עזר לעזרא/כט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עזר לעזראTriangleArrow-Left.png כט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

סימן כ"ט

עיין בס' כפי אהרן (ח"א חיו"ד סי' ד' דל"ג ול"ד) שהביא דברי הרב זרע אמת ז"ל בדין התר הקראים דדעת הרדב"ז ז"ל דספק ממזר מותר בשפחה ושהרב זר"א ז"ל (חיו"ד סי' כ"ז) העלה להכשיר ספק ממזר בשפחה כדעת הרדב"ז מטעם דהוי פלוגת[1] דקמאי רבוותא אי איסור השפחה לישראל הוא מדאורייתא או מדברי סופרים [2] וכיון שכן יש להתיר מכח ס"ס ס' שמא ממזר ודאי ומותר בשפחה ואת"ל דאינו ממזר שמא איסור השפחה לישראל אינו מן התורה. והרב כפ"א ז"ל בד' ל"ד ע"א הקשה עליו דהוי זה הס"ס משם אחד הוא דהיינו ס' הא' שמא ממזר ודאי הוא ואת"ל ממזר ס' ממזר הוא שמא הלכה כמ"ד דעיקר איסור השפחה אינו אלא מד"ס, וק' וכי על היות איסור מד"ס מי שמע כזאת להתירו לכתחילה. אלא ודאי כוונתו ז"ל דכיון דאיסור מדרבנן הוא אזל לקולא וכי מספק"ל אם הוא ישראל או ממזר תפסינן צד הקולא ואמרי' ממזר הוא וא"כ נמצאו ב' הספיקות משם א' וכה"ג לא הוי ס"ס וכו' וה"נ ב' הספיקות הם משם א' ואין הא' מוסיף יותר על חבירו ומה זו סמכא על ס"ס כזה ע"ש. ואנכי הרואה דבשני הספיקות שמצא הזר"א ז"ל הנ"ל יש בספק הא' מוסיף יותר על חבירו. דהנה בספק הראשון הוא ס' ישראל הוא או ס' ממזר ודאי ומותר בשפחה לכ"ע ואת"ל ישר' שמא עיקר האיסור השפחה לישר' הוא מד"ס וזהו כשהוא ודאי ישראל אסור בשפחה מד"ס משא"כ בכאן דהוא ס' ישראל הו"ל ספיקא במילת' דרבנן וספיקו מותר זה הנלע"ד בכוונת דברי הרב זרע אמת ז"ל{{הערה|ובזה לכאו' יל"ש מש"כ להק' בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קצ"ד) ע"ד הרב השואל שם וז"ל ומה שהביא כ"ת מב"ש (סי' ד' ס"ק ל"ה) לענין גר עמוני דמצדד הב"ש דלהרמב"ם מותר כדי להכשיר זרעו כמו שהתירו שפחה לממזר להכשיר זרעו לדעתו דשפחה רק דרבנן, ולר"ת י"ל דאסור כיון שאין היצירה בעבירה, ומזה רצה כ"ת לומר דאף אם נחוש לדעת הסוברים דבספק ממזר אסור בשפחה מכ"מ ספק גר ספק ממזר י"ל דמותר לכו"ע, לא ידעתי בעניי מה יוסיף ספיקא דגר להתיר כאן כיון דגר אסור בשפחה א"כ לא נשאר אלא ספק אחד שמא ממזר א"כ שוב היינו פלוגתא דרדב"ז עם הפוסקים אם ספק ממזר מותר בשפחה וכו' עכ"ל ולמבואר בדברי רבינו את"ש מאחר די"ל דכל היכא דהוי ספק הרי דלא העמידו חכמים דבריהם כלל ועי'.

ואין צורך לדחוקי נפשין כמו שדיחק עצמו הרב כפי אהרן ז"ל שם בכוונת דברי הזר"א ז"ל ותול"מ. ולע"ד דזה לא דמי למ"ש התוס' בכתובות דף ט' גבי קטנה דלא אמרינן ספק באונס ספק ברצון ואת"ל אימור כשהיא קטנה משום דפיתוי קטנה אונס הוא ושם אונס חד הוא ע"ש. דהתם שפיר הוי משם אחד יען דבין בספק הראשון ובין בספק השני אתה בא להתירה מטעם אונס והוי שם אונס חד הוא ובשני הספקות יש בהם צד לומר שהיא אסורה מן התורה כי שמא היא ברצון ואין אתה בא להתירה אלא מטעם אונס לכן אמרו דהוי שם אונס חד הוא. אבל הכא דאיכא סברא דעיקר האיסור הוא מדרבנן ובספק האחד הוא מותרת גמורה ובספק השני היא אסורה מדר' ואנחנו באים להתירה מכח שהיא ספיקא בדרבנן ולקולא א"כ לא הוו שניהם הספקות משם אחד כמו התם. ועיין בסה"ק שערי עזרא חיו"ד (סי' ב' ד' ל' ע"ב) שהבאתי בשם ה' נדי"ל (ח"א סי' ע"ה דקל"ג) שכתב והאריך להוכיח ולומר דכל היכא דכשאנו מסתפקים בס' הב' הוא מתקיים הצד חומרא של ס' הראשון ולא מתרינן מכח הצד של היתר הראשון אלא מצד אחר זה מקרי ס"ס גמור ושכ"כ בפי' וז"ל וכן הא דספק תלויה דאת"ל דהסירכא מהריאה ס' בל"נ ונשאר הצד של חומרא דהסירכ' מהריאה במקומו ואנן מבטלינן ליה משום ספק אחר ולא מסיבה ראשונה ע"כ.

ברם זאת היא שקשה לי השני הספיקות שעשה אותם הזר"א ז"ל לא ניתנו ליאמר להתיר כי אם דוקא אליבא דמ"ד דאיסור השפחה בישראל אינו מן התורה. אבל אליבא דמ"ד דאיסור השפחה בישראל הוא מה"ת ליכא ב' ספיקות כדי להתיר מכח ס"ס כי אם ספק אחד שמא ממזר ובאיסור תורה אין להתיר בספק אחד כ"א בתרי ספיקות. ולא הוי דומה למ"ש מרן הב"י ז"ל בסי' פ"ג בשם סמ"ק וסה"ת בדין ציר מים דיש ספק אם נמלחו מים טמאים עם הטהורים או לא דמותרין דציר דגים טמאים הוי מדר' וס' לקולא. וסיים הסמ"ק אבל י"מ דגם ציר מים היכא דיש שמנונית אסור מן התורה. ומים מלוחים מותר מט' ס"ס ס' אם נמלחו עם דגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא ה"ה בהן שומן ואז צירן אינו אסור אלא מדר' ע"כ. דהתם גם כי אמרי' דביש שמנוני' אסור מה"ת מ"מ בדגים מלוחים דאיכא ס"ס ס' נמלחו ואת"ל נמלחו ס' לא היה בהם שומן לכן מותר גם כי לא פלט מאיסור דר' דמדרבנן גם דליכא שמנונית בהן הציר אסור עכ"ז יש להתיר ולומר דהם לא אסרו כ"א היכא דבודאי נמלחו משא"כ הכא דאיכא ס' נמלחו הו"ל ספיקא בדר' ולקולא. אבל באיסור ישראל בשפחה אי נימא כמ"ד דהוא מה"ת אליבא דידיה ליכא בקראין כ"א חדא ספיקא דשמא ממזר הוא ואינו ניתר בס' אחד. ועיין בכללי הס"ס של הש"ך ז"ל בסי' ק"י דכתב באות ט"ז וז"ל אם יש כאן ס"ס בענין שהוא מותר מה"ת אלא שהוא אסור מדר' ויש ספק בדרבנן הרי זה מותר כגון ס' אם נמלחו דגים וכו' ע"ש.

אשר מזה ראיתי דיש לעמוד ע"ד הכס"א ז"ל דבח"ב די"ז ע"ד הביא דברי הש"ך ז"ל הנ"ל וכתב דמזה נתיישב לו מה שתמה בכפ"א ח"א על הזר"א ז"ל שהתיר לקראים לישא שפחה בטעם ס"ס דאיך סמך על ס"ס זו דהוי משם א' היפך דברי התוס'. דהן עתה רואה דאין מקום לתמיהתו הנ"ל דודאי כשהספק מתגלגל לדרבנן עבדי' ס"ס אף דהוי משם אחד. והא דלא עבדי' ס"ס משם אחד היינו כששני הספיקות הוו בדאו' אבל במתגלגל לדרבנן לא איכפת אי הוי שם אחד כמבואר מדברי כל הפוס' שהבאתי פה עכ"ל. ואנכי בעניי לא נחה דעתי בזה דהתם בההיא דהש"ך והפוס' ז"ל הוי שיש ס"ס בענין שהוא מותר מה"ת אלא שהוא אסור מדר' ואית בה ס' אזלי' להקל וכו'. משא"כ בההיא דשפחה דלא דמייא דאם נאמר דאיסורה מה"ת ליכא תרי ספיקי. ומה שייך לומר בה דהספק מתגלגל לדר' וכו' ולדידי המה מן המתמיהין וצריך ישוב. ובלאו הכי כבר מלתי אמורה דתמיהתו שתמה בכפ"א ח"א על הזר"א ז"ל דהתיר ספק ממזר בשפחה מכח ס"ס וכו' דהג' ספיקות הם נמצאו משם א' לע"ד לאו שם אחד המה וכנז"ל וליכא תמיהא על הזר"א ז"ל מזה כ"א מה שהוק"ל אנכי הדל דלא דמי לההיא דדין דגים וכו' וכנז"ל.



שולי הגליון


  1. לכאו' צ"ל פלוגתא. הערת המלבה"ד.
  2. דשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' אישות דליכא מלקות מהתורה בישראל הנושא שפחה אולם ע"ש בנשא"כ דרוב הראשונים פליגי בזה ועי' בחי' הגר"ח עמ"ס קידושין דף כ"א ע"ב מש"כ לדון בשיטת הרמב"ם וע"ע במנחת חינוך מצוה נ' אות א'. הערת המלבה"ד.
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף