עונג יום טוב/קסו
|
< הקודם · הבא > |
שאלה באיש אחד שבא לגרש את אשתו ואמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום לשמה כמה שנאמר לו מפי המסדר רק שאמר שעדיין מתיישב אם לגרש או לא רק שמצוה לכתוב שאם יגמור בדעתו לגרש יגרש בגט זה. מה דינו של גט זה אם נתגרשה בו:
תשובה בגיטין (דף כ"ד) תנן כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרין מקרין איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו. יתר מכן כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו. יתר מכן היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה. יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו עכ"ל המשנה ונראה לי מדלא תני במתניתין יתר ע"כ כתוב גט לאשתי אם ארצה אגרש בו משמע ודאי דבכהי גוונא כשר. וכן הקשו בתוס' בזבחים (דף ג') ד"ה הכותב וקאמר התם בש"ס דבעי לאוכוחי דסתמא בגט פסול מבבא דיתר ע"כ אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו ודחי הש"ס דילמא שאני התם דאין ברירה ומסיק להוכיח דסתמא פסול ממתניתן דהכותב טופסי גיטין צריך להניח מקום האיש ומקום האשה ומקום העדים ומקום הזמן והקשו התוס' שם דכיון דמרישא דמתניתין לא מוכח דסתמא פסול אלא מהא דהכותב טופסי גיטין א"כ הו"ל לשנות יתר ע"כ הכותב טופסי גיטין צריך שיניח להשמיענו דסתמא פסול וע"ש מה שתרצו בקיצור וכוונתם דלא שייך למיתני יתר ע"כ אלא אם גם הדין השנוי קודם נכלל בהך הוספה ובזה שייך לאמר יתר על כן אבל בהך בבא דהכותב טופסי גיטין אף דמוכח מיני' דסתמא נמי פסול מכ"מ רבותא דקתני ברישא לא נכלל בו דהא איכא למימר דסתמא פסול אבל אם אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש כשר משום יש ברירה ונתברר הדבר שלמפרע נכתב לשם אשה זו שרוצה לגרשה כעת ולשון יתר ע"כ לא שייך לשנויי אלא בשנכלל בו דין הראשון ומוסיף עליו עוד רבותא ע"ש בתוס' שזה נ"ל בכוונתם ואם כן הרי בנ"ד אי הוה תני יתר ע"כ אם אמר כתוב אם ארצה אגרש פסול משום דאין ברירה ודאי נכלל בבא דרישא דלאיזה שארצה אגרש פסול ומדלא תני לי' ביתר ע"כ מוכח דכה"ג כשר וכמו שנבאר וכן הר"ן ז"ל בחי' בפ' כל הגט דייק מזה דבתולה בדעת אחרים יש ברירה מדלא תני יתר ע"כ דבתולה בדעת אחרים הגט פסול ע"ש בדבריו ז"ל ואנן בדידן נוכל להוכיח דכתוב אם ארצה אגרש בו כשר מדלא תני לה לפסול ביתר על כן:
וטעמא דמילתא נ"ל דלא חיישינן בזה לחשש אין ברירה דברירה לא שייך אלא שתולה הדבר בספק אם יהא בדעתו אח"כ לעשות כן או לא וכשלא ירצה לעשות אז יהא בדעתו קפידא ועיכוב שאינו רוצה שיהא כן ואיזה אופן שיברר הוא סתירה וקפידא לאופן השני כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש בגיטין (דף כ"ה) שאם יפריש לוג זה צריך שיהא דוקא לוג הזה תרומה והמותר לא יהא תרומה דהא רוצה לשתות הלוג שאינו מפריש ורוצה שיהא חולין ואפילו אם הוא כהן דלא איכפת לן אם שותה תרומה מ"מ הא בתרומה בעינן ראשית שיהא לה שיריים ואי לוג זה תרומה צריך שיהא האחר חולין דוקא וקפידא בדבר דבענין אחר לא הוי תרומה. וכן במקדש ע"מ שירצה אבא שם בגיטין דאם לא ירצה אביו רוצה בדוקא שלא יהא קידושין דאינו רוצה שתהא אשתו אם לא יתרצה האב לזה. וכן בפרק בכל מערבין (דף ל"ז) האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דתליא ג"כ בברירה משום דהסלע שיעלה בידו מן הכיס רוצה שיהא מעשר והשאר סלעים קפיד שלא יהא מעשר ורוצה דדוקא שיהא חולין לשמש בהן לכל הנאתו וכיון דאיכא קפידא ועיכובא בזה תליא הברירה דאנו צריכין לברר למפרע איזה הוא מעשר ואיזה הוא חולין דעל מי שיהא חולין קפידתו שיהא חולין דווקא ויש לו רצון וקפידא שיהא חולין וכן בהריני מערב לשבתות כל השנה רציתי אלך רציתי לא אלך שאם לא ירצה לילך מקפיד בדבר ורוצה שלא יקנה לו העירוב ולא יפסיד תחום ביתו כדי שילך לרוח אחר רחוק מעירובו כמו שפרש"י ז"ל שם בהדיא דמה"ט הוא מתנה כדי שאם לא ירצה לערב לא יפסיד תחום ביתו [דאם לא היה מסתפק בדעתו לילך להלאה מכנגד עירובו לצד עירו יותר מאלפים לא הוי צריך להתנות כלל] ולהכי הוי ברירה גמורה וכן במערב לחמשה בני אדם על איזה מכם שארצה רציתי ילך רציתי לא ילך נמי אין העירוב קונה אלא לאחד וממילא איכא קפידא אם יקנה לזה לא יקנה לזה וכן בכל מה שילקטו העניים יהא הפקר אף שאין סתירה בדבר ויכול להפקיר כל העומרים מ"מ קפידת בעה"ב שלא יהא הפקר רק מה שילקטו והמותר רוצה שישאר ברשותו שלו והוי בזה דין ברירה גמורה דברירה הוי א' משני פנים או שהדברים סותרין בעצמן זא"ז או שקפידת המתנה מטיל ספק בשני דברים אם יחול ע"ז או ע"ז ואם חל ע"ז רוצה שעל שני לא יחול בזה שייך ברירה כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל (בפ"ק דגיטין) גבי משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך. אבל אם כותב גט לשם גירושין ובדעתו שאם לא יפייסנה יגרשנה ואם יפייס לא יגרשנה ליכא בזה חשש ברירה דהא א"צ לקבוע בזה אלא אופן הזה שיהא לשם גירושין וכן נכתב באמת לשם גירושין ואם לא ירצה לגרש אינו רוצה לקבוע בכתיבת הגט איזה אופן אחר אלא שממילא אינו מגרשה אבל אינו נקבע בכתיבת הגט אופן אחר רק שכתבו לשם גירושין וא"צ לגרש בו ולא איכפת לי' במה שנכתב לשם גירושין לא שייך בזה דין ברירה שאינו פוסח על שתי הסעיפים אם לקבוע בו דבר זה או דבר זה רק אם יצטרך לגרש או לא יצטרך ולא דמי למקדש ע"מ שירצה אבא דהוי דין ברירה דהתם אם לא ירצה אבא רוצה ומקפיד שלא יהי' קידושין משא"כ הכא אטו אם לא יגרשנה מקפיד שלא יהא כתיבתו לשם גירושין מה איכפת לי' שיהא לשם גירושין אין קפידתו רק שלא תתגרש אבל אם יוקבע בגט כתיבה לשם גרושין לא איכפת לי ואינו מקפיד בזה וכל אדם יכול להכין גט אם ירצה יגרש בו ולא אמרינן דבמה שלא גירשה אח"כ איגלאי מילתא למפרע שלא נכתב לשם גירושין אלא דהגט נכתב לשם גירושין רק שהוא לא גירשה אח"כ ולהכי לא איכפת לן נמי אם אומר ללבלר כתוב אם ארצה אגרש ולית בזה חשש ברירה:
ודמי להא דאמר בפסחים (דף ל"ח) גבי מצה דבעינן שימור לשם מצת מצוה ולא לשם חלות תודה ורקיקי נזיר. ואפ"ה חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יוצא בהן וטעמא משום דכל לשוק אמלוכי מימלך ואמר אי מזדבן מזדבן ואי לא מזדבן איפוק בי' אנא אלמא אע"ג דמסתפק אולי מזדבן ולא יצאו בו יד"ח מצה מ"מ כיון שאם ירצה לצאת יוצא בו הוי שימור לשם מצה משום שלא מחמת שאינו רוצה שיהא לשם מצה אלא שא"צ לצאת בו ומכרו לאיש אחר לחלות תודה והוא יצא במצה אחרת להכי ליכא בזה חשש ברירה דבלא"ה הרי אופה כמה זיתים מצה ואינו יוצא אלא בזית אחד ואפ"ה כולה מיקרי שימור לשם מצה ואין בזה חשש ברירה מפני דמה שאינו יוצא ביתר הזיתים הוא לא מפני קפידתו שיש לו איזה טעם שאינו רוצה שיהא מצת מצוה אלא מפני שאינו צריך להם וה"נ בגט אם אמר אם ארצה אגרש ואם לא ארצה לא אגרש מה שאינו מגרש אינו סותר הכתיבה לשמה דאין לו טעם וקפידא שאם לא יגרש לא יהא לשמה:
ואף שהגאון בעל נוב"י ז"ל חשש בכותב שני גיטין באיזה שירצה יגרש לדין ברירה. התם שאני דכשמגרש בגט אחד רוצה ע"כ שהגט שני לא יהא בו קביעות לשמה דאם יש גם בו קביעות לשמה היינו שתתגרש האשה א"כ הרי יגרע כח לשמה מהגט שמגרש בו ואנן בעינן שהגט שמגרש בו יוקבע בו כל כח לשמה ותורת כריתות ואם נקבע גם באחר כח כריתות הרי ממילא אין בגט שמגרש תורת כריתות וע"כ כשמגרש בגט אחד מהשנים רוצה שבהשני לא יהא בו שום תורת כריתות וישאר כל כח לשמה ותורת כריתות בהגט שמגרש א"כ קא אתינן לחשש ברירה שבורר על איזה יחול תורת לשמה וכריתות ועל איזה לא יחול בדווקא ולא דמי לאם ארצה אגרש דהתם אם אינו מגרש לא איכפת לי' כלל אם יש תורת לשמה בהגט כיון שאינו מגרש כלל וממתניתין (דר"פ כל הגט) אין להביא ראיה דגם בכותב שני גיטין ומגרש באחד מהן לא אמרינן אין ברירה מדלא קתני יתר על כן אמר ללבלר כתוב שני גיטין באיזה שארצה אגרש פסול כמ"ש לעיל דאין ראיה מזה דלא רצה לשנות דבר זה דאטו בשופטני עסקינן שיאמר כן ללבלר ומאי איכפת לי' באיזה מהן לגרש ומי פתי שיאמר כן אף דמשכחת לה בגוונא שגט אחד כתוב על חפץ יקר וכדאמר בגיטין (דף כ') כתב לה גט על טס של זהב ומסתפק בדעתו אם ליתן לה הגט זה ששוה הרבה או הגט השני מ"מ לא איכפל תנא להשמיענו גוונא רחיקא כי הא ועוד דאם גט אחד שוה יותר פשיטא דא"ב ולא הוי רבותא יותר מכתוב לאיזה שארצה אגרש ולא שייך למיתני יתר על כן:
ועוד נראה לי דאם כתב שני גיטין באיזה שארצה אגרש ליכא חשש ברירה כלל אם שני הגיטין שוין בשויין. דאף שבררנו דגדר חשש ברירה הוא אם בוחר אחד משני צדדי הספק וממאן בצד השני מ"מ היינו דווקא אם יש איזה טעם שבחר בצד אחד ומיאן בצד השני אבל אם שני הצדדים שוים אצלו ובוחר באחד מהן מחמת שאינו יכול לבחור בשני הצדדים ביחד ע"כ בוחר א' מהן לא חיישינן לדין ברירה ואמרינן שפיר דמה שבירר אגלאי מילתא למפרע שעל זה חל קיום הדבר ויש להביא ראי' מהא דאמרינן בפסחים (דף פ"ח) אין נימנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ושחטו עליהם שני פסחים ואמר ר"ג מלך ומלכה דדעתן קלה עליהם יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני ופרש"י ז"ל דבמלך ומלכה שאין מקפידין על סעודתן רשאים לאכול מן הראשון דלית בזה חשש ברירה כיון שאין לו קפידא מאיזה יאכל והא התם שהשליח שחט ע"מ שיאכל המלך מאיזה שירצה והמשלח הרי סמך עצמו על מה שיעשה השליח ודמי לברירה כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה והתניא שמה שתלה השליח בברירה דמי כמו שהי' המשלח תולה בברירה ואפ"ה אין בזה חשש ברירה משום שאין מלך מקפיד אם גדי אם טלה וה"נ אם צוה. לסופר לכתוב שני גיטין לשמה והוא יגרש באחד ליכא חשש ברירה דהא כשנוטל אח"כ גט אחד ומגרש בו אינו מקפיד ע"ז דווקא רק שנוטל א' ומגרש ואין בזה חשש ברירה:
ובזה מיושב היטב מה שהקשה בספר אור חדש על דברי הרמב"ם ז"ל שסותרים דבריו זא"ז (שבפ"ב הלכה י"א) כתב יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה בד"א ביתום קטן אבל יתום גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים וכל הממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון עכ"ל והוא מן הירושלמי בפ' האשה עיי"ש וביתום קטן פסק דיאכל ממקום שהוא רוצה [והיינו אף שבירר לו בשעת אכילה נמי ואע"ג דגבי אשה ששחט עלי' בעלה ושחט עלי' אביה כתב דאוכלת במקום שהיא רוצה והוא שתברר בשעת שחיטה אבל בירור שבשעת אכילה לא מהני דאנן קיי"ל אין ברירה מ"מ גבי יתום קטן לא בעינן שיברר בשעת שחיטה וסגי בבירור דשעת אכילה משום דפסק שה לבית אבות לאו דאורייתא וכדאיתא בש"ס] אבל בגדול דבעינן מינוי מדאורייתא אם שחטו אפוטרופסין עליו הוה כממנה עצמו על שני פסחים דיאכל מן הראשון וקשה טובא דבפ"ג כתב וז"ל בהלכה א' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח אעפ"י שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה והלך ושחט גדי או שהי' דרכו לשחוט גדי והלך ושחט עליו טלה ה"ז יאכל ממנו שהרי לא פירש ואמר שחוט לי ממין פלוני הלך ושחט גדי וטלה אינו אוכל משניהן אלא יצאו לבית השריפה שאין נימנין על שני פסחים כאחד עכ"ל הרי שפסק במי שנמנה על שני פסחים כא' דשניהם יצאו לבית השריפה וא"כ אמאי פסק ביתום גדול ששחטו עליו שני אפוטרופסין דיאכל מן הראשון ואין הראשון יוצא לבית השריפה:
ולפמש"כ הדבר נכון מאוד דודאי בשחט השליח גדי וטלה שניהם יצאו לביהש"ר דכיון דאיכא דניחא לי' בטלה ואיכא דניחא לי' בגדי והוא תלה ספיקו בשעת שחיטה באיזה שירצה רבו אמרינן אין ברירה דמאן דניחא לי' בטלה אינו בוחר בגדי ומאן דניחא לי' בגדי אינו בוחר בטלה ואין ברירה ושניהם יצאו לבית השריפה ואע"ג דמאן דרגיל בטלה לא מיקרי שינוי אם שחט עליו גדי וכן להיפוך מ"מ אע"ג דשינוי לא מיקרי אבל חשש ברירה שפיר מיקרי דהא מאן דניחא ליה טלה בוחר יותר בטלה ומאן דניחא לי' גדי בוחר יותר בגדי והשליח תלה ספיקו בזה ואנן קיי"ל אין ברירה אבל ביתום ששחטו עליו שני אפטרופסין מיירי ששניהם שחטו גדי או טלה ואין קפידא באיזה שירצה אמרינן שהשחיטה חל על הראשון שהראשון כשר דהא אין בזה חשש ברירה:
ומיושב בזה מ"ש הר"מ ז"ל (בפ"ד מה' מעשר שני) דאם אמר פרוטה שבכיס זה יהא מחולל על מעשר שיש לי בתוך ביתי מחולל ובגמרא דעירובין (דף ל"ז) איתא דלמ"ד א"ב אינו מחולל וכן גבי שתי נשים שלקחו קיניהם בעירוב או שנתנו קיניהן לכהן פסק דיקריב איזה שירצה כהן לעולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת כמתניתין דקינין (פ"א מ"ד), ובגמרא מוקי לה למ"ד א"ב כשהתנו והר"מ ז"ל לא הביא הך אוקימתא דהתנו כלל ותמהו המפרשים ז"ל ע"ז. ולדברינו א"ש דסמך אסוגיא דפסחים גבי גדי וטלה דהיכא דאין קפידא לא חיישינן לברירה והכא במעשר שני דאין לו קפידא על איזה סלע יחול החילול יש ברירה וכן גבי קינין לא איכפת להו להני נשים איזה שיבחר הכהן ולהכי לכ"ע יש ברירה והכי משתמע מסוגיא דבכורות גבי אחין שחלקו דחייבין במעשר בהמה וקאמר שם לא שנו אלא שחלקו גדיים נגד תיישים ותיישים נגד גדיים אבל חלקו גדיים נגד גדיים ותיישים נגד תיישים אומר זה חלקו משעה ראשונה והיינו דבגדיים נגד גדיים ליכא קפידא כולי האי כמו שיש קפידא בגדי נגד טלה וכל שהקפידא פחותה מסתבר יותר לאמר יש ברירה והיכא דליכא קפידא כלל לכ"ע יש ברירה כמו מלך ומלכה שהבאתי לעיל:
ובזה נראה לי ליישב דברי הרמב"ם התמוהים מאוד בהא דתניא במנחות (דף מ"ז) שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שנים מהן ומניפן והשאר נאכל בפדיון אמרוה רבנן קמי דר"ח הא דלא כרבי דאי כרבי כיון דאמר שחיטה מקדשא דפריק לי' היכא אי דפריק לי' מאבראי כיון דכתיב לפני ה' איפסל לי' ביוצא אי גוואי הא מעייל חולין לעזרה א"ל ר"ח לעולם כרבי ופריק לה גוואי וחולין ממילא קא הוויין א"ל רבינא לר"א והתניא כשהוא פודן אין פודן אלא בחוץ הא ודאי ראב"ש הוא דאי רבי איפסלא לה ביוצא והנה התוס' שם בד"ה מושך פירשו דצריך להניף כל הד' חלות דהא לא ידעינן הי אקדיש והא דקאמר מושך שתים הוא רק להורות שלא יניף כולם בב"א כדי שיהא ניכר שלא יזרוק הדם רק על השתים וכ"כ עוד גבי תודה ששחטה על שמונים חלות (בדף ע"ח) דקאמר התם שאם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים מודים דקדשי וכתבו התוס' שם דאע"ג דר"י סובר בפ' כל הגט אין ברירה היינו היכא שמתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דילמא דחולין קא שקיל עכ"ל וכוונתם מבואר דהכא נמי אמרינן אין ברירה ולא מהני שיברר הארבעים ויפריש מהן ד' חלות והמותר יהא חולין אלא צריך להפריש י"א חלות משום דכל השמונים הם בספק על כל אחת שמא חלה זו היא מארבעים דקדשי רק שהקשו בתחילת דבריהם דכיון דר' יוחנן אית ליה א"ב אם כן לא ליקדשו כלל כמו גבי גט דאם אמר כתוב לאיזו שארצה אגרש לא הוי גט כלל וה"נ לא ליקדש כלל ותירצו דגבי גט דתלי הדבר שיתברר לבסוף אם יהי' גט או לא ואפשר שיתברר דלא הוי גט כלל להכי למ"ד א"ב אין כאן בירור ולא הוי לשמה כלל אבל הכא דלא תלה הדבר שיתברר לבסוף אם יהא קדוש וקדשי כל היכא דאיתנהו בודאי רק דאנן לא ידעינן הי נינהו הקדושים והי נינהו החולין להכי קדשי ארבעים זהו כוונת דבריהם עכ"פ הרי כתבו בהדיא דלמ"ד אין ברירה צריך להפריש י"א חלות מכל מין אבל הרמב"ם ז"ל כתב (בפי"ב מה' פסוה"מ הלכה ט"ו) גבי תודה ששחטה על שמונים חלות ואמר יקדשו הארבעים מתוך שמונים מושך מ' מתוך פ' ומפריש א' מכל קרבן והמ' השניות יפדו ויצאו לחולין עכ"ל הרי שלא הצריך להפריש רק א' מכל מין שלא כדברי התוס'. וכן גבי שחט שני כבשי עצרת על ארבעה חלות כתב שמניף רק שנים והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר חולין עיי"ש:
וכבר תמה ע"ז הלח"מ דכיון דאנן קיי"ל כרבי דשחיטה מקדש קדושת הגוף ואנן לא ידעינן הי מנייהו קדושות אמאי נאכלין בחוץ דילמא הני דקאכיל בחוץ הן הנה שנתקדשו בשחיטה קדושת הגוף ולא מהני בהו פדיון ונפסלו ביוצא. וכ"ת דאמרינן דנתברר למפרע שאלו השתים שנפדו אין בהם אלא קדושת דמים ולא נתקדשו בשחיטה דז"א דהא קי"ל אין ברירה ועוד אם איתא דמהני ברירתו לברר מי הם הקדושות לשתי הלחם ומי מהם קדושות רק לקדושת דמים א"כ אמאי פודן בפנים דווקא הא אפילו בחוץ יכול לפדותן ואינם נפסלין ביוצא שהרי הועיל ברירתו לשויין למפרע רק לקדושת דמים ולפדותן בחוץ עדיף טפי שאם פודן בפנים נעשים חולין בעזרה כדקאמר שם בש"ס ואין עושין כן אלא מדוחק סמכינן אשנויא דמשני התם דחולין ממילא הוי אבל ודאי דלפדותן בחוץ עדיף טפי אם אפשר עיי"ש בדברי הלח"מ ועיין ברש"י שם (בדף מ"ח) דה"מ דאי רבי דלרבי דאמר שחיטה מקדשתן נהי דשתים מהן אין להם אלא קדושת דמים וישנו בפדיה דכבשים מידי דחזי להו מקדשי ואינך קדושת דמים בעלמא עלייהו ונפקי לחולין ומביא מעות בכל מקום שהם השתים שאינן מקודשות יתחלל על מעות הללו ובלא פדיה לא מתאכלי דלא שרי להו זריקת כבשים מיהו היכי פריק להו והיכי משתרי והרי אינו מכיר אלו שאינם מקודשות עכ"ל רש"י ז"ל הרי שכתב ג"כ שאינו יכול להכיר ולברר מי הם הקדושות קדושת הגוף ומי קדושת דמים וכדמוכח מהש"ס דקאמר אי דפריק להו מאבראי הא מיפסלי ביוצא ולא אמר דמפיק רק שתים ופודן ע"י שבורר אותן לקדושת דמים ומשום דאין ברירה ואם כן פשיטא נמי דנאכלין כולן בפנים כיון דלא ידוע לנו מי הם הקדושות קדושת הגוף בעי לאוכלן ארבעתן בפנים וא"כ ודאי דקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב דאוכל השתים בחוץ כשאר חולין הא קיי"ל א"ב וביותר קשה קושיא השניה של הלח"מ דאי יש ברירה א"כ אמאי פודן בפנים יפדה אותן בחוץ כיון שמתברר לן שאותן שבחוץ הם קדושות רק קדושת דמים בעלמא:
אבל לפי מה שבארנו לעיל א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דמפרש לשון הברייתא כפשוטו דמניף רק שתים וע"כ דאמרי' בזה יש ברירה ואע"ג דרבי סובר א"ב משום דהכא דמי להא דאמרינן בפסחים במלך ומלכה ששחטו עבדיהם עליהם גדי וטלה שיאכלו מאיזה שירצו משום דאין מקפידין אם גדי אם טלה מהני אף למ"ד א"ב. וה"נ אע"ג דרבי סובר א"ב וכן קיי"ל מ"מ הכא שאמר יקדשו שנים מתוך ארבעה גבי שתי הלחם אין לו קפידא איזה שיבחר ואמרינן יש ברירה כשבירר השתים לפדות הוברר שאותן שלא פדה הם הן הקדושים קדושת הגוף ואותן שפדה נתקדשו מעיקרא רק בקדושת דמים ומהני בהו פדיון. ולהכי א"צ להניף אלא שתים וגם השתים הנפדין נאכלים אף לרבי בחוץ כשאר חולין ולא דמי לאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש דשם בשעת הפרשה איכא קפידא שרוצה דוקא שמה שהפריש יהא תרומה ולא אותן ששתה כבר כדי שלא ישתה טבל להכי אמרינן א"ב ולא הוי תרומה כלל. אבל ביקדשו שנים מתוך ארבעה או ארבעים מתוך שמונים אין לו קפידא איזה מהן לברור לשתי הלחם ואיזה לחולין ויש ברירה גם לדידן:
והשתא א"ש מה דצריך לפדות דוקא בפנים לרבי ולא בחוץ ולא אמרינן שיוציא שנים מהן לחוץ ויפדה אותן ויבורר שהם חולין עכשיו והי' בהם קדושת דמים למפרע ופלטי לן מאיסור חולין בעזרה דז"א דאם יוציא שנים לחוץ וירצה לפדותן אז בשעת פדיה יש לו קפידא לברור דווקא אלו לקדושת דמים ולא אותן שבפנים משום דאלו שבחוץ א"א לבררן לקדושת שתי הלחם שא"כ כבר נפסלו ביוצא וכל היכא דאיכא קפידא בברירתו אמרינן א"ב להכי אתי שפיר דלרבי דסובר שחיטה מקדשא צריך לפדותן בפנים דווקא כדי שיהא בידו לפדות איזה שירצה ולא יהא אצלו קפידא איזה שיהי' לשתי הלחם ואיזה לקדושת דמים ולפדות לצאת לחולין ואז יועיל ברירתו למפרע להניף שנים ולפדות לחולין שנים ולאוכלן בחוץ וכלשון הברייתא דלענין הנפה אותן שהובררו לשתי הלחם ולענין הניפדין לאוכלן בחוץ מהני ברירה משום דכל היכא דאין קפידא בשעת ברירתו י"ב ורק לענין לפדות בחוץ לא מהני ברירה משום שאם יפדה בחוץ תתבטל דין ברירה שהרי יש קפידא בשעת ברירה לברור לחולין דווקא אותן שבחוץ:
ואין להקשות אמאי אין פודין בחוץ ואי משום דאחרי הוצאת שנים מהן לחוץ לא מהני ברירתו מפני שרוצה שדווקא אלו שיצאו יהיו לקדושת דמים מפני שנפסלו ביוצא אכתי יברור כשהן בפנים שני' לקדושת הגוף ושנים לקדושת דמים ואז מהני ברירתו כיון שארבעתם הם בפנים ויכול לברור איזה שירצה לקדושת הגוף ואח"כ יוציא לחוץ אותן שבירר לקדושת דמים ויפדה אותן ויצאו לחולין. דזה אינו דאף דבאומר יקדשו שנים מתוך ארבעה יש ברירה מ"מ מידי ספיקן שיש בהן מתחילה שנים לקדושת שתי הלחם ושתים לקדושת דמים לא יצא דאטו אם יאמר אלו לקדושת הגוף אינו יכול לחזור בו ולברור אותן לקדושת דמים וכן אותן שבירר לקדושת דמים אטו אינו יכול לחזור בו ולברור אותן לקדושת הגוף וכן נמי באומר כתוב לאיזה שארצה אגרש ואמר אחר כתיבת הסופר שרוצה לגרש את זו ודאי דיכול לגרש את האחרת בגט זה למ"ד יש ברירה משום דבאמירה לחוד אין הדבר מתברר לצאת מידי ספיקו בדיבור בעלמא ולא נגמר ברירתו למ"ד יש ברירה אלא כשמגרש אחת מהן וה"נ במה שיברר בפיו ואומר אלו לקדושת שתי הלחם ואלו לקדושת דמים אין יוצאין מידי ספיקן ועדיין מעורב ואינו ניכר מי לקדושת הגוף מי לקדושת דמים ורק כשפודה שנים מהם מחמת שבררן לקדושת דמים אז נקבע בהן קדושת דמים ויוצאין לחולין ע"י פדיון והנותרים הם לקדושת שתי הלחם ומתברר הדבר מידי ספיקו ואף דברייתא קתני מניף שתים והשאר נאכלין בפדיון דמשמע שמניף קודם פדיה ויוצא בזה מצות תנופה היינו נמי משום דכשפודה אח"כ מתברר למפרע אותן שלא פדה היה בהם קדושת הגוף ע"י שחיטת הכבשים ותנופה מעליא הוי אבל הא ודאי דעיקר קביעות לברר למפרע הוא ע"י פדיון דווקא ולהכי אם יפדה שנים אחר שיצאו לחוץ אז מקפיד שאלו שיצאו דווקא יהיו לקדושת דמים וכל היכא דאיכא קפידא אין ברירה ולהכי פודן דווקא בפנים:
ויש להביא עוד ראי' דכל היכא דליכא קפידא יש ברירה מהא דתנן (בשקלים פ"א) המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב"ש אומרים מותרן נדבה וב"ה אומרים מותרן חולין שאביא מהן שקלי שוין שמותרן חולין והיינו דברישא במכנס מעות לשקלו סברי ב"ה שלא נתכוין זה אלא כדי שקלו רק שטעה שסבור שעדיין ליכא כדי שקלו ולהכי כינס יותר מהצורך והקדש טעות אינו הקדש ולהכי מותרן לחולין וב"ש סברי הקדש בטעות הקדש להכי מותרן נדבה אבל אם אמר שאביא מהן שקלי דמי לאומר בפירוש שהמותר יהא חולין ומודו ב"ש ועיין בירושלמי שם דלאו דווקא במלקט מעות ציבחר ציבחר הדין כן אלא ה"ה במכנס הרבה מעות בב"א ואמר שאביא מהן שקלי נמי הדין כן דהמותר חולין וקשה במכנס מעות ואמר שאביא מהן שקלי אמאי המותר מהן חולין הא על כל מעה ומעה איכא ספק הקדש דהא לא ידעינן על איזה מעה חל הקדושה והרי הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ז מה' מעילה) אם אמר כיס מכיסי הקדש או שור משורי הגדול הוי הקדש כיצד עושה מביא את הגדול שבהן ואומר אם זה הקדש הרי הוא הקדש ואם לאו הרי הקדש בכ"מ שהוא מחולל ע"ז ויהנה מן ההקדש עכ"ל. הרי דלא מצי לברור הגדול וצריך לעשות חילול משום דא"ב וא"כ במכנס מעות לשקלו נמי נימא א"ב ויהא צריך לחלל א"ו דבמעות דאין בזה קפידא כדאמרינן בב"מ (דף ס"ט) גבי שותפין דזוזי כמאן דפליגא דמי יכול ליקח מטבע אחת להקדש והמותר חולין וי"ב:
משא"כ בכיסין ושורין דלפעמים יש קפידא לבחור אחד מהן וא"ב ואין לומר דהתם לא היה כוונתו להקדש אלא משעה שיפריש השקל ולא משעה שכינס המעות דא"כ מאי טעמא דב"ש דסובר דבמכנס מעות מותרן נדבה נהי דסברי הקדש טעות הוי הקדש מ"מ הא עדיין לא קידש המעות כ"ז שלא הפריש א"ו דחל ההקדש מיד ומ"מ לא הזכיר הר"מ ז"ל דבעי חילול משום דבכה"ג יש ברירה ויכול לברר כדי שקלו והמותר חולין ולפום סוגיא דעירובין דבאומר סלע שיעלה בידי מן הכיס יהא מחולל על מע"ש נמי שייך ברירה צ"ל דבמכנס מעות צריך באמת חילול אבל הר"מ ז"ל לא הזכיר חילול משום דפסק כסוגיא דמלך ומלכה די"ב בכה"ג וכמו שפסק ג"כ גבי סלע שיעלה בידי מן הכיס]:
מיהו אף שבררנו דהאומר כתוב שני גיטין באיזה שארצה אגרש אם הגיטין שווין בדמיהן דבכה"ג מהני ברירה. מ"מ אפשר דפסול לגרש באחד מהן דאף דיש ברירה בכה"ג מ"מ מצינו ג"כ היכא דאין חשש ברירה ואפ"ה מיקרי שלא לשמה דהא תנן בגיטין (דף פ"ו) שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותן שניהן לזו ושניהן לזו וקאמר עלה מאן תנא אמר ר"י דלא כר"א דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה אביי אמר אפילו תימא ר"א אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי עכ"ל הגמרא הרי דאי בעינן נתינה לשמה פסול בנתערבו שני גיטין והא התם ליכא חשש ברירה כמו שהוכחנו במק"א דמה שמבורר כעת ונעלם מאתנו אין כאן חשש ברירה כדאמרינן גבי מתנה אדם אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב ומוקי לה שכבר בא חכם וה"נ יש כאן גט כשר לכל אשה משתיהן רק שהעדים אינם יודעים הי מנייהו הגט לאשה זאת בשעה שנותנין לה וליכא חשש ברירה ואפ"ה פסול למאן דבעי נתינה לשמה. וע"כ דגם היכא דליכא חשש ברירה נמי לא מיקרי לשמה. והכי משמע לשון הש"ס בגיטין (דף כ"ה) דקאמר ואי אתמר בהא בהא קאמר ר"י משום דכתיב לה לשמה עיי"ש וא"כ אף שבארנו דכל היכא דליכא קפידא איזה מהן שבורר ליכא חשש ברירה מ"מ לשמה לא מיקרי ופסול לגרש בהני גיטין שאמר לסופר כתוב באיזה שארצה אגרש אף ששניהם שוין:
אבל בענין שאלתינו שאמר כתוב ואם ארצה אגרש בו נראה דליכא חשש ברירה וגם מיקרי לשמה וכמ"ש לעיל דאטו אם לא יגרש רוצה לבטל ממנה כח לשמה וכיון דליכא שום צד שרוצה לבטל ממנה כח לשמה שפיר מיקרי לשמה דלא דמי לכתוב באיזה שארצה אגרש דשם אם מגרש באחד ע"כ צריך שיבוטל תורת כריתות ולשמה מהשני להכי לא ברירא לן האי לשמה משא"כ שאם אינו רוצה לגרש לא איכפת לי' כלל בהאי גט רק שאינו רוצה לגרש בו להכי גם אם מגרש בו לא בטל ממנו כח לשמה והכי מוכח בגמרא דגיטין (דף י"ז) בסוגיא דמפני מה תיקנו זמן בגיטין דקאמר כתבי' ואנחי' בכיסתי' דאי מפייסא תפייס מאי ע"ש דמבואר דמהני כתיבת הגט ומיקרי לשמה אף שלא הוחלט בדעתו עדיין בבירור לגרש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |