומר דיל התירא דכלאי זרעים מהא דכלאי הכרם אסורים מכלל דכלאי זרעים מותרים, אבל על כלאי הכרם גופא אין למוד דאדרבא התורה אסרתן, א"כ מנ"ל צד ההיתר שבהם, דהיינו כשלא נזרעו בידי הבעלים ולא נתקיימו בידיעתם ע"י יאוש כיון דכל שתיעבתי הוא בכל גוני אליבא דרש"י. ובאמת היה מזה ראי' למה שכתבנו אליבא דהלבוש, שנאמר דבאמת אין תעוב כ"א ע"י עבירה ומשו"ה אין לאסור באופן אחר, אבל לשי' רש"י קשה. אלא דבאמת יש להקשות למה הצריכה תורה לאסור כלאי הכרם כיון שנדע אותו מכלל כל שתיעבתי, דאליבא דר"א דסוגיין אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, אלא די"ל למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות אתי קרא בכלאי הכרם לחייב מלקות, ועוד י"ל דאתי למיסר גם שלא כדר הנאתן (פסחים כ"ה) ואליבא דאביי דס"ל הני תרתי כאן בפסחים, ס"ל דכה"כ לוקין עליהם שלא כדהנ"א, ולקמן (בשלהי פרקא מ"א ב') ס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות א"ש בשני התירוצים, ורבא דס"ל לוקין על לאו שבכללות צ"ל דיודה לאביי בהא דכלאי הכרם לוקין עליהם שלא כדהנ"א, וכ"מ מסוגיא דמשני רבא קושיא בענין דעסיקנא ולא נזכר דפליג. אך בר מן דין י"ל דבאמת הוכרח לומר איסור מיוחד בכלאי הכרם, דאי ל"ה היינו למדים מכלאי זרעים דילפי' להו מכלאי בהמה דשרי, ועפ"ז מיושב מה שהקשינו לעיל דמנ"ל באמת דכלאי הכרם שרי כשלא נזרעו בידי אדם או באופן שלא נתיאש לפ"ד רש"י דתועבה חשוב אפי שלא ע"י פעולה שהי' בה עבירת איסור ממש, די"ל דחוץ ממה שפרשה תורה באיסור דכה"כ אנו למדים באמת מכלאי בהמה וכלאי זרעים דשרי. והנה בעיקר הדבר מה שכתבתי בסברת הלבוש די"ל דס"ל דבענין כל שתיעבתי בעי דוקא שיעשה הענין ע"י מעשה תועבה ולאפוקי כשנעשה ממילא, אלא דהרבעת כלאים חשובה תועבה מצד עצמה, יתכן להמשיך ע"ז ג"כ דעת הרא"מ בפרשת ראה שכתב דלא מתסר מקרא דלא תאכל כל תועבה אלא היכי שנפל בו מום ע"י אחרים ואפי' ע"י נכרי, אבל היכי שנפל בו מום מעצמו משרי שרי, די"ל דגם הוא ז"ל מפרש דבעינן דוקא מעשה תיעוב בפועל, וי"ל הטלת מום בקדשים חשיב מעשה תיעוב אפי' למי שאינו מצווה, דמ"מ הכל מוזהרין על כבוד שמים מצד הדעה והשכל, והוי כמו תועבה דרביעה די"ל דאפי' גבי בהמה חשיבא תועבה כמש"כ, ולפ"ד אבני מילואים וסי' א' ססק"ב}} בטעמא דחיוב נדרים דב"נ דהוא מטעם קנין, א"כ הוי ג"כ מענין גזל או דינים, וי"ל דמטיל מום בקדש שים הוי מטעם מזיק דשייך ג"כ בב"נ מה"ת. ואם נשוה דברי הרא"מ שכתב דיש כל שתיעבתי דוקא במעשה, אפי' במעשה נכרי, ומ"מ אינו בממילא לדברי רש"י שכתב (בחולין שם) שתיעבתי שלא בא בעבירה דאסור הוא כשבא ע"י קטן או ע"י עכו"ם, ונאמר לפי זה שדבריו ז"ל נאמרו בדיוק דוקא ע"י קטן או ע"י עכו"ם דעכ"פ נעשה בזה מעשה התועבה, אבל ממילא ל"ה בכלל וכד' הרא"מ. א"כ נוציא מזה דגר לדעת רש"י יהי' קצת חדוש בבשר בחלב אליבא דר"א דיליף לה לאיסורם מכל שתיעבתי, דאם נתבשל ממילא בלא מעשה אדם לא יהי' אסור מה"ת. ולפ"ז לא נפלאת ורחוקה היא כ"כ מה שי"ל שלשיטת הלבוש יהי' לר"א איסור תורה רק כשבישל ישראל, אבל אם נתבשל ע"י מי שאינו ב"ח אינו אסור מה"ת, ולא נחלקו אלא בפרטים דרש"י והרא"מ חושבים בכלל תיעוב כל אדם, אבל המעשה צריך שיעשה דוקא בידי אדם אפי' לאו ב"ח, ולהלבוש צ"ל דדוקא בב"ח חשיב תיעוב חוץ מענין שהוא מצד עצמו נתעב דהכל חשובים לזה כבני חיובא. וכה"ג דכתב קרא בשפיכת דמים: "ומיד כל חיה אדרשנו". ועי' מו"נ (פי"ז משלישי) במה שמשיג על הגאונים בענין עונש בע"ח ולכאורה מקרא מלא זה מסייעם ומד"ר (פ' ל"ד י"ט) דרש לפסוק זה: מיד כל חיה זה המוסר את חבירו לחיה להרגו וזה מסייע לדעת הרמב"ם, וי"ל דד' מד"ר זה הוא המקור לד' הר"מ בפ"ט דמלכים ה"ד}} דב"נ נהרג בכפת את חבירו לפני ארי, מה שא"כ בישראל (כרבא סנהדרין ע"ז א'). ועכ"פ מה שהקשה בשער המלך (בפ"א דכלאים ה"ז) ע"ד הרא"מ מסוגי' דחולין (שם) דלפ"ד מאי קאמר בגמרא: "מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי." שמא האיסור לגבוה הוא אפי' כשנרבעו מעצמם וזה הוא שמותר להדיוט, אבל כשנרבעו ע"י אדם אסורים ג"כ להדיוט. ולפמש"כ אין לדמות ענין הרבעת בהמה לענין אחר, חדא: דזה חשוב תיעוב אפי' בבע"ח עצמם כדכתבתי, מדקרי לה השחתה במבול ונענשו ע"ז ותו. דלמ"ד ב"נ מוזהרים על הכלאים דהרבעה, לא נאמר כלל דמה שאסרה תורה יהי' דוקא כשנרבעו בידי אדם, אבל כשנרבעו מעצמם מותר, שכיון שאין זה דרכם של כלאי בהמה להיות נרבעים כ"א ע"י בנ"א כד' הרמב"ם במו"נ הנ"ל. א"כ הוי מה שנרבעו מעצמם מלתא דלא שכיחא כלל וכה"ג לא תוציא תורה מן הכלל דומיא דבישול בלא בלוע וכמש"כ. ואע"פ שעצם דברי הרא"מ שנראה דס"ל דאתיא כהלכתא אליבא דידן הא דספרי דצורם אוזן בכור הוא בכלל כל שתיעבתי, הם נראים תמוהים מאד, כמו שתמה עליהם כבר במשנה למלך (פ"ד מהלכות בכורות ה"א ד"ה ודע) וכתב שהקיף אותו חבילות של תשובות, מ מ אנו יכולים ללמוד ממנו עצם הסברא שיש מקום לחלק בענין כל שתיעבתי בין ע"י מעשה ושלא ע"י מעשה וק"ו שיש מקום לחלק בין נעשה באיסור ללא נעשה באיסור שהוא מונח יותר במשמעות של כל שתיעבתי לך.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף